הנציגות הגדולה בכינוס השלוחים; יהדות שקמה מן האפר • מיוחד
בצלאל שיף
ערב כנס השלוחים העולמי
בניו יורק, בבית המדרש של הרבי מליובאוויטש נקבצים שליחים מכל העולם. בכל קצות העולם עובדים אלפי שליחים – ברוסיה ובארה"ב, באוסטרליה ובישראל, בברזיל ובקטמנדו, בשנחאי ובברלין, וכולם נקבצים יחד פעם בשנה לכנס העולמי של השלוחים.
שלוחים נוסעים לכל קצות העולם, לכל אותם מקומות שאין שם חינוך יהודי, אין אוכל כשר, אין בסיס מינימלי לחיים יהודיים. הם נוסעים ל"ארץ ההיא" לתנאים רוחניים קשים. הם מגיעים לשם "בשנה ההיא" כאשר אין שם כל דבר יהודי, כאשר שוררת שם בצורת רוחנית. הם חורשים, זורעים, שותלים, משקים ומזבלים, עובדים יומם ולילה, ללא אמצעים ולפעמים ללא תמיכה. הם מאמינים שדווקא את זה דורש מהם ה', שזה יעודם.
בעזרת ה' בסוף הם רואים את פרי עמלם – "ובירך אותו ה'", הם רואים "מאה שערים", פי מאה טוב יותר ממה שהם ציפו. לכאורה לא היה להם סיכוי להצליח, אבל אם עובדים קשה ובאמונה, עובדים מכל הלב, ונוחלים הצלחה.
לתת יד
תפקידנו לקחת חלק בהצלחה זו. לעזור לשליח. מעט עזרתי, מעט עזרתכם, ואז הוא יוכל לעשות הרבה יותר, וההצלחה המשותפת שלנו תהיה גדולה הרבה יותר. כשיצמח יבול רוחני, זה יהיה לתועלת כולנו. עלינו לתת כתף ולתת יד, לעשות כך שהארץ תהיה פחות "הארץ ההיא", ושנה תהיה פחות "השנה ההיא", ואז נראה את ברכת ה' במהרה בימנו.
'בארץ ההיא': נציגות יהודי מוסקבה בראשות רב העיר עם זר ביום מותו של סטאלין
המשלחת הכי גדולה בכנס זו משלחת יהודי רוסיה. קהילה זו קמה לתחיה מתוך אפר לאחר המהפכה, הפוגרומים, רדיפות הק.ג.ב., מלחמת העולם השניה, והודות לרבי ולשליחיו הייתה לאחת הקהילות המשגשגות. ערב כנס השלוחים אני רוצה לפרסם תעודות וסיפור על אותם הימים הלא פשוטים.
בשנת תש"כ 1960 בי"ד חשון אחי אריה לייב התחתן במוסקווה. הנסיעה מסמרקנד למוסקווה ארכה שלושה ימים. אנחנו, משפחת שיף, נסענו בתא אחד, בקרון סמוך נסע ר' רפאל חודיידטוב עם אשתו. המחותנים שלנו ר' אברהם ובתיה קוגן גרו ברח' לזרבסקיה, בדירה משותפת. 
למעלה: ההזמנה לחתונה. למטה: בשמחת החתונה. מימין: הרב יהודה בטרשווילי (קולשר), משה קצנלנבוגן (סורס), שמואל בוטויניקוב, אייזיק קוגן ופרץ נוטויניקוב
בבוקר כבר היינו בביה"כ במריינה רושה, מספר דקות הליכה מהבית של משפחת קוגן.
הורי הכירו היטב את מוסקווה. כאן ליד מוסקווה בממונטובקה גרה אימי יחד עם אחיותיה ואבא ר' ירחמיאל חודוס. במוסקווה התחתנו שלוש האחיות – פרידה וסימון יעקובושוילי (ג'ייקובסון), מלכה ויוסף שיף, אימא שלי, וביילה ומענדל גורליק.
אני זוכר שבמריינה רושה רבים זכרו את אבא שלי עוד מלפני המלחמה. בבית הכנסת הגדול ברח' ארחיפוב את אבא גם כן קיבלו בחום, במיוחד הזקנים. בביה"כ הגדול פעל מקווה. במקווה פגשנו את הרבי ממכנובקה, היה לו ביה"כ בצ'רקיזובו. לאחר מכן אבא עלה לר' אריה לוין. אבא פתח עמו בשיחה כאילו הוא רק עתה יצא מחדרו למספר דקות ועכשיו חזר כדי להמשיך בשיחה. ר' לוין החזיק את מרפק ידו של אבא והלך להראות לו את גאוותו – את הישיבה.
כשנכנסו לכיתה, ר' לוין הציע לאבי להעביר שעור בהלכות שחיטה. השיעור כל כך מצא חן בעיני הבחורים שהם ביקשו לתת להם עוד כמה שעורים. העניין היה בכך שרוב התלמידים היו מגרוזיה, השחיטה והמילה היו מאד חשובים בשבילם. הייתה בעיה עם מורים, ואבא שחזר מהחזית ללא יד לא פחד משום דבר. כשחזרנו מביה"כ אימא שאלה בדאגה מדוע כל כך התעכבנו. אבא ענה שהוא נתן שעורי תורה ולא יכל לעצור. אימא הזכירה לאבא שהוא בא לחתונת בנו. ענה על כך אבא:
– מוסיה, גיב א ביסל אָטעמען (מוסיה, תני לי קצת לנשום). הבטחתי לתת עוד כמה שעורים בהלכות שחיטה וחסידות.
החתונה היית שמחה מאד, הרבה אנשים. חתונה יהודית כשרה, כאשר מעמידים חופה תחת השמיים, נשים וגברים יושבים בנפרד והאוכל כשר, הייתה באותם הזמנים במוסקווה דבר נדיר. מאד מצאו חן בעיני חסידי מוסקווה. כל אחד מהם היה מיוחד. במיוחד בלט הדבר בהפארברענגענים (התוועדויות). כל "שבע ברכות" נערכו בקצה אחר של העיר או מחוצה לה, במלכובקה, באיליינקה, בוֹלְשֶבוֹ.
'קולע' חסידי ברכבת ברוסיה הקומוניסטית
ליד השולחן ישבו אנשים שכל אחד מהם אישיות מיוחדת. איזה שירים, איזה נאומים, "לחיים"! הריקודים, ה'קולע' החסידי המפורסם היו אפילו בשעה שנסעו באוטובוס, ברכבת תחתית, ברכבת, וזה בשנת 1960!
אני זוכר שהביאו לנו שתי תמונות של הרבי. בתמונה אחת צולם חלקו העליון של הרבי, בתמונה שנייה רואים איך הרבי נכנס לסוכה. אנחנו הבאנו את התמונות לטשקנט, לסמרקנד, וזו הייתה הפעם הראשונה שחסידים ראו את פניו הקדושות של הרבי. בחזרה לסמרקנד הבאנו סידורים שהודפסו במוסקווה, לוחות השנה, ספרי חסידות, מאמרים, ציציות ומזוזות, שאבא קיבל מחבריו ומר' לוין. לא מזמן הגיע לידי מאמר של ר' זייצ'יק על הקמת חבורת "אחים" במריינה רושה.
חבורת "אחים"
בסוף שנות העשרים תחילת שנות השלושים של המאה העשרים ברוסיה הקומוניסטית. רדיפות נגד הדת ושומרי המצוות גוברות מיום ליום. אפילו זקן יכול היה לשמש כהוכחה לחוסר נאמנות לשלטון.
באותה תקופה קשה יהודים רבים היו עוזבים את העיירות שנולדו וגדלו בהן ועברו למוסקווה ולערים גדולות אחרות. פה רובם היו משנים את אורח החיים שלהם ואף דעותיהם. אף קשרי משפחה התרופפו.
קבורה יהודית
יהודים שנשארו נאמנים לדתם ולמורשתם חששו שלא יהיה אפילו מי שיקבור אותם כדת ישראל. לכך קבוצה של יהודים שחששו מה ילד יום, התאספו בבית הכנסת אשר במאריינה רושה. אינני זוכר את השנה המדויקת, אך היה זה בתחילת שנות ה30-. באסיפה הראשונה התקבצו כשישים איש, ניהל אותה אחד מגבאי אותו בית הכנסת, שמו היה ראובן ויטנברג. דנו בשאלה אחת ויחידה – קבורה כדת ישראל. לאחר דיון קצר הוחלט פה אחד להקים איגוד שמטרתו היחידה היא – לארגן קבורה יהודית לחברי האיגוד. האיגוד הזה קיבל שמו – חבורת "אחים".
באותה ישיבה ראשונה של חבורת "אחים" נבחרה ההנהלה שכללה את ראובן ויטנברג, שמחה שכטר, אברהם רפופורט, אליעזר זלוטניק ויעקב סוּשיק. אבי ר' אברהם הכהן זייצ'יק כתב תקנון החבורה.
קטעים מתקנון 'חברת אחים'. רצו להקבר בקבורה יהודית
לאחר זמן מה החבורה מנתה כ300- חברים. חוץ מהעיסוק העיקרי – אירגון קבורה כדת ישראל – החברים היו אומרים "קדיש" אחר הנפטרים, למדו משניות. על הכל היה אחראי יעקב סושיק. ציינו גם את יארצייט של הנפטרים חברי החבורה.
כדי להקים מצבות, החברים תרמו מכיסם. תרמו גם עבור עזרה לאלמנות ויתומים. הגזבר היה במשך שנים רבות בנציון ליסוּק.
כל חודש, בדרך כלל בראש חודש, ההנהלה הייתה מתכנסת כדי לדון בעניינים השוטפים. כל חודש חגגו גם את "סיום" מסכת משנה או גמרא. אסיפה כללית של כל חברי החבורה הייתה נערכת פעם בשנה.
מובן שחברות בחבורת "אחים" תרמה לכך שאנשים התקשרו זה עם זה אף בענייני עזרה ועידוד אחרים. למשל משה מושקוביץ' בזמן ה"נעפּ" היה בעל מאפיה. לאחר שהיא הולאמה הוא המשיך לעבוד בה כאופה שכיר, אך במינהגו לשלוח לפני שבת חלות לנזקקים החזיק גם אז.
עזרה הדדית עזרה לרבים מהחברים להחזיק מעמד בשנות האימה.
פעילות חבורת "אחים" לא הייתה מחתרתית למרות שלא ניתן לה פירסום רב. ולמרבה הפלא השלטונות לא התנכלו לה. כנראה שלא ראו בפעילות זאת עבירה על החוק.
פעילות החבורה הצטמצמה מאד לאחר מלחמת העולם השניה. רבים מחבריה נפלו במלחמה, נפטרו במקומות גלותם, אך החברים המעטים ששרדו המשיכו לפעול. אני זוכר שבשנות ה50- נפטר משה מושקוביץ'. הוא נפטר בבית חולים ששכן בדיוק מול בית הכנסת ברח' סְפַּסוֹגלינישצֶ'בסקי ואז אברהם רפופורט קנה (!) את גופתו מחדר המתים של בית החולים, כדי שלא יבצעו בה ניתוח שלאחר המוות.
החברים הפעילים ביותר, מלבד אלה ששמותים הזכרתי קודם, היו:
ארונוב
אברהם בק
בירגר
אהרן בוקשטיין
יוסף חיים בוקשטיין
יעקב בוקשטיין
משה ברוק
מענדל ווֹלוֹסוֹב
גוטליב ווֹלוֹסוֹב
אהרן גרוּזמן
משה זַסְלַבסקי
שמריה זֶלווינסקי
יקותיאל זוסמן
ברוך כץ
פנחס קְוויטְקוֹ
ישראל קוֹטיק
אהרן קרוּגליאק
משה ליסיצקי
אלטר מינץ
יעקב פאלאנט
פרץ
משה פוליאק
בנציון ריבקין
גרשון סוֹלוֹביי
ברוך טפֶּלסון
חיים אהרן פייגנבאום
פייקין
צבי פלדמן
משה פליגלמן
פרץ חֵן
צֶ'רְנין
יעקב צ'רניאק
צ'רניאק
צ'לֶנוב
בנציון שוחֵט
אלישב
ישראל יוסף יעקוּבּין
לצערי, אינני זוכר את כל השמות. אני זוכר את השמות הפרטיים של עוד כמה חברים:
מענדל, סופר סת"ם
עזריאל ושלום, הפועלים
חיים בער, החזן של בית הכנסת באַרְבַט
ברוך סנדר, לייזר, חיים צבי, שמשים של ביה"כ
כשאתה מסתכל היום על הבניין היפה של המרכז היהודי של מוסקווה במריינה רושה, מוזיאון הסובלנות ומבנים אחרים, אתה מבין את גדולתו של הרבי וחסידיו-שלוחיו. כשאתה קורא את המאמר של ר' זייציק ומשווה את מה שכתוב בו עם החיים היהודיים ברוסיה של היום, אתה מבין שאין גבול לברכת הרבי. החל משנת תשל"ג 1973, כאשר לפי הוראת הרבי הוקם אירגון שמי"ר, השתדלנו לעזור לחברינו ברוסיה. עשרות המכתבים של הרבי מעידים על כך.
* * *
במאה הי"ט פרוור בנוי העץ של מוסקווה – מריינה רושה – נחשב לשכונה יהודית.
מבנה העץ הקטן של ביה"כ הוקם פה רק בשנת 1926. היה זה בי"כ יחיד שנבנה בארץ הזאת במשך 80 שנות השלטון הסובייטי. למרות הנסיבות ביה"כ שרד את השנים הקשות. פה יהודים התפללו, חגגו את החגים, למדו, העמידו חופות ועשו ברית מילה. פה פעל מקווה ואפשר היה לקנות מצה לפסח. פה אפשר היה להיפגש, לשאול מה חדש ולדבר ביידיש. ובסוף שנות ה80- נפתחה פה הישיבה הראשונה בברה"מ.
סמל לתחיית החיים של יהודי רוסיה
דווקא הישיבה במריינה רושה הייתה לסמל של תחיית חיים יהודיים מלאים של יהודי רוסיה. היום אנחנו יודעים: בביה"כ הקטן, האהוד במבואות של מריינה רושה, מעולם, אפילו לא ליום אחד לא פסקו חיים יהודים אמיתיים. 
"אפילו לא ליום אחד לא פסקו חיים יהודים אמיתיים". בית הכנסת 'מריינה רושה'
ב31- בדצמבר 1993 קרה אסון – שרפה איומה הפכה את ביה"כ ללפיד אש. הכבאים נלחמו באש בעוז. אבל להציל את ביה"כ לא הצליחו. באי ביה"כ פנו לכבאים רק בשאלה אחת: מה קרה לכתבי הקודש?
הכבאים המנוסים לא היה להם ספק שהאש הגדולה כלתה אותם. והנה במקום החרב, מתחת לעפר הקירות, הרהיטים, החלונות שפקעו מהחום, הרב הצעיר אז בערל לזר מצא את היקר מכל – ארון הקודש. הוא פתח אותו ו...
נס! בארון הקודש, שהאש והמים לא פגעו בו, נשמרו ספרי תורה. האם זה לא ברכה? הנס הזה נטע בלבות באי ביה"כ תקווה: ביה"כ במריינה רושה יחיה!
התחייה החלה מבניית ביה"כ זמני ליד זה שנשרף. כבר בשנת 1996 הוא פתח את שעריו – מושך את הלב, מודרני, עם ויטראז'ים יפים מאד. למרבה הצער, היה צורך לשפץ אותם לאחר שבשנת 1996 ובשנת 1998 פושעים בלתי ידועים ניסו לפוצץ את ביה"כ.
היום בבנין זה שוכן המרכז הרוחני של קהילת היהודים הבוכרים של מוסקווה שגדלה מאד בשנים האחרונות.
כולל "בית תלמוד" שליד הרבנות הראשית של רוסיה הוקם בתחילת 2008. המבנה שבו שוכן הכולל זהו "המבנה הישן" של ביה"כ במריינה רושה/
במקומו של ביה"כ שנשרף צמח בנין מפואר בן שבע קומות של המרכז הקהילתי היהודי של מוסקווה. התכנון נעשה בידי הארכיטקט הראשי של ת"א ישראל גודוביץ'. הדיזיינר היה גדי אלפרין. חזית הבניין מצופה באבן הירושלמית. אותה אבן שממנה בנוי הכותל המערבי. הבנייה החלה בשנת 1996, וכבר לאחר שנתיים המתפללים באו לתפילות החג של ר"ה תשנ"ט בביה"כ החדש.
ב18- בספטמבר 2000 נשיא רוסיה ו' ו' פוטין, יחד עם הרב הראשי של רוסיה בערל לזר וראש פאו"ר אלכסנדר בורודה, גזר את הסרט בכניסה למרכז הקהילתי היהודי של מוסקווה.
על הבית שלנו אמר הנשיא: "מקומות מסויימים שקשורים לקהילה היהודית של רוסיה – זו גאוותנו...". עם המקומות האלה נמנים המרכז הקהילתי היהודי של מוסקווה וביה"כ במריינה רושה. בי"כ זה זהו מבנה מיוחד: 7200 מ"מ של שטחים מפוארים, מספר מסעדות ואולם תפילה שכולל 2000 מקומות ישיבה. הוא משמש גם לאירוח אירועים חגיגיים – פגישות עם אורחי המרכז, מנהיגי מדינות מרחבי העולם, שחקנים וסופרים ידועים – יהודי רוסיה המפורסמים.
מאפשרים לכם לקבל
