מערכת COL
|
יום כ"א חשוון ה׳תשע״ח
10.11.2017
איזה ניצחון! • יומן מסע, חלק ב'
"ביום הזה חמישה מבני הקהילה, ילדים ומבוגרים, אך רק אחד מביניהם תינוק בן שמונה ימים, נימולו ובאו בבריתו של אברהם אבינו. המחזה שנגלה לעינינו בבית הכנסת לא הותיר אף את הציניקנים שבינינו אדישים והיה מרגש עד דמעות" • ר' יוסף גורביץ, מתאר ביומן פרק נוסף ומרתק במסע לרוסטוב, לרגל יום הבהיר כ' מרחשוון • יומן מסע חלק ב' 3:00 לפנות בוקר, בדרך לרוסטוב • יומן מסע חלק א'
צילום: שמואל ריבקין
יוסף גורביץ
בשש וחצי בבוקר ערפילים אפורים עדיין מכסים את שמי מוסקבה. נמל התעופה שרמטייבו כבר שוקק עשרות אלפי נוסעים שיוצאים באלפי טיסות פנים וחוץ לכל קצווי המדינה והעולם, ועומדים בסבלנות רוסית טיפוסית בתורים אינסופיים בטרמינל לבדיקות ביטחון וביקורת גבולות או כמה שנראה לפעמים שאם ניתן ליצור עוד תור אז למה לא. איכשהו, למרות שלפעמים היה נדמה זה חסר סיכוי, עברנו אותם, והגענו כמעט ברגע האחרון לטיסת ההמשך שלנו לרוסטוב, שהמריאה כעבור דקות ספורות. חתכנו שכבת ענני נוצה ועתה אנו משייטים דרומה.
שמש אדומה צובעת את שמי התכלת בגוון אדמדם לוהט ומבעד לחלון מזדקרים בנייני מגורים וארובות עשן של העיר הענקית הפרושה כמרבד מתחתינו.
כשעה וחצי אמורה להמשך הטיסה הזאת. לפנינו יום ארוך וכולנו מלאי ציפיה.
מיד אחרי הנחיתה נסענו לבית הרבי והתמקמנו באגף המגורים של הישיבה. טבלנו במקווה, התפללנו שחרית ונסענו לציון. השינוי במקום ניכר כבר מבחוץ. המבנה החדש עשוי בטון, החזית יפה ורחבה ומאפשרת כניסה של כמות אנשים גדולה הרבה יותר מבעבר.
כתבנו פ״נ, קראנו ׳מענה לשון׳ ופרקי תהילים, מוליק אמר קדיש מול מצבה של יהודי גלמוד שבשנה שעברה בביקורנו סייענו בקבורתו, ויצאנו משם בתקווה שהשם ייענה ולו זאת הפעם לבקשות של כולם. כי מרובים עד מאד צרכי עמך. אחר כך חזרנו לבית הרבי והתוועדנו עם החסיד הרב יצחק כגן שיחי׳ שסיפר לנו על חוויותיו וההוראות המיוחדות במינם שקיבל מהרבי. החום, האמונה היוקדת שלו, האמונה הפשוטה כובשים את כולנו.
לאחר תפילת מנחה יצאנו לבית הכנסת בעיר לאירוע חגיגי בהשתתפות אורחים רבים שהגיעו ממרחקים כמו גם רוב בני הקהילה לרגל כ׳ חשון. השנה העיר לבשה חג בגלל סיבה נוספת: ביום הזה חמישה מבני הקהילה, ילדים ומבוגרים, אך רק אחד מביניהם תינוק בן שמונה ימים, נימולו ובאו בבריתו של אברהם אבינו.
המחזה שנגלה לעינינו בבית הכנסת לא הותיר אף את הציניקנים שבינינו אדישים והיה מרגש עד דמעות. כמו למשל הילד סאשה הקטן שרק נימול היום ועומד לפנינו על הבמה, ציציותיו החדשות מתדברות מחוץ למכנסיים, והוא שר יחד עם חברי להקת הילדים בדבקות ועוצמה את ניגון רוסטוב.
הרב כגן קרא את ברכות הברית והוא גם זה שהעניק לו את השם היהודי שבו באופן לא מפתיע הילד בחר: שולם דובער.
או הבחור הזה בן ה-17 שעלה עכשיו אל הבימה. רק לפני תקופה לא ארוכה התוודע לעובדת היותו יהודי ובאחד האירועים בבית הכנסת, הוא הבטיח לשליח להכנס בקרוב בבריתו של אברהם אבינו.
סעודת ברית המילה אמש, של חמישה מבני הקהילה
יום רדף היום והבוקר, כ׳ חשוון, הוא החליט שהעניין אינו ניתן עוד לדיחוי. ולא שהוא לא חשש. לפני הטקס הוא רעד מפחד. אבל הרצון לעשות מה שנכון גבר על הכל. השם היהודי שהוא בחר לעצמו היה אהרן על שם הסבא שלו, אהרן, שגר כאן ברוסטוב.
אני מתבונן בהם, ביהודים האלה על הבמה ובבית הכנסת. כמה אומץ, כמה גבורה, כמה תעצומות נפש ומסירות נפש נדרשת מהם וכמה צימאון יש להם, וכמה גאווה על כך שהם יהודים. וכמה מאושרים הם נראים עכשיו.
הרבי הקודם או שמא זה היה אביו אדמו״ר הרש״ב, אמר על בני רוסטוב שהם יהודים פנימיים. דברי הרבי הם כידוע נצחיים. ועתה זה ניגלה מוחשית לעינינו.
כדי לקבל מהשלטונות את האישורים לקיום הבריתות נדרשו גם מסמכים רפואיים שונים. קבלת האישור עבור אחד הנימולים דרש שליפת מסמכים מהארכיון בעיר אחרת. אתמול נסע הרב סטולין כשבע שעות אל אותה העיר כדי להשיג את המסמכים הדרושים לקבלת האישור הנכסף. אבל הוא לא עושה מזה עניין. אלמלא הרב דנצינגר שסיפר לנו על כך מעולם לא היה נודע לנו הדבר.
בכלל מעניין לראות כאן את שיתוף הפעולה וההרמוניה בין השלוחים והשלוחות. את חלוקת העבודה שבה כל אחד ואחת עושה מה שנדרש כדי להגיע אל התוצאה הטובה ביותר ולגרום את הנחת רוח המקסימלית למשלח.
המוהל, יהודי חסידי שהגיע במיוחד מהארץ, מספר לקהל שהוא הגיע מבני ברק, העיר הכי חרדית עם הצביון הכי חרדי, ובין הסיבות לכך, לדעתו, היא העובדה שהרב הראשון של העיר, הרב יעקב לנדא ע״ה שהטביע בה את חותמו וקבע בה את הכללים, ינק ושאב את יראת השמים שלו בשנים בהם הוא היה ברוסטוב אצל הרבי הרש״ב.
אשה אחת, בת 91 מנשות הקהילה מספרת שהיא זוכרת איך בצעירותה היא הייתה עומדת עם חברותיה בפתח בנין בית הכנסת אך כמו החברות הן נמנעו מלהכנס פנימה. אם הן יכנסו, הן יגורשו מיידית מהאוניברסיטה. אז הן היו מתגודדות בחוץ עד לסיום התפילה ואז מלוות את הסבא והסבתא שהיו בפנים וחששו פחות - הביתה.
והנה עכשיו היא בפנים, גאה ולא חוששת מכלום. איזה ניצחון!
היא קראה בספר על משה רבינו שבוודאי ידע על בני הדור שלנו, דור יתום, ובכל זאת דווקא בבני הדור הזה השם בחר כדי שהמשיח יתגלה בו.
הרב דנצינגר מספר לנו שהאשה הזאת, חשוכת ילדים, משתתפת בכל אירועי בית הכנסת, לא מזמן היא ביקשה שהוא יגיע לבדוק את המזוזות בבית. היא גם ביקשה ממנו שימציא לה ספר עליו היא שמעה: קיצור שולחן ערוך. לאחר מספר ימים היא התקשרה אליו בוכיה לאחר שגילתה מקריאה בספר שהיא לא הייתה מודעת למשהו יסודי בכללי כשרות המזון.
לאחרונה היא קיבלה איזו קיצבה גרמנית אליו היא הייתה זכאית כמי שחיה כאן תחת הכיבוש הנאצי. למחרת היא הגיעה עם הסכום שהיא קיבלה בבית הכנסת ועיניה נוצצות דמעות: סוף סוף היא יכולה בפעם הראשונה לקיים את מצוות הצדקה אליה היא כל כך השתוקקה.
אלו היהודים כאן. אלו הנשמות.
איפה הם ואיפה אנחנו?!
לאחר האירוע בבית הכנסת שבו גם הוענקו תעודות הוקרה למנחם ואברמל לוקשין שתרמו בעין יפה לשיפוץ הציון חזרנו לישיבה והמשכנו להתוועד עוד שעות ארוכות.
אברמל שקפץ לבקר סיפר על מסע השורשים שהוא עורך עכשיו עם בני משפחתו. סבא וסבתא שלו קבורים על יד הציון של הרבי הרש״ב. הוא היה גם בכותאסי, ראה את הדירה הקטנטונת שבה הוא גר עד גיל 12, את בית הכנסת ובית הספר. הזכרונות המטלטלים ניכרים עליו. אשתו והילדים נחשפים לראשונה למקומות שעד עכשיו הם לא הכירו. עכשיו הם מבינים טוב יותר ולומדים להכיר את מה שעיצב את אישיותו ודפוסי החשיבה וההתנהגות של האבא שלהם.
לפעמים זה חשוב.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
