הרב ישראל זלמנוביץ

הקשבה והאזנה לדברי זולתנו אינה מלאכה קלה היא. האם יתרו חותן משה יכול לתרום לנו מעצותיו? האם החניה של ישראל נגד ההר היא זו שתסייע לנו להבין כיצד מאזינים זה לזה בצורה מיטבית?

האם גם אתם מכירים את התופעה בה אנו משוחחים עם חבר או ידי והמאזין נראה "לא איתנו"? או אולי צורת הביטוי ההפוכה: מישהו מנסה להעביר אלינו מסר, רעיון או דיווח ואנחנו לא מצליחים לקבל את המסר, כאילו איננו נוכחים שם...

תופעה זו הולכת ומתפשטת כאש בשדה קוצים במיוחד בדורנו, ופוגעת ללא רחם במגוון תחומי חיינו: בהוראה, בחינוך ואף מפריעה בבניית תא משפחתי.

ננסה למקד את מקומות הקושי המפריעים להקשיב ולהיות עם זולתנו בעת המפגשים הבין אישיים. הקושי הראשוני מצוי במוח, בו נוצר קושי בריכוז, בחשיבה והפנמה. ככל שהנושא יותר מסובך ומופשט קבלת המסר תהיה פחות יעילה. המקום השני שבו מתרחשת ההקשבה לזולתנו הוא הלב, המקום שבו אמורים אנו להפעיל את מצפן הרגשות ליצור יחס של האזנה, אמפטיה כלפי השני.

פרשת יתרו מזמינה אותנו ללמוד כיצד ניתן לשפר את כישורנו החיובים בכל הקשור לקשב וליצירת רגשות חיוביים כלפי זולתנו, בעת המפגשים הבין אישים.

שמה של פרשתנו היא – 'יתרו', האם לא היה ראוי לבחור בכותרת אחרת לשמה של הסדרה?

הפרשנות דשה רבות בטעם לבחירת השם יתרו לפרשתנו, מדוע לא קיבלה הסדרה את השם היותר הולם- 'פרשת מתן תורה', או פרשת 'משה נותן התורה'? מה לשם 'יתרו' שגם אם היותו חותנו של רעיא מהימנא, מה הזכות הגדולה שלה זכה לקבל את שם הסדרה בה ניתנה התורה?

לפני שנענה על השאלה, נקדים מעט רקע על אישיותו של האיש יתרו, דבר שיסייע להבין טוב יותר מדוע בחרה ההשגחה בשם 'יתרו' לפרשתנו.

ישנן כמה וכמה התייחסויות לגבי הגדרת תפקידו ומעמדו של יתרו בעת היותו במדיין טרם הגעתו למדבר. נביא כמה מהן. במכילתא מובא: "רבי יהושע אומר, כומר היה". ומהו מהותו של תפקיד ה'כומר'? מדרש תנחומא מגדיר את אותו תפקיד 'כומר', במשרה רוחנית גבוהה – 'כהן מדין רב וגדול שבמדין'. בזכות אישיות חקרנית הגיע לדרגה גבוהה. אך, על אף היותו אישיות משפיעה ביותר בענייני עבודה זרה, כאשר שומע אודות הניסים שחולל ה' לישראל, אינו מתמהמה ומיד עוזב את כל הכבוד ואת משרתו הגבוהה ויוצא המדברה.

איזו זכות עמדה ליתרו שבעטיה זכה להסתופף תחת כנפי השכינה?

מבאר האלשיך הקדוש: "אמנם, הנה ראש דבר, הכתוב מלמד לאדם דעת, איככה יאחז צדיק דרך ה' להיות בטוח ההגעה אל תכלית השלמויות, הלא היא השמיעה. כי על ידי שמיעה שאדם נותן לב לשמוע אל דברי ה' ומוסריו ולימודיו, עולה במעלות האושר קו לקו. כמאמרם ז"ל על פסוק 'שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם' (ישעיה נה ג). וזהו אומרו: ' וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹקים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל...' כי על ידי מה ששמע, שימת לב אל מעשה ה' כי נורא הוא, זכה ליקרב אליו יתברך קו לקו, עד הגיעו אל סוף השלמות, עד הקרא יתרו' (אלשיך שמות פרק י"ח).

דווקא יתרו, מעומק נחיתות מעמדו ומצבו הרוחני כעובד כל עבודה זרה שבתבל, ומאידך בהיותו חכם בשלמות החקירה והבנה, כאשר רק שמע נשא מיד רגליו ל"אֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה.... בְּלִי־מָֽיִם", מעשיו ואמירותיו היו במקום תחתון שאין למטה ממנו, ובכל זאת עלה ממקום נמוך זה כדי להצטרף לדברי אלוקים חיים. ביתרו התקיימה המציאות של "עלונים יורדים לתחתונים", והיא זו שיסדה את ההכלה של כל יושבי תבל למעמד מתן תורה. יתרו, איש עבודה זרה, דווקא הוא ממקומו הנמוך ייסד את האמירה: ' ...עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ה' מִכָּל־הָאֱלֹקים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם' (שמות פרק יח פסוק יא).

מבאר על כך האלשיך הקדוש: '. רבותינו ז"ל (דברים רבה ב יט) האשימו את יתרו בזה שנתן ממש בעבודה זרה. ויתכן להפך בזכותו, והוא, כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (מכילתא יתרו א) שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה ומזה ידע ההפרש על כולם וזהו פשט הכתוב "עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל ", כלומר, הוא גדול לבדו. והאיך ידעתי זה? הלא הוא, "מכל האלקים" שמהם למדתי כי גדול ה', כי את כולם עבדתי ולא ראיתי כח בהם. ומה ראיתי בה' שהורה גדולתו בו, הוא, כי בדבר אשר זדו, הביא עליהם' (ע"כ דברי האלשיך).

מתיאור זה של התנסויותיו של יתרו , מבינים את המקום ממנו הגיע ואת המהפך שהתחולל אצל גדול הכמרים באותה תקופה. ולא רק זאת, אלא שבהיותו מהפכן, חולל מהפכה בכל קצוות תבל בכל הקשור לאמונה בא-ל אחד. דבר שסייע להכשיר ביתר שאת את ההכלה לקבלת התורה. מכאן נמצאנו למדים את הטעם לשם הסדרה המתנוסס ככותר הפרשה - 'יתרו'.

יתרו אכן יצר את התשתית למתן התורה, אך עלינו לעשות עוד כמה פעולות חשובות....
יתרו אכן פעל את ההכנה אך לא בזה נסתפק. עלינו להמשיך ולתת את תשומת ליבנו לדגשים הנוספים שייחדו את ההכנה לאותו מעמד שמימי - קבלת התורה.

בהמשך פרשתנו, ככל שאנו מתקדמים בפסוקי התורה המתארים את התקדמותם הפיזית והרוחנית של עם ישראל לקראת מעמד הר סיני וקבלת התורה, עלינו לשים לב לאותם דגשים ומסרים שהתורה 'מציפה' ואמורים לשמש עבורנו אבני- דרך בסיוע הבנת משמעות המעמד כאקט ייחודי לדורי דורות.

אחד הכתובים המשמשים דוגמא לציון דרך חשובה ונעלית בדרך ההכנה למתן תורה הינו: 'בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י ... וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר'(שמות פרק י"ט /א'-ב'). יש להעלות כמה ברורים הדורשים הבהרה בלשון הכתובים:

הראשון - מה מלמדנו ציון הזמן: 'בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י', במה משמש זמן זה הכנה לקבלת התורה? הקושי השני – בלשון הפסוק ישנה סתירה לכאורה במוטיב היחיד והרבים הכתוב מתחיל בלשון רבים: - ' וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר' ומסיים ביחיד - 'וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָר'?

נקדים ונענה על הקושי השני שהעלנו, עניין הסתירה שלכאורה קיימת בלשון הכתוב. חז"ל מתרצים ומבאים הדברים בפרושו של רש"י על אתר:'וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת'. השוני הנגרם בין ראשיתו הכתוב לסופו, המופיע בלשון יחיד – 'וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל', בא על פי רש"י לייחד את החנייה הזו מכל הקודמות לה: 'כאיש אחד בלב אחד', מה שאין כן שאר החניות שהיו בתרעומת ובמחלוקת.

מרחיב את הדברים בהסבר פנימי ונפלא, הרבי בליקוטי שיחות כרך כ"א (מתורגם עמ' 122): ניתן לחשוב באופן שלילי שכל הנסיעות והחניות של בני ישראל מלבד חניה זו, היו מתוך מדון ומריבה חלילה. אך הרבי דוחה עניים זה וכך כותב: "...ומן הביטוי 'ויסעו ויחנו' (לשון רבים) אין כלל הכרח למשמעות ש'כל החניות בתרעומת ובמחלוקת' כי לשון רבים כפשוטה אין מחייב שהיו מריבות ומחלוקות. אלא הפוך - רק במקום שהתורה (מדגישה) 'ויחן ישראל נגד ההר' – ניתן ללמוד חידוש, שדווקא בחניה זו היו ישראל 'כאיש אחד בלב אחד'...". ומוסיף ומבאר הרבי את הדברים: "ובמיוחד לפי הידוע בפנימיות העניינים שמ"ב מסעות שנסעו ישראל במדבר, רומזות הן למ"ב דרגות ועליות (ממסע אחד לרעותו) בעבודת ה'. וא"כ הרי עלינו לדעת שבאופן ודרך העלייה ממסע למסע אין הדברים שווים אצל כל היהודים בשווה. אצל כל אחד 'המסע' פועל ברוחניות אחרת... רק כאן, בחניה נגד ההר, לקראת מתן תורה, נגרם חידוש! 'וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר'. הושוו – ללב אחד- לב אחד ממש. וזאת כי התורה היא היחידה המביא לשלום ואחדות ממשית עד שהתבטלו כל החילוקי דעות והמדרגות.'

ממשיך הרבי ועונה על שאלתנו הראשונה. וכך כותב: "כדי להבין טוב יותר את מעלת התורה, שדווקא היא המביאה את המצב של 'לב אחד...', זאת ניתן להבין על ידי המבט בשוני בין המספרים: אחד, שני ושלישי. (שם בעמוד 124 ממשיך הרבי את ביאורו בנידון), "המספר 'אחד' מדגיש את אחדות מלכות ה' אחד ויחיד. המספר 'שני' מצביע על פירוד ההיפך מאחדות. החידוש במפר 'שלישי' – הוא המאחד את שתי הדעות החולקות. התורה ניתנה דווקא 'בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י...', הדבר מורה ומסמל על מהות התורה המספר ה'שלישי' מורה על האמת, היכולת להשכין שלום.

התורה ניתנה בחודש השלישי כמאמר חז"ל: "בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי, ביום תליתאי, על ידי תליתאי, לעם תליתאי, בירח תליתאי", (פסיקתא זוטרתא שמות פרשת יתרו פרק י"ט). התורה המשולשת – תורה נביאים כתובים, ניתנה בחודש השלישי. התורה המסמלת את המספר שלוש, שמשמעותו משרה שלום, יצרה את המציאות הכל כך ייחודית והנעלית - חניה מתוך 'כאיש אחד בלב אחד'. החידוש במתן תורה הינו בכוח הניתן לכל אחד ואחת מאתנו ליישם את עניין האחדות, על אף היותנו שנים עשר שבטים וכל אחד הינו עולם ומלואו, שונים זה מזה, עלינו להיות קשובים לזולתנו. להאזין ולהרגיש את צורכי הזולת דבר שיהפוך כל מפגש בין אישי בינינו לבנייה, שהחניה והמנוחה תהיינה מתוך אחדות ואהבת ישראל, ובוודאי יסייע לרוגע שלווה ובנייה, ויזרז את היעוד : 'תורה חדשה מאיתי תצא' בעגלא דידן! אמן!