בנימין ליפקין

"אני מקווה שיש לך מעיל", לאט לאוזני בחיוך הרב לאזאר, אמש, בשעת לילה מוקדמת, עת עלינו במדרגות המטוס, לקראת הטיסה שנכונה לנו לטומסק אשר בחבל סיביר. יש לי מעיל, אמרתי לרב. הוא הוסיף ושאל באותו חיוך האם נראה לי שהמעיל לבדו יספיק לי. התפאורה שסביבנו, במסלול ההמראות בנמל התעופה במוסקבה, הייתה צחורה מלובן. שלג כבד כיסה את מוסקבה וכל מבואותיה. למרות זאת היה חשוב לו לרב להכין אותי לקראת הקור הגדול המצפה לי ברגע שננחת למה שנראה כמו גלקסיה אחרת אם כי באותה מדינה.

ארבע שעות ועשרים דקות אורכת הטיסה ממוסקבה לטומסק. גם השעה בעיר הזו (הקרובה יותר למזרח) שונה ומקדימה בלא פחות מארבע שעות את שעון מוסקבה. כשגלגלי המטוס נשקו בחבטה עזה את אדמת טומסק ודלת המטוס נפתחה, הודיתי בלבי לשארי בשרי היקרים שטרחו לצייד אותי מבעוד מועד, לא רק במעיל, צעיף, כפפות וכובע לבד פרוותי (קוצ'מה ביידיש ירושלמית) אלא גם בשכבה תרמית סמיכה מכף רגל ועד ראש.

מי הנהר רחב הידיים שחלון החדר במלון משקיף לעברו קפאו זה מכבר וכעת כל כולו, לכל מלוא רוחב העין, גוש שלג צחור. לחלוחית קלה שנותרת בשפם מהארוחה שזה עתה תמה הופכת לקרח ברגע שרק יוצאים החוצה. רק אל תלחץ את ידי המקומיים עם כפפה; זה עלול לפגוע בהם, הזהיר אותי השליח לטומסק, הרב לוי קמינצקי – שילוב מרהיב של מצליחנות מעשית וכריזמה מדבקת.


כותב השורות ר' בנימין ליפקין, על רקע הנהר של טומסק שקפא בשלג

קשה ליישם את העצה הידידותית תחת כיפת השמים, כשהטמפרטורות עומדות על 25 מעלות מתחת לאפס. בשבוע שעבר, אמרו לי המקומיים, היו כאן 40 מעלות מינוס. והלימודים היו כרגיל וגם העסקים פעלו סדרם, שאלתי. אלא מה, הם השיבו בתימהון. רק כשיש 50 מעלות מינוס, יש אזהרות מיוחדות.

הקיפאון הגדול הזה כמו מתפוגג לחלוטין לנוכח מחזה סוריאליסטי שצריך היה לראות אותו במו העיניים כדי להאמין שהוא יכול היה להתרחש. בלב הרחוב, פרץ מעגל לוהט שריתק אליו עשרות יהודים נרגשים. מולם ניצב בית עץ ששימש עד לפני קרוב לתשעים שנים בית כנסת. לא סתם בית מקדש מעט. זהו בית הכנסת שאותו הקימו הקנטוניסטים לאחר שבני הקהילה המקומית לא הסכימו לקבלם כחברים מן המניין. ב-1930 הלאימו השלטונות את בית הכנסת ועקרו ממנו כל זכר לקדושה ששכנה בו.

היום הזה, י"ז בשבט, מעניק ראש העיר את מפתח המקום הקדוש הזה לידי הרב לאזאר, רבה הראשי של רוסיה, המתקבל כאן בכבוד מלכים ובהתעניינות שיא של עשרות כלי תקשורת מקומיים, משל היה הנשיא הנערץ בכבודו ובעצמו.


ראש עיריית טומסק והרב לאזאר חותמים על הסכם העברת הבעלות של המבנה לידי הקהילה היהודית

עשרות יהודים בזים לכפור החודר לעצמות ומאיים לשתק אותן ורוקדים בעיזוז: "סימן טוב ומזל טוב, ומזל טוב וסימן טוב, יהא לנו, יהא לנו, ולכל ישראל". על אדמת חבל הארץ שאל הגולאגים שבה הובלו מכל רחבי רוסיה יהודים שנלחמו על זהותם היהודית, לא במטוס נוסעים מפנק אלא בימים ולילות של מסע מפרך במשאיות וקרונות; במקום שבו ריצו את עוונם כשומרי הגחלת דורות של חסידים, כשהם עושים את הדרך הארוכה בהלוך בלבד כי ממנה לא שבו – רקדו היום יהודים גאים ומאושרים על תחיית עם הנצח ועל שובו לידיהם של בית הכנסת, שעצם קיומו היה סמל בתולדות המפגש המצמית שבין יהודים לבין קומוניסטים, על כל המשמעות המצמררת הגלומה במושג קנטוניסטים.

*

ואז, לפתע, התחלף השיר שבפי החוגגים. היה זה ברגע שבו לתוך המעגל נכנס לפתע הרב לוי קמינצקי ובידיו ספר תורה קטן, עטוף במעיל פרוכת שעליו רקומות שתי אותיות לועזיות. באחת פצחו כולם בשירת "שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה" והעיניים נצצו מהתרגשות.

 
הרב קמינצקי נושא דברים והרב לאזאר נושא בידיו את ספר התורה שסגר את המעגל

עצם קיומו של ספר התורה הזה נחשף גם לרב קמינצקי עצמו רק הבוקר והסיפור שמאחוריו מעצים את תחושת סגירת המעגל. ימים אחדים לאחר שהשלטונות הלאימו את בית הכנסת של הקנטוניסטים (שהמקומיים כאן קוראים לו, שוב ושוב, באקצנט מוטעם, "סאלדטקא סינגוגה": בית-הכנסת של החיילים), הצליח אביו של ראש הקהילה להתגנב למקום. הוא פתח את ארון הקודש, הוציא ממנו ספר תורה, עטף אותו בשמיכות ונמלט לביתו.

במשך כל עשרות השנים שחלפו מאז היה ספר התורה מוחבא במקום מסתור בביתו. האב הספיק ללכת לעולמו. בית הכנסת חולל מקדושתו ובמקום הפאר ששרר בו שיכן הממשל הקומוניסטי לא פחות מ-17 משפחות. צוואה אחת הותיר האב לבנו, לימים ראש הקהילה המתחדשת של טומסק: שמור על ספר התורה הקדוש הזה מכל משמר.

וראש הקהילה שמר את הדבר. גם כשידע היטב על המגעים המתקדמים לגאולת המקום והשבתו לידיים יהודיות, לא גילה את הסוד. היום הזה, שעה קלה לפני החגיגה המתוקשרת למרגלות הבית – שאמור לעבור סדרה של שיפוצים כדי להשיבו לפארו הקדום וביתר שאת – הוא פתח, לראשונה אחרי שנים רבות, את המחבוא אשר בביתו והוציא ממנו את ספר התורה העטוף בטלית. בעיצומה של החגיגה, לנגד עיניהם הקרועות מתדהמה של כל הנוכחים, הוא הציג את ספר התורה והביע את התרגשותו להשיב אותו בקרוב אל מקומו הטבעי.

*

כשוך מעגלי הרוקדים, סיפר לי הרב לאזאר בעיניים בורקות את הסיפור הבא על הרב דוד הולנדר, מראשי אגודת הרבנים בארצות הברית.

הרב הולנדר נכנס ליחידות אצל הרבי בטרם ערך ביקור ממושך בברית המועצות והרבי ביקש ממנו כי יאות לשוב ולדווח לו לאחר שובו. הוא הבטיח לעשות זאת וקיים. עם שובו, זכה שוב להיכנס לקודש פנימה ובמשך שעה ארוכה גולל בפני הרבי את כל אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו "במדינה ההיא". כתום דבריו, הרהיב עוז ושאל את הרבי אם יוכל להציע הצעה.

הרבי השיב בחיוב והרב הולנדר פתח ואמר: גיליתי תופעה במהלך הביקור הנוכחי. יהודים רבים מחזיקים בבתיהם ספרי תורה שהם הצליחו להציל בעת סגירת בתי הכנסת בידי השלטונות. יש יהודים שיש בביתם לא רק ספר תורה אחד אלא כמה. אין לספרי התורה הללו כל תקומה. אני מציע לרבי, היות ורוב ככל מי שנוסע לרוסיה בימים אלו, עובר דרך הרבי – אולי כדאי לנהל סוג של מבצע כזה. כל יהודי שנוסע לרוסיה, יחזור משם עם ספר תורה. ספרי התורה הללו יכולים לשמש קהילות שונות בארצות הברית ומקומות נוספים בעולם שמשוועים לספרי תורה. שם, ברוסיה, אין בהם לא תועלת ולא תוחלת.

סיפר הרב הולנדר: ברגע שסיימתי לומר את דברי, הרים הרבי את מבטו. נראה היה כמו שעיניו הקדושות נמצאות במקום אחר וכמו העתיקו את מקומן מהחדר. חלפה דקה, אולי שתיים, ואז הישיר הרבי את מבטו לתוך עיניי ואמר לי: אני חושב אחרת. אני חושב שהיה מן הראוי שסופרי סת"ם יתמסרו למלאכה ויתחילו לכתוב ספרי תורה עבור יהדות רוסיה. כי קרוב היום שבו קהילות רבות ברוסיה ישוועו לספרי תורה ויהיה צורך לספק להם כמה שיותר כאלו.

היחידות תמה, סיפר הרב הולנדר, ואני יצאתי מחדרו הקדוש של הרבי בלא אומר ובלא דברים. חבורה של בחורים קידמה את פניי וביקשה לשמוע מה אמר הרבי. הפעם, אמרתי להם בעוד לבי הולם בפראות, לא אומר לכם דבר. נכנסתי לרכב שאותו החניתי בשדרת הרחוב ובמשך חצי שעה לא יכולתי להניע אותו מרוב הלם ותחושה קשה שפקדו אותי. דוד, אמרתי לעצמי, זו הפעם הראשונה בחיים שלך שבה ראית במו עיניך שהרבי מליובאוויטש טועה בעליל. שחזרתי את הדברים הבוטחים שיצאו מפי הרבי לעומת המציאות המרה שבה פגשו עיניי אך לפני ימים אחדים. אמרתי בלבי: הרבי היה בפעם האחרונה ברוסיה לפני כמה עשרות שנים. אני ראיתי את רוסיה עכשיו. אני יודע שזה כל כך לא מציאותי, לא ישים ולא ריאלי.

חלפו שנים והעולם כולו עצר את נשימתו כשמסך הברזל התרומם והשלטון הקומוניסטי חלף ועבר מן העולם. כשהפלא הגדול הזה התרחש ויהדות חבר העמים נולדה מחדש – סיפר הרב הולנדר – אמרתי לעצמי: כנראה שבאותם רגעים, בחדרו הקדוש של הרבי, כשהרבי כמו נשא את עיניו למרחוק ונראה היה כמו אינו נוכח בחדר, הרבי פשוט צפה למרחוק אל הימים אשר יבואו.

כשסיים הרב לאזאר לספר את הסיפור הפטיר: את הסיפור הזה סיפר הרב הולנדר לחזן צ'אצ'קס שהיה מגיע לבית חיינו ושר את השירים הנודעים בשפה הרוסית אותם עודד הרבי בעוז במעמד 'כוס של ברכה'. כשצ'אצ'קס סיפר לי את זה בשמו של הרב הולנדר, הרשיתי לעצמי לתקן אותו: הרבי לא צפה אז למרחוק. הרבי פעל את הישועה הניסית והמופלאה הזו, בבחינת צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.