מערכת COL
|
יום ט' שבט ה׳תשע״ח
25.01.2018
הגיגים ופרפראות לפרשת בשלח • רבקה ערנטרוי
אז ישיר - איך מתנגן השיר של כל יחיד מאיתנו? • הגיגים ופרפראות לשבת שירה עפ"י ליקוטי הצמח צדק, מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי • למאמר המלא
צילום אילוסטרציה: אליהו לוי, ארכיון COL
רבקה ערנטרוי
א)השיר (טבעת) על הגרון ומתוכי הגרון:
שיר היא טבעת - עדי! שרשת - היא קישוט בה הטבעת האחת נקלעת באחרת והסוגרת על הצואר.
שיר מסמל את הסוגר על הצוואר... על הנפש והמעורר בה תנועה של כיסופים וגעגועים להשתחרר בטון של שיר העולה מהגרון...
וממצב הכיווצין והקימוטין המשרה תוגה ועצב, כשהרוח המדוכאת והנכאה עוד מעוררת את האטמוספרות העליונות להתכווץ אף הן ולהמשיך מעגלי צער ועוגמה - משתחררת הנפש...
והיא משתחררת בשיר ונקודת המיצוי שלה - מתנשאת אף היא ונכספת להתרומם אל מקור השופע זריחה וליגוע באהבה מחוננת והמושיטה זרוע לנחמה ועידוד...
ובתוכי המאווים האלה נרקמים ונשזרים להם רגשות של תווי רוך מתבטלים והמה מביאים להתחברות ועימה נמשכים מטה תווי נגן של השראות של קודש הנוסכים רגש של גיל וחדווה.
והצלילים המתנשאים, מתוכי הגרון (של הבהמה) עליו סוגר השיר, המה הדים של שירת המלאכים - חיות הקודש - הבהמה המנשאת את המרכבה העליונה והמתנשאת עימה מתוכי שאון ורעש גדל של התפעלות.
ב)טבעת של זהב בשירת הנשמה ושל ברזל על צואר הבהמה:
ואולם, הרחש הזה של "השירה והזמרה" המתנשא מהמלאכים נמשך כמו מתוכי שיר של ברזל, זוהי הטבעת שעל צואר הבהמה. היא מגלמת בחינה של "כלי נגן" החוצץ על בטויה של השירה..
אין זו התחברות אינטימית כשהאחד כולו קשוב ומלא ענין בהתחברותו של סוד הקשר הנעה בלאט.. בחשאי... בסודיות..
ואולם, שירת המלאכים עולה בקול שאון רב מתוכי כלי חוצץ של גופם והיא נשמעת כמו עולה מכלי נגן ובקול שאון ואינה יכולה להתרומם מתוך כוונה פנימית של התבטלות מוחלטת והתכללות בקודש וזאת בשל החיץ המעכב של גוף המלאך, המורכב מחומר של רוח ואש שנוצר מעולם הדיבור.
הדיבור אינו, חלק מהנפש אך הוא נמשך ממנה ופוסק עתים, וזאת ביחס למחשבה שהיא מחוברת ולעולם אינה פוסקת וממנו נוצרה הנשמה.
זוהי, אפוא, הסיבה שהנשמה, אכן, מחוברת ואין מעבכים בעדה, ולכן השירה שלה נובעת מתוך פננימיות הנשמה... מנקודת מצויה... מתוך רחש של התבטלות ובדומיה... בלחש זהו שיר של כסף וזהב - טבעת המגלמת רגשות של אהבה (כיסופים) ויראה (זהב - מתכת נחושה וזורחת בעוצמה) המה רגשות פנימיים וכנים הנמשכים מתוך קשב והתבטלות ונוגעים עד נקודת העונג האלוקית ומשם ממשיך השיר של הנשמה מטה השראות עדן, שהן עליונות יותר ופנימיות יותר מאילו אשר של המלאכים...
ובשל היותם גוף שהוא חיצוני ומנותק יחסית, לכן נשמע שם שאון ורעש גובר של שירתם וזאת לעומת הרחש השקט והבטל של שירת הנשמה - שירה חודרנית והמתחברת כמו זיק של אש הנכלל באבוקה. וזוהי הסיבה לדברי חזל במסכת חולין (פג,ה דצ,א סע"ב)
"ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה"
ג)מדוע ממתינים לנו המלאכים בשירה אך מוזכרים בתפילה תחילה?
ואולם, מפליא מדוע השירה של המלאכים בתפילת השחר דווקא מובאת בטרם אנו אומרים את שירת "הקדוש קדוש"?
המגמה בשינויי הסדר כאן היא לעורר את היהודי לתנועה של הזדהות עם האופן של האהבה והשלום השורים בינות המלאכים בעת שירתם:
"ומשמיעים ביראה יחד בקול... כולם אהובים ... עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה..." אין האחד קופץ לתוכי שירתו של רעהו אך הם מתנצחים על השירה מתוך אחווה ותאום מוחלטים.
ואולם היחודיות של שירת הנשמה בנוסף לכך שהיא נעשית בלאט ומתוך דומיה והתבטלות, הרי זוהי נעימה ערבה ומענגת שאינה מתגלמת בקול פשוט חד גוני... מונוטוני ושאינו משתנה ואינו מתנועע לכיוונים שונים.
יש כאן שירה מורכבת... מקצוענית, מוסיקלית מכוונת... מדויקת והמניעה לזרמים מנוגדים ומהופכים ומניעים את הדי הנגן בהתאם לזיקה של הרגש. זהו פאר של התמזגות תווים המשרים תוגה והנקלעים באלה המעוררים עלץ ומבינותם עולים הדים ממזגים.
זהו נגון ערב ואשר יש והעצב גובר בו ויש והגלים הקצביים של תנועת השמחה הם הדומינאנטים בו ונוסכים עונג רב כ"כ...
ופאר ההרמוניה הזה מביע מסר לחיים, כי לרגש האהבה (שיר של כסף) והשמחה אין קיום אם לא יקדם לרחש זה בסיס - אנך ומכון של תחושת היראה ומרירות (שיר של זהב) מה שיאחזו בלהבה האהבה שלא תפוג ותעלם.
זהו נגן המביע את עובדת ההכרה של היהודי בסמכות העליונה והוא מגלה נכונות לקבלת העול ולהכנעה. הן למעשה, מהוות את סוד הגמישות המכוונות את הנגן שיסתלסל... שיהיה רוכן או שמא, מתנשא ומעורר ומחבר את הנפש...
ומאחר והערב - "רמשא" משרה תוגה כי הקרינה הזורחת מסתלקת - אזי נשמעו הדי הרננא (עצב) בבית המקדש ועם בקיעת קרני האור ב"צפרא" - בבוקר, פצחו הדי השמחה.
ד)למנצח על דוד:
שירתו של דוד היתה מתנשאת ומגיעה אל המקיפים העליונים עד לאותה נקודה של עונג אלוקי היות ודוד הכיר בה והיה מלומד ומאומן בפריטה על מיתריו של הכינור והנבל ועלי העשור (עשרה נימים) כיצד לכוון את צלילי הנגן שיתנועעו בכיוון זה ויגיעו עד לנקודת העונג ומשם המשיך אותה מטה לצלילי נגן ערבים מאוד למאזינים...
אבל מאחורי לנעימה הזו מתגלמים רעיונות של חיים ונשמה ועונג אין סופיים!.
אפילו דואג התרשם עמוקות מהנגן של דוד, אז מדוע הוא נענש על מילותיו "זמירות היו לי חוקיך" (תהילים קי"ט)
ההנאה המופקת מהשיר היא דווקא שונה מהאופן שהנפש מתענגת על מקורות הנאה אחרים. במה מתבטא נשוני?
הישנותו של השיר על עצמו חזור על עצמו מירב פעמים מסבה עונג רב...
ואולם, העונג של המצווה הוא יחודי ושונה ממצוה אחת לאחרת, שהרי, בתוכי כל אחת מהן טבוע עונג יחודי... הנאה ספיציפית של הקב"ה וקיומה של כל מצווה פרטית - מגלה לנו את העונג הפנימי הספיציפי של מצווה זו.
ואולם, דוד הכליל את כל המצוות באותו סוג עונג זהה כמתכוון לאמר שבכל מצווה שהוא מקיים - הוא מתחבר עם האלוקות המסתתרת בה. עובדה זו מסבה לו אושר ("אשר" קדשנו במצוותיו) והעונג חוזר על עצמו בכל המצוות ואין זה משנה איזו מהן היא....
לו היה מדמה דוד את עונג המצווה לשעשוע המשקף את רעיון התענגותו - היה הדבר מתאים יותר, שהרי מה שמאפיין כל משחק על משנהו זה דווקא סוג העונג הספיציפי שלו...
ואולם, אחרי הכל, העובדה שהמצווה מדומה לשיר וזמר היא עדיין נוגעת בנושא הרגישות הרוחנית של השיר בחינת אור זך וטהור ללא רשרוש ושאון רב המתרומם בערגה ומתחבר...
הנגן של זמירות דוד מדומה לשירת הנשמה ולאור המהבהב מפתילת המנורה בלאט ובחשאי והוא זך וטהור ואינו מקים שום רעש כמו שאון המלאכים בשירתם וכמו אש הקרבן שהיא כהה והמלחכת עצים ברשרוש רב ואוכלת את דם בשר הבהמה.
וכשחלשה דעתו של אהרון כשלא נמנה בין הנשיאים שנמנו על חנוכת המזבח, הרגיעו ה' במילים: "חייך, שלך גדולה משלהם" בשל הזוך והטוהר והדממה והחשאיות ש"בהעלותך" את נר המנורה של המקדש בתנועת התבטלותו המתחברת בסודיות אינטימית של קשר אדיר ולכן תשרוד הלהבה הזו לעולם.
שירת הנשמה מול מזמור המלאכים והנר של אהרון מול אש המערכה הם בחינת הזמר של הכהנים שנמשך בלאט ובחשאי מתוך ההגי שבנפש ובתנועות של רעותא דליבא מול הזמר של הלוויים שנתרומם מתוך שאון על היין והמשיך שמחה... וזה כמו היחס בין המרכבה העליונה למרכבה התחתונה וכמו היחס בין הקודש לקדש הקדשים...
וכמו השיר - הטבעת שתחילתה היא סופה וכשמקיפים את מעגלה, שוב שבים עם תום לראשיתו של המעגל, כן הוא השיר המגיע עם הסיום לראשיתו ואלם אז מדלגים לתו התחלתי גבוה יותר מקודמו במחזור הנגן הבא וחוזר חלילה. והזמר מתרומם ומתנשא מרקיע לרקיע בדרג המעלות ומביא עימו המשכות פנימיות יותר... נעלות יותר.... מחיות!
ובעוד שירת הים היותה בטוי של התעוררות של גוף המקבל גרידא (בלשון שירה - נקבה) בשבח לה' "זה א-לי ואנוהו הרי, ששיר השירים הוא השיר המורכב ממקבל (שירה) ושירו של ה' המשפיע והמתנגן בקצב של "מטי ולא מטי" בנוהג מלכותי של כיוון קרב לחמון העם ולא נוגע בשל גינוני המלכות ושוב מסתלק ונעלם בכיוונם של צלילים מתרוממים.... נוגע בנו ולא נוגע ומרחף אלי המרכבה העליונה אלי קודש קודשים - זוהי שיר ה' בפומט של שיר השירים.
והלואי שנשמע זמר זה מתנגן כבר. אמן.
|
(עפ"י לקוטי הצ"צ לליקוט "שיר ושירה")
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
