ביותר ויותר קהילות ובקרב אנ"ש נשמעת לאחרונה הקריאה המיואשת: תעשו משהו, תצילו אותנו, תצילו את חב"ד!

הימים האלה אינם ככל הימים. התחושה בקרב כל חסיד חב"ד באשר הוא, היא שזה עוד לא היה לנו. נכון, היו מלחמות בעבר, גם כשהרבי היה איתנו וראינו 'בעיני בשר', ואפילו יותר עוצמתיות ויותר מכריעות. נכון, אבל עכשיו התחושה שזה משהו אחר, הרבה יותר אישי, הרבה יותר אינטרסנטי, הרבה יותר נמוך ויותר מכוער.

זהו, די, לא רוצים לראות את זה יותר.

לא מסוגלים לראות כיצד ההנהגה, הרבנים, העסקנים לא רוצים או לא מסוגלים לגרום למצב המייאש להשתנות. הכפשות, איומים, תוכחות, זריקת רפש בקבוצות ווטסאפ, אסיפות חשאיות וגלויות. הכל מותר, הקוים האדומים נפרצו. מה שפעם היה בחזקת דרמה ואירוע חסר תקדים הינו היום דבר של מה בכך, יומיומי.

כחסיד חב"ד באחת מהקהילות החדשות והצומחות בעיר חרדית מרכזית, אני חושב שהתחושה שלי משותפת לרוב המכריע של הציבור החבד"י, הדומם, זה שלא עסוק בפוליטיקה ולא במחנאות. חלקו עסוק בחינוך, חלקו בשליחות וחלקו בחיי עבודה ומשפחה. הרוב המכריע הזה לא מעוניין ולא מתעניין, מי הבוס, מי ינהל, מי פגע, מי תובע, מי ארגן , מי יוביל, מי ינצח. הרוב המכריע הזה רוצה לראות את חסידות חב"ד בתפארתה, באחדות, ללא מריבות ומלחמות, כמו שהרבי היה רוצה לראות אותה.

הרוב המכריע והדומם הזה, שואל למה? למה? למה לא יכולים ראשי ומנהיגי חב"ד בארץ למצוא את הדרך להפסיק את מחול השדים המטורף הזה? מה שווה כל המפעל הזה אם אלו התוצאות? מלחמות איש באחיו, חסיד ברעהו, תלמיד ברבו?

למען השם, אין בארץ הזו רב אחד או שניים או שלושה שיקומו ויגידו עד כאן? נסחפתם, הגזמתם, ככה זה לא יכול להמשיך?

כתושב עיר חרדית אני ואנ"ש בקהילה חיים בקרב חסידים (וליטאים). פגש אותי השבוע יהודי חרדי ושאל אותי: מה קורה אצלכם? ידעתי שיש את המשיחיסטים וכל זה, אבל גם אתם השתגעתם? מה הולך אצלכם? שתקתי וידעתי שאין מה לענות. בושתי ונכלמתי.

נדמה שהיום, הרוב הדומם הזה, הדממה שלו זועקת: עד מתי! למען השם, תעשו משהו! רבנים, משפיעים, שלוחים, ראשי ישיבות, עסקנים! תעשו משהו. תהפכו את העולם!