מערכת COL
|
יום כ"ז טבת ה׳תשע״ח
14.01.2018
מוישי חוזר למומבאי
"אני מתרגש מאוד", אומר בחיוך מבויש הילד שריגש את כולם, כאשר חולץ מהריסות בית חב"ד במומבאי לפני תשע שנים • ביום שני ישוב מוישי הולצברג, היום כבר בן 11, לזירת הפיגוע שבו נרצחו הוריו הי"ד, ויצטרף לראש הממשלה נתניהו בביקורו בהודו • "מוישי רוצה להיות שליח חב"ד במקום שבו הוצבו הוריו" • כתבה ב'ישראל היום', על מוישי הולצברג והנסיעה למומבאיי • לכתבה המלאה
מושי הולצברג בפגישה עם ראש הממשלה ההודי נדנדרה מודי (ארכיון COL, באדיבות מאיר אלפסי)
חנני בלייך, ישראל היום
תשע שנים וחודשיים אחרי הטבח בבית חב"ד במומבאי, שבו נהרגו שליחי חב"ד גבי ורבקי הולצברג הי"ד, עומד בנם מוישי, שניצל בידי המטפלת שלו, לחזור לשם, לראשונה. ביום שני יצטרף הנער לפמליית ראש הממשלה, ועימו סבו וסבתו, שמעון ויהודית רוזנברג, שמגדלים אותו מאז איבד את שני הוריו, המטפלת סנדרה סמואל, שהצילה את חייו, ופסיכולוג הילדים שמלווה אותו בתשע השנים האחרונות.
"אני מתרגש מאוד", אמר לנו השבוע הילד שריגש את המדינה ואת העולם כולו, והפך לסמל. ילד נבון וחייכני, שפאותיו החסידיות סדורות על לחייו, ומדבר בהתרגשות על הנסיעה הקרבה.
"אני הולך לחזור לבית שבו נולדתי ובו גרתי שנתיים. תכננו לנסוע לשם לקראת בר המצווה שלי, אבל ראש הממשלה הזמין אותנו להצטרף אליו לנסיעה להודו בשבוע הבא, אז התכנון הוקדם. אני מחכה לנסיעה הזאת".
שלושה ימי טרור
זה קרה ב־26 בנובמבר 2008. קבוצה של כעשרה מחבלים פתחה במתקפת טרור משולבת על עשרה יעדים במומבאי, במשך שלושה ימים. המחבלים, חברים בארגונים אסלאמיסטיים הקשורים לאל־קאעידה, פשטו על מקומות מרכזיים בעיר, ובהם שני מלונות, וגם על יעד יהודי אחד - בית חב"ד, שאותו ניהלו בני הזוג גבי ורבקי הולצברג.
מצלמות הטלוויזיה התמקמו ליד בית חב"ד שעות לאחר תחילת המתקפה, ועקבו בשידור חי אחר המתרחש בפנים. המחבלים התבצרו בבית במשך שלושה ימים והחזיקו בו את בני הערובה, שאותם הרגו מאוחר יותר. כמה חודשים לאחר מכן פורסמו הקלטות מתוך הבית, שבהן נשמעים בני הערובה מתחננים לעזרה, ובמקביל - המחבלים מקבלים הוראה להרוג אותם.
12 שעות לאחר תחילת המתקפה עצרו הצופים בכל העולם את נשימתם, כשהמצלמות קלטו אישה צעירה שמצליחה לברוח מהבית הנצור, אוחזת בזרועותיה פעוט לבוש בחולצה כתומה וסתור שיער. מהר מאוד התברר שהפעוט הוא מוישי, בנם של גבי ורבקי, והאישה היא המטפלת שלו, סנדרה.
בתוך זמן קצר הועבר הילד לידי סבו וסבתו, הרב שמעון ויהודית רוזנברג, שהגיעו להודו מייד כשנודע על המתקפה על בית חב"ד. מאוחר יותר הם התבשרו על מות בתם וחתנם הי"ד, והם שבו ארצה עם מוישי.
במתקפה כולה נהרגו 173 בני אדם ונפצעו מאות. בבית חב"ד נהרגו שישה - גבי ורבקי, ועוד ארבעה מאורחיהם, שלושה מהם ישראלים - בן ציון קרומן, אריה טייטלבוים ויוכבד אורפז. הי"ד.
הנסיעה של מוישי להודו נולדה בעקבות פגישתו עם ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי בקיץ, בישראל. "לפני שמודי הגיע לביקור בארץ, התקשרו אלינו מהשגרירות ההודית ואמרו שהוא רוצה מאוד לפגוש את מוישי", מספר הרב שמעון רוזנברג. "תיאמנו פגישה ביניהם, בנוכחות ראש הממשלה נתניהו. מודי אמנם לא היה ראש הממשלה בהודו בזמן התקפת הטרור, אבל הוא אנושי מאוד, והסיפור של מוישי, שהוא שמע עליו, נגע לליבו.
"המפגש נערך במלון קינג דיוויד בירושלים, מוישי דיבר עם מודי באנגלית וסיפר על הוריו, וזה מאוד ריגש אותו. בשלב מסוים בשיחה הוא שאל את מוישי: 'יש משהו שאתה רוצה להגיד לי?' ומוישי הרים אל מודי הגבוה את עיניו ואמר לו:
'I love you'. זה ממש שבר את כל המחיצות, והשיחה היתה לבבית מאוד.
"ואז ראש הממשלה נתניהו אמר למוישי: 'כשאסע להודו לביקור גומלין, אני רוצה לקחת אותך איתי למומבאי'. אחר כך, בצד, שאלתי את נתניהו: 'זה היה לפרוטוקול, או שהתכוונת באמת?' הוא אמר לי: 'ודאי שבאמת', והורה לעוזרים שלו לקחת את הפרטים שלנו ולהיות איתנו בקשר. לפני חודש וחצי אכן יצרו איתנו קשר, נתנו לנו את התאריכים המדויקים של הנסיעה ואמרו שראש הממשלה רוצה שנצטרף לנסיעה".
"טראומה חזקה"
מאז האירוע במומבאי מטופל מוישי על ידי פסיכולוג. "הוא עזר לנו הרבה עם ההתמודדות כיצד לקבל את מוישי אלינו", אומר שמעון. "בתקופה הראשונה, מוישי היה בטראומה חזקה. הוא היה מחובר מאוד לסנדרה, שבאה איתו לארץ ונשארה לגור אצלנו, ולא רצה כל כך להתקרב אלינו. בחודש הראשון לאחר הפיגוע, הוא ממש ישן עליה.
"אחר כך הוא התחבר לאט לאט לאשתי, ואלי לקח לו זמן להתחבר. כנראה בגלל שאני לבוש בחליפה שחורה ארוכה, זה הזכיר לו את המחבלים, שאותם ראה כשהם לבושי שחורים ועוטים מסכות שחורות. רק חודש אחרי שהוא בא אלינו הביתה הוא הסכים להתקרב אלי, וזו היתה שמחה שלמה".
איך אתם יודעים שהוא ראה את המחבלים?
"בערב שבו החלה המתקפה, סנדרה השכיבה אותו לישון בחדר שלו שבקומה החמישית. שעות אחר כך, כשהיא שמעה את בכיו, היא מצאה אותו בקומה השנייה, ומשם חילצה אותו החוצה. בגיל הזה הוא לא היה יורד מקומה לקומה, אז כנראה המחבלים הורידו אותו למטה, אחרי שהוא התעורר מהרעש.
"הם כנראה גם הרביצו לו, כי כשהוא הגיע אלינו, מצאנו כתמים אדומים על הגב שלו. אחר כך הם לקחו אותו להוריו, שבזמן הזה, לפחות אחד מהם היה כנראה עדיין בין החיים. כשסנדרה מצאה אותו, הוא היה בין שני הוריו. גבי שכב מצד אחד, רבקי בצד השני, ומוישי עמד באמצע".
יהודית: "סנדרה חילצה אותו בליל שבת. לפי חוקרי המז"פ ההודים, גבי נרצח כנראה שעות בודדות לפני שהכוחות ההודיים השתלטו על הבניין, ורבקי 12 שעות קודם".
הוא זוכר משהו מאז?
שמעון: "בשנה הראשונה הוא זכר קצת, ואז הוא עוד בקושי ידע לדבר. הוא היה אומר מדי פעם 'מומבאי, מומבאי'".
יהודית: "יש לנו כאן בבית את ספר התורה שהיה שם, שהמחבלים פגעו בו. כשחבר בנה לנו ארון קודש בשביל הספר, החזקתי את מוישי על הידיים והסברתי לו למה נועד הארון. כשהוא ראה את הספר, הוא שוב אמר: 'מומבאי, מומבאי'. הוא זכר את הספר מהבית בהודו".
בתקופה הראשונה שלו בבית שלכם הוא דיבר על הוריו?
"מעט מאוד. אני זוכרת פעם אחת שבה הוא כן סיפר עליהם בכמה מילים, תוך כדי משחק. היה עוד משהו, שלא אשכח: יש לנו בבית פינת הנצחה לגבי ולרבקי, עם נר נשמה, קופת צדקה ותמונה שלהם. כמה שבועות אחרי שהוא עבר לגור איתנו, הוא לקח פתאום את התמונה של הוריו והפיל אותה על הרצפה. שאלתי אותו, למה? והוא אמר: 'אבא ואמא נפלו'. שאלתי אותו מייד: 'הם אמרו לך משהו?' והוא אמר: 'לא'.
"באותה תקופה, נפלתי באחד הימים בגרם המדרגות מהקומה השנייה. מוישי נבהל מאוד, ממש היה בשוק עצום, ומייד התחיל להגיד שוב ושוב: 'יש לך פצע, תביאי לך פלסטר'. הבנתי שזה שוב הזכיר לו את אבא ואמא שלו שם, במומבאי".
"פתיחת מעגל"
בשבוע הבא הם ישתתפו עם ראש הממשלה נתניהו בטקס מיוחד לזכרם של גבי ורבקי הולצברג בבית חב"ד במומבאי, עם נכבדים ישראלים ומקומיים. הם יגיעו גם לטקס במלון הטאג' מאהל, שהותקף גם הוא במתקפת הטרור. בתכנון המקורי היה מוישי אמור לנסוע לגוג'אראט, עיר הולדתו של ראש ממשלת הודו, לאחר שמודי ביקש לפגוש אותו שם. כרגע עדיין לא ברור אם הביקור יתקיים, בשל לוח הזמנים הצפוף של מודי.
במהלך השנים שעברו מאז הפיגוע, מוישי שאל מה בדיוק קרה שם? ביקש לדעת פרטים?
שמעון: "הוא לא שאל מעצמו, אבל אנחנו סיפרנו לו מעת לעת, לפי עצת הפסיכולוג, שלא יהיה מצב שילדים אחרים מספרים לו פרטים שהוא לא ידע. העצמנו אותו בכך שסיפרנו לו מי היו הוריו, מה המעשים הטובים שהם עשו, איך שהם דאגו לחסד ולהרבה דברים שלא קשורים בכלל לדת, איך שהם עזרו לאנשים לצאת מהכלא או לשקם אחרים שהסתבכו בדברים לא טובים, והראינו לו תמונות שלהם. אמרנו לו: אתה שליח, אתה בן של שליחים, זה מחייב אותך, ואתה צריך לתת דוגמה אישית. נתנו לו עוצמה.
"כמובן ילד זה ילד, ועשינו את הכל בעדינות. הרי בהתחלה הוא לא הבין מה המשמעות של הורים מתים ושל בית קברות. אבל לפני שלוש שנים, כשראינו שהוא כבר בשל לדברים האלה, לקחנו אותו לקברי צדיקים כמו קבר הרשב"י, שנראים יותר כמו בית כנסת אבל יש בהם מצבה, כדי שיתחיל להבין מה זה בית קברות.
"אחר כך עברנו איתו ליד בית הקברות בעפולה, ולאחר מכן, בהזדמנות, אמרנו לו שאנחנו נוסעים לירושלים, להר הזיתים, היכן שקבורים הוריו, ושאלנו אם הוא רוצה להצטרף. הוא ענה בחיוב, אבל באמצע הדרך התחרט. זה היה בגיל 8.
"שנה לאחר מכן, באזכרה של גבי ורבקי, הוא כבר בא איתנו לקברים, אבל ראינו שזו טראומה בשבילו. הוא אמר את הקדיש בשקט, ומייד הסתובב והסתכל על הנוף. רצה להתנתק.
"השנה הוא כבר בוגר לכל דבר, ומתנהג כמו כל ילד בגילו. באזכרה לפני חודש וחצי הוא כבר אמר קדיש בקול ונתן צדקה לזכרם".
הוא מבין שהוא סמל?
"היום הוא מבין את הדברים, אבל מתרחק מזה. הוא לא רוצה להיות במקום הזה, שנזכור את הטראומה ושנדבר עליה. הוא רוצה להיות ילד כמו כל הילדים".
איך הוא הגיב כשסיפרתם לו על הנסיעה הקרובה למומבאי?
שמעון: "הוא מאוד שמח. שאלתי אותו, ממה אתה שמח? אז הוא אמר: 'אני אסע במטוס ואבקר בהודו', ואחרי דקה הרצין. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר, בפנים רציניות, שהוא הולך לחזור לבית שלו. ואז פיתחנו איתו את הנושא. אמרנו לו: 'אתה חוזר לבית שבו גדלת שנתיים', ומאוד ריגש אותו שנחזור למקום הזה. עד היום שוכן שם בית חב"ד המקומי, שרבקי וגבי פתחו.
"בכל מקרה תכננו לקחת את מוישי לשם לקראת בר המצווה שלו. רצינו שיבקר במקום שבו גדל, ושבו הרוח של הוריו עדיין שורה. אמרתי לו שבשבילו זו לא סגירת מעגל אלא פתיחת מעגל, ומאחר שהוא בוגר ומבין, ברור שזה עושה ויעשה לו משהו. הוא יודע לקראת מה הוא הולך.
"גם הראינו לו תמונות של הבית כמו שהוא נראה היום, ואיך נראה החדר שבו גדל, שבו עדיין שמורים על הקיר הסימנים של מדידות הגובה שלו, שאמא שלו סימנה, וגם רכבת אותיות הא"ב שהיא ציירה ליד מיטתו".
אתם לא חוששים שהביקור בהודו יציף בבת אחת את הזיכרונות שלו?
יהודית: "זו הסיבה שאנחנו לוקחים איתנו את הפסיכולוג שלו. הוא אמר שאירוע כמו זה שמוישי עבר נמצא אצל בן אדם בקופסה השחורה שלו, ואי אפשר לדעת מתי זה יצוץ. למעשה, גם לא יודעים מה קיים שם מלפני תשע שנים".
שמעון: "באחת הפעמים שבהן דיברנו על הנסיעה ומה הוא חושב עליה, מוישי אמר לי: 'זיידע (סבא, ביידיש; ח"ב), למה אנחנו לא עוברים לגור במומבאי להמשיך את הדרך של אבא ואמא?' אמרתי לו: 'אתה עדיין קטן, ואותנו הרבי שלח לעפולה. כשתגדל, תוכל להגיע למומבאי'".
יהודית: "כשביקרנו לפני כמה שנים בשכונת קראון הייטס בברוקלין, שם יש ריכוז גבוה של חסידי חב"ד, כמעט כל אדם שפגש אותנו והכיר את מוישי אמר לו: 'שלום לשליח חב"ד במומבאי!' הוא עצמו אמר כמה פעמים שכשיגדל, ירצה להיות שליח חב"ד באותו מקום שבו עשו זאת הוריו".
"הצעיר אותנו ב־30 שנה"
הרב שמעון ויהודית רוזנברג, שניהם בשלהי שנות השישים לחייהם, גרים בעפולה משנת 1972, אז הגיעו בציווי הרבי מלובביץ' ל"שליחות" בעיר הצפונית. הם היו חסידי חב"ד הראשונים בעיר. היום גרות כאן יותר מ־100 משפחות של חב"דניקים. ועדיין, ה"חיידר" (בית הספר התורני), שאליו הם שולחים את מוישי, נמצא במגדל העמק, שם מכהן גיסו של שמעון, הרב יצחק דוד גרוסמן, כרב העיר. הרב שמעון עצמו, נוסף על תפקידו כשליח חב"ד בעפולה, מכהן גם כרב של שכונת הפועלים בעיר.
יהודית מספרת שכאשר חזרו לעפולה אחרי הפיגוע, העיר קיבלה אותם בחום רב. "אנשים גילו כלפי מוישי המון רגישות, אמפתיה והמון אהבה. בהתחלה זה היה ממש סיוט: היו מתרגשים לראות אותו ומצלמים אותו כל הזמן. אבל שוב, זה לא היה מתוך רוע ומציצנות, אלא מתוך אהבה. עד שבנינו גדר לבית, שיהיה לנו קצת שקט.
"בתקופה ההיא יהודים מכל העולם שלחו למוישי מתנות וצעצועים, כולל ממקומות רחוקים מאוד כמו דרום אפריקה ואוסטרליה. מאוסטרליה קיבלנו קרטון ענק ובו המון בובות בצורות שונות של חיות. בחלקן לא יכולנו להשתמש" (בחב"ד לא נוהגים לשחק בבובות של חיות הנחשבות טמאות).
מאז הפיגוע, שמעון ביקר בבית חב"ד במומבאי עוד פעמיים. הוא נסע לשם במלאות 30 לרצח, ושוב כעבור שנה, לאזכרה. לפני שש שנים וחצי הוא נבחר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ובדבריו הזכיר את בתו ואת חתנו שנרצחו.
החצר המרווחת של ביתם ממש לא נראית כפי שהייתם מצפים מחצר של בני זוג מבוגרים, שסיימו לחתן את כל 11 ילדיהם. טרמפולינה קטנה מוצבת בצד, על הקיר החיצוני מותקן סל למשחק כדורסל, וצעצועים וספרי ילדים פזורים בכל פינה, כמו גם בתוך הבית. "מה לעשות", הם צוחקים, "מוישי הצעיר אותנו ב־30 שנה".
איך זה בשבילכם לגדל ילד קטן?
שמעון: "אני חושב שכוחנו במותנינו לגמרי. באופן טבעי, ברגע שהוא הגיע לכאן, היינו צריכים לחזור לצעירותנו. למשחקים בגולות, כדורגל, כדורסל. להיות שוב במגרשי המשחקים ולרוץ איתו שוב בגן העיר. אבל אין דבר שמנענו ממנו. היום הוא ילד חברותי מאוד ואהוב מאוד בכיתתו".
סנדרה סמואל, המטפלת, באה עם מוישי לארץ לאחר הפיגוע, ומאז היא כאן. חמש שנים התגוררה עם המשפחה, ובזכות התערבות של שמעון, אף קיבלה אזרחות ישראלית ותעודת זהות כחולה.
"בשנים האחרונות סידרנו לה עבודה במוסד 'עלה' בירושלים, אבל בכל סוף שבוע היא באה אלינו ושוהה אצלנו עד יום ראשון בלילה, יש לה פה חדר משלה. היא מדברת מילים בסיסיות בעברית, אבל רוב התקשורת עם מוישי ועם המשפחה היא באנגלית".
לסנדרה, שהתאלמנה מבעלה עוד לפני הפיגוע, שני ילדים בגילאי ה־30 החיים בהודו. מדי פעם היא נוסעת לבקרם, או שהם באים לישראל.
"בשנים האחרונות מוישי כמובן כבר לא צריך מטפלת", אומרת יהודית, "אבל יש ביניהם קשר נפשי עמוק. בימי חמישי, אם היא מגיעה אלינו באיחור, הוא מייד שואל אותה: 'לאיפה נעלמת?'
"תמיד כשהוא חוזר מה'חיידר' בימי ראשון בחמש וחצי, הוא שואל 'איפה סנדרה?' יש להם מין טיול משותף כזה בעיר בכל יום ראשון, הם יוצאים ביחד והיא מפנקת אותו. כולם בעפולה מכירים את מוישי ואת סנדרה".
מוישי מספר לי שהמקצוע האהוב עליו הוא גיאוגרפיה, ושהוא אוהב מאוד לצייר. בהתלהבות ילדותית הוא מראה כמה ציורים לסבו, ממתין לשמוע ממנו אם אהב את הציור. "הוא גם אוהב מאוד שחמט", אומר הסב הגאה. "למד את המשחק מבני המשפחה, אבל את זה אני לא יודע לשחק איתו".
אתם אנשים חרדים. איך קיבלתם בזמנו את מה שקרה, מבחינה אמונית?
"אנחנו מאמינים שלכל אחד בעולם יש את השליחות שלו, וברגע שהנשמה מסיימת את שליחותה, היא חוזרת למקורה. אנחנו מאמינים בגלגולי נשמות ולא שואלים שאלות. אין לנו בכלל שאלות, 'למה אלוקים עשה כך ולא כך', כי אנחנו מאמינים בו באמונה שלמה.
"אמנם בתקופה הראשונה היה לנו קשה מאוד. יהודית אומרת שבשעות היום היינו עוטים על עצמנו מסכה של צחוק, בשביל מוישי, ובלילה בוכים. עד היום, תקופות החגים קשות מאוד. אז מגיעים הגעגועים, ומצב הרוח הוא 'אפ אנד דאון'. כי בסך הכל חסרה למוישי הדמות ההורית, חסרה לו האמא בשולחן החג.
"זו הסיבה שאנחנו מקפידים שבכל שבת וחג יבואו אלינו הילדים הנשואים שלנו, עם הילדים שלהם, בני הדודים של מוישי. אחרת, מה הוא יעשה כל היום עם זוג כמונו? רק אתמול שיחקנו איתו שעתיים מונופול, והיום רמי. אבל הוא צריך גם את חברת הילדים".
לאחרונה השלימו בני הזוג רוזנברג לבנות בעפולה את "בית המעשים הטובים - בית גבי ורבקי", לזכר בתם וחתנם. הבנייה נמשכה כמעט תשע שנים, ומומנה מתרומות. מדובר בבניין גדול, הבנוי כהעתק של בית הכנסת של הרבי מלובביץ' בברוקלין, המכונה "770", על שם מספר הבית ברחוב איסטרן פארקוויי בשכונת קראון הייטס.
בבניין הזה בעפולה, שכרגע פעיל חלקית, הם מבקשים לארח חיילים לארוחות חמות בימי ראשון, לשכן חיילים בודדים בקומת מגורים מיוחדת, לחלק אוכל ובגדים לנזקקים, ולפתוח משחקייה לילדים עם צרכים מיוחדים.
שמעון: "כשסיימנו לבנות את המקום, הבאנו לשם את מוישי והסברנו לו שזה לזכר הוריו. אמרנו לו: 'יש לך הורים קדושים. תהיה גאה בהם'".
סייע בהכנת הכתבה: מתי טוכפלד
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
