הרב דוד-מאיר דרוקמן

נקודת המאמרים של יו"ד שבט היא כידוע הפיכת ה"שקר" ל"קרש" – קרשי המשכן. בעוד, שהשקר-אותיות קר"ש כשהכוונה לקרשי המשכן שהיו "עצי שיטים", שיטים, מלשון שטות, ואין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, אז זוהי המשימה; להפוך את ה"שיטים", את ה"שטות" - ל"שטות דקדושה".
וסליחה שאני משתמש בשפה של קודים, כי ביודעי ומכירי קא אמינא, אשר בפשטות הוגים ומתעמקים במיוחד במשך המעת-לעת של יו"ד שבט במאמרי "באתי לגני", ומכירים את המושגים ישר מהמקור.
נשים לב: אין אדם עובר עבירה, אא"כ נכנס בו רוח שטות, ואז הוא סוטה מדרך הישר (שי"ן וסמ"ך אותיות מתחלפות, שטות וסטיה הינם היינו הך),
באים רבותינו הק' – הרבי בעל ההילולא, והרבי נשיא דורנו, ואומרים לנו, שלא דיי להתנער מ'השטויות' ולעלות על דרך המלך, אלא נדרש מאיתנו בהרבה יותר מזה; לא רק 'דרך המלך' הרגילה, אלא מצפים מאיתנו להתנהג באופן של "שטות (שגעון) דקדושה" , הנהגה שלמעלה מטעת ודעת, ורק זו התשובה ל"שטות (השגעון) דלעומת זה".

בלשון עם זו; אנו נקראים "לשים פס על העולם". להתעלם מ"הנחות העולם", 'לצפצף' על כל המקובל, 'הנחות העולם' – פוי! כך עולה מן ה"באתי לגני"..

***

מסקנה אפשרית: ללכת בדרך אנשי המוסר נוסח נובארדוק. למי שאינו יודע, נספר לו, כי אחד מהזרמים המרכזיים של תנועת המוסר מיסודו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה בית המדרש של נובארדוק (שהקנה את הדרך החינוכית שלו במסגרת רשת ישיבות 'בית יוסף' ברוסיה).
בנובארדוק, כיוונו למשל את התלמיד, שלא יהסס להיכנס לבית מרקחת ולבקש לרכוש "קילו ...מסמרים". למה? כן, במוצהר, במטרה ועל מנת שיחטוף בזיונות ובושות, וכך הוא יחנך את עצמו, יבטל את ישותו, כך הוא יעצב את אישיותו שלא להתפעל מהעולם...

ואם נשתמש במושגים המצויים לא אחת במחוזותינו נתרגם את זה כדלהלן;

לא חשוב, למשל, איזה כובע אתה לובש, העיקר שחזותך תכריז 'שלומפעריות'. ומה כובע 'מצ'וקמק' טפי הרי זה משובח. ומה טוב שהמגבעת תהיה 'לוח מודעות ופרסומות', ועדיף כמובן חזות של תרמילאי נוסח נוודי המזרח הרחוק.

ואפרופו, זכורני, שנסעתי פעם לתל אביב עם ידידי הבלתי נשכח הרה"ח ר' משה סלונים ע"ה (אבלחטו"א) לקנות 'שליאפע'-מגבעת.
וזאת למודעי, שלפני עשרות שנים, לא היה ריבוי של חנויות לממכר כובעים כמו היום. הייתה חנות אחת של 'גורסקי' ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, ומשם ישקו כל העדרים – כל הבני תורה (וגם הבני תיירה) בגוש דן היו מעטרים את ראשיהם במגבעות אלה.
בקיצור, נכנסתי עם מוישה ע"ה לחנות, ואדון גורסקי הציע לו מגבעת. מוישה חבש את הכובע, חטף מבט מול המראה, זה נראה לו סביר, שילם, און געגייגען ווייטער.

נענה גורסקי והפטיר: "'א מחיה', כשבאים החבד"ניקים, הם סוגרים עסקאות חיש מהר. מאידך כשהלקוחות הם מקרב תלמידי ישיבות אחרות – הם 'מוציאים את הנשמה'; מודדים ומודדים, בוחנים מול המראות הצובאות מלפנים ומאחור, מסתובבים שוב ושוב כמו קרוסלה ובוחנים את התיאום האידיאלי בין הבורסלינו והבלורית העשויה לתלפיות (כי סוכ"ס הרי ב'בן תורה 'עסקינן, ומצד 'כבוד התורה' הוא לא יכול להרשות לעצמו לחטוא בכובד ראש..) ולבסוף, הם יוצאים מהחנות מבלי לקנות...".

כך, שככלות הכל אולי יש העדפה ל'תרמילאים' 'השלומפערים' שלנו.
שהרי, אצל החבר'ה שלנו – 'המקום הנכון' הוא ב'זאל' של תומכי תמימים, וכל הכרוך בהופעה חיצונית מהם והלאה.

***
אבל, רק רגע;
מי מאיתנו לא שמע על פרופ' וולוול גרין ע"ה, אותו מדען מפורסם ובעל תשובה דגול.
מספר ר' וולוול גרין על עצמו, שלפני שנכנס פעם ראשונה ל'יחידות' לרבי, הוא שמע של'יחידות' צריך להיכנס בצורה מכובדת עם מגבעת ולא דיי בכיפה. ובכן, פרופ' גרין בדרכו ל'יחידות' נכנס לחנות ה'שמאטעס' ('יד שניה') של מרת מאריישע ע"ה (בקינגסטון אוו.), וקנה איזה מגבעת מאובקת בצבע ירוק שידעה שנים טובות יותר. א קיצור: הוא נכנס לקודש פנימה, והרבי מעיף מבט מחוייך נוכח הכובע המעניין. ואז הרבי מבקש ממנו, שבמטותא ממנו, יסיר את הכובע, וישאר עם הכיפה, "כדי שנוכל לדבר ברצינות...".


תמונה נדירה של הרבי (JEM)

***

וזה מחבר אותנו לאירועים שהתרחשו לפני כ-250 שנה, וזה, בקצירת האומר, תוכנם;
אחד מגדולי תלמידי הרב המגיד ממעזריטש היה הרה"ק רבי אברהם מקאליסק. בעוד שחבריו - אדמו"ר הזקן, והרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק חינכו את מודרכיהם לעבודת ה' בדרך של 'מוחין' – אצל רבי אברהם מקאליסק הייתה ההתפעלות העיקר.

שהרי בבית מדרשו של המגיד לימדו ש"אין עוד מלבדו", והפנימו את זה. אז סברו מושפעי הרה"ק מקאליסק שיש להתפעל רק מקודב"ה ואין מה להתחשב בתגובות העולם; רוקדים-משתוללים, צועקים ומכריזים "אין עוד מלבדו", מתהפכים- עושים קולעס ברחובות, אן התפעלות .
מספרים, למשל, על אחד מתלמידיו, שהיה מסוגל להתלבש ביום קיץ לוהט במעיל חורף חם עם פרווה, גרבים חמות לרגליו, ומטייל בשווקים וברחובות – מלווה בשני ...כבשים, אחד מימינו ואחד משמאלו.. (עיי"ע נובארדוק לעיל).

ההתנהגות הפזיזה של תלמידיו באופן של צפצוף על העולם שהתרחשה בעיקר בשנת תק"ל, ממש סיפקה חומר דליק ל'מתנגדים' באותה תקופה, וההמשך המצער ידוע. אז נפוצה אימרה בין החסידים: "די תל"ק'ר דרכי החסידות – איז קיין טאלק נישט", תרגום חפשי; דרכי החסידים בשנת תק"ל – אין זו הדרך בה ישכון אור ה' (עיין ספר השיחות תורת שלום עמ' 55).

***

נשאלת השאלה: אז איך בכל זאת, ניתן ליישם את הוראות ה"באתי לגני" ולהתנהג באופן של "שטות דקדושה"?
המענה לכך טמון, לפענ"ד בהוראתו המפורסמת של הרבי: "אורות דתוהו – בכלים דתיקון".
לאמור, תתנהג כאדם נורמלי. תמהוניות באופן המזמין גיחוך וזלזול "איז נישט קיין טאלק (איננה 'תכלית'). אין 'מצוה דאורייתא' להיראות מוזר. ובתוך זה, גם בענין הלבוש והמראה החיצוני; חז"ל מספרים ש"רבי יוחנן קארי למאני מכבדותא" (רבי יוחנן קרא ללבושים – מכבדים את האדם). ועובדא ידענא, שהרבי הורה למישהו מהחסידים – לסרק את הזקן. והוא ש'מקושר' היה עד כדי 'שפיץ', הקפיד שתדיר יימצא מסרק בכיסו...

והביאור בזה לכאורה:
על פי טעם ודעת, אדם נורמלי, לא מסוגל לעמוד בקצב ובעומס היומיומי שמוטל על חסיד חב"ד סטנדרטי; תפילה עם לימוד חסידות לפניה. עדיף באריכות. חת"ת, ג"פ ברמב"ם, סיום מסכת כל שנה, לימוד גם לעיונא, וביחד עם זה: "מבצעים", וכל זה באופן שלא יפגע בשלימות המשפחה שחייבת להמשיך להתנהל באופן של נועם ורגיעה. והעולה על כולנה: להיראות והעיקר להתנהג באופן מכובד כדי שגם מי שלא נמנה על סטייל ה'נחנחי"ם' וכיוצא באלו, יהיה מעוניין להיות בקשר עמו, ואף לחקות אותו.

איך עושים את זה? איך מצליחים (וב"ה רבים מצליחים) לחבר "תוהו" עם "תיקון", להיות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"?

אכן, אין מענה לכך בגבולות של "טעם ודעת". אלא, זה במפורש, 'נושא הפכים' - למעלה מטעם ודעת, "שטות דקדושה"!

זהו המסר של יו"ד שבט.

תקוותי, שגם שורותי אלה היו בבחינת "שטות דקדושה", ולא סתם "שטות".

לשיפוטכם...