מערכת COL
|
יום כ"ח תשרי ה׳תשע״ח
18.10.2017
'מודה אני' כשהילדים חוזרים הביתה • מכתב נרגש של אמא
אמא לילדים בביתר עילית, משתפת ברגשותיה אחרי התאונה הקשה אתמול, של ילדה קטנה שהיתה בדרך לבית ספרה ונפגעה על מעבר החצייה • "כל בוקר אומרים "מודה אני" כשהקב"ה מחזיר את הפקדון – הנשמה, ואומרים 'מודה אני' כשהילדים חוזרים חיים שלמים ובריאים, מהחברים, מהלימודים" • מכתבה של אמא
ילדי 'אהלי מנחם' בביתר, במשמרות בטיחות בדרכים (צילום ארכיון: COL)
שלום רב
אני אמא, אמא יהודיה, חסידת חב"ד,
ילדינו לומדים בחיידר הנפלא "אהלי מנחם חב"ד" ברחוב חב"ד בביתר.
זעזוע גדול עברנו אתמול בבוקר, כשהתפרסמה התאונה. יחד עם כל תושבי ביתר, אני חשה בושה. בושה עמוקה לגור בביתר עילית, בעיר חרדית כה יפה ומטופחת אך כה מוזנחת בעניין הבטיחות!
אני חשה בושה.
לגור בעיר שזכתה ל5 כוכבי יופי, שיש בה גינות מטופחות, פעילויות תורניות בשפע, אך תרבות הנהיגה בה גרועה כמו בעולם השלישי.
מריחה את ריח צמח המרווה, הוורדים בגינות,
שעובדי העיריה מטפחים בשקדנות
וגם מריחה את ריח הדם.
רואה את השלוליות מכוסות העפר, על הכביש....
שומעת את ילדי שואלים
"אמא, זה הדם מהתאונה?!"
שומעת את צלילי אירועי התרבות
וגם את סירנות האמבולנסים.
בביתר תאונות הן לחם חוקינו.
הן עניין של כמעט יומיום... למרבה הצער, של הרגל (הרג= הרגל...)
כי התרגלנו שחיי אדם בעיר היפה הזו הם הפקר, עם כל הכאב.
כאן כל בוקר אומרים "מודה אני" כשהקב"ה מחזיר את הפקדון - הנשמה
ואומרים "מודה אני"
כשהילדים חוזרים חיים שלמים ובריאים
מהחברים, מהלימודים.
אני חשה פחד
לנהוג במכוניתי ברחובות ביתר
פן יעקפו אותי...
פן יתפרצו לכביש...
פן ילדות צעירות שזה עתה אולי עלו לכתה א' ... ואולי עדיין לא...
תעבורנה את הכביש עם אחיהם ואחיותיהם, עם תינוקות בעגלה...
על כל האחריות הכבדה הכרוכה בכך.
פן גברים אברכים, יר"ש ממהרים לשחרית, למעון, לגן, לחנות, למנחה, ערבית, יתפרצו לכביש בלי להתבלבל...
(ובערב הם בקושי נראים...)
מטר או עשר מטר לפני מעבר החציה.
או מחנים במרכז הכביש כי הם ממהרים להנ"ל...
אני תמהה?..איפה יראת השמיים כשמדובר בחיים?
אני חשה כעס
על המצב,
על חוסר טיפול בבעיות. התחבורה בעיר
כבישים גרועים,
בעיות הנדסיות בכבישים, בעיקולים, בצמתים.
אין רמזורים בכלל
תרבות נהיגה נוראית
תמרורים מעטים ולא מספיקים.
אי אכיפה של חוקי עזר עירוניים, שהיו מסיעים רבות לבטיחות התושבים (רק ארנונה אנו משלמים ביוקר ובשפע)
אני נדהמת לקרוא את התאריך של מכתבים העתיקים אל העירייה... בנוגע לבטיחות בדרכים.
אני חשה התפעלות רבה מהנהלת חיידר "אהלי מנחם" בביתר שמפעילה משמרות זה"ב.
חשה התפעלות מהילדים המשתתפים במשמרות זהב ומותרים על זמן של משחקים, הפסקות...
עדיין אני חשה פחד גדול לשלוח את בני הצעיר יותר הביתה לבד,
אני חוששת לשלוח את בני, הלומד ברחוב... כי לא בכל הכבישים יש את משמרות הזהב של החבדניקים הצעירים...
ובתחנות האוטובוסים- סכנת חיים!
למה התחנה לא מגודרת?
למה אין סככות נורמליות כמו באפרת, למשל?
והנהגים של האוטובוס לא ממש זהירים, ועוצרים באמצע הכביש, לא בתחנה.
ובכך הם מסכנים את חיי ילדינו מתחת לגלגלים ממש!
אני חשה פחד
כי אני מרגישה כמו בהארלם (אבל בלי השוטרים הניו יורקים)
הנהיגה פרועה, אין רמזורים אין כיכרות תנועה, השוטרים אדישים,
ניידות של פקוח עירוני ואבטחת מוסדות ללימוד... חולפות בכיף,
אבל לא מתייחסות אפילו
כשילדים רוקדים על הכביש (עצוב)
חשה עייפות גדולה מהולה בגאות יחידה,
על כי חברותי היקרות ואני מתיצבות יומיום לקחת ילדינו. ממוסדות הלימוד. מהחיידר...
מוותרות על טיפול בענייני הבית.
על האכלת התינוקות
על משרה
על משכורת
על שעות עבודה
ולמה?
כדי לקחת את הילדים מהחיידר.
במו ידינו.
כדי שלא יירמסו תחת הגלגלים.
ומי שעובר ברחוב המגיד או רבי עקיבא או חב"ד מבין...
אני קוראת לראש העיר ולצוות העירייה ולמשטרה
שיפעלו במהירות ובאחריות בשיתוף פעולה מלא עם השיטור הקהילתי הרדום
לטפל בבעיות התחבורה
ולמלא את תפקידם
מזכירה לחברי העיריה והמשטרה כי משכורתם משולמת מהארנונה, מהמיסים.
ומיכיסנו המצומק.
כי לצערנו העיר אנו חיים במקום סכנה.
ושאלה גדולה
יש 3 עברות חמורות
ע"ז, ג"ע ושפיכות דמים.
יש הרבה היסטריה סביב האינטרנט , ובצדק!
צריך לשמור על העיניים וזה נכון מאד!
אבל, איפה ההיסטריה סביב שפיכות הדמים בכבישים?
היכן העצרות, האסיפות החרמות?
בתפילה לשינוי בע"ה.
כי החיים שלנו ושל אחרים הם פיקדון מה'.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
