הרב מנחם מענדל הרשקוביץ

"את זה הם היו צריכים לשמוע", הוא לוחש באוזניי תוך כדי הרצאה. "את זה הם היו צריכים לראות", הוא אומר תוך כדי המצגת. "את זה הם היו צריכים להבין", הוא מרוצה אחרי תובנה שמעלה היועץ החינוכי.

בצעירותנו, חבשנו יחד את ספסלי הישיבה. הוא תמיד היה ג'ינג'י, בעל מזג נמרץ והיפראקטיבי-משהו. מאז אותם ימים הוא הספיק להפוך למחנך בצפון הארץ, ולהפנות את מרצו הבלתי נדלה וכישרונותיו הברוכים לחינוך ילדי ישראל על טהרת הקודש. על פי השמועה – הוא מחולל נפלאות בנפשם של ילדים.

וכעת, הוא יושב לידי ולא נח לרגע. אחרי כל קטע הוא מדגיש בווריאציה כזו או אחרת עד כמה היה חשוב ש"הם" - התלמידים - יראו ויבינו את הדברים הללו. כבר חדלתי מלספור את הפעמים בהן הוא מזכיר אותם.

"תגיד", אני שואל אותו בוקר אחד, עת שבנו מטבילת שחרית במקווה המהודר (בשיטת כלור על גבי כלור): "כל השנה אתה עם התלמידים. עכשיו יש לך שלושה ימים של מנוחה, גם כעת אתה חייב להזכיר אותם כל הזמן?"

הוא מביט בי כנפגע על עצם השאלה, שאכן לא הייתה אלא רטורית גרידא. הרי ברור שהוא חושב עליהם כל הזמן, ורק בשבילם הוא נמצא כאן, ב"ועידת המחנכים".

והוא לא היחיד. כבר בתחילת הועידה ניתן היה להבחין כי יחד עם מאות המלמדים, נוכחים במקום עוד אלפי ילדים. הם לא נכחו בגופם, אך רוחם ריחפה כל העת באוויר. הם נעו מחדרי ההרצאות לאולם המליאה וללובי המלון, ואף לחדר האוכל נכנסו (מבלי להציג כרטיס "אירוח מלא" בכניסה). הם היוו נושא השיחות שבין לבין וניתן היה לחוש בנוכחותם בכל רגע: הנה שיטה זו הייתה יכולה לסייע לשניאור, ושיטה פלמונית לדודי. התנהלות זו משקפת את ברל'ה ותובנה אחרת תפורה למידותיו של יענקלה...

זהו ה"דעתאי עלייהו" עליה דיבר המלמד המושלם רב שמואל בר שילת - פי ארבע מאות מחנכים.

***

הנקודה השנייה שמשכה את תשומת ליבי, היא הרצינות וה"ביטול" של באי הועידה בזמן ההרצאות.

חשוב לזכור מי הנפשות הפועלות. לא מדובר כאן בבורים ועמי-הרצאות... מדובר באנשים משכמם ומעלה, שבמשך כל השנה כולה משמשים בקודש כמורי-הוראה ומחנכי-חינוך. הם המנהיגים העומדים דבר יום ביומו מול הכיתה הסוערת ומנווטים אותה ביד אמן.

והנה, בכל הרצאה ושיעור, למרות שכל אחד מהנוכחים היה יכול ללמד את המרצה דבר או שנים על העמידה מול כיתה והעברת חומר הלימודים – בכל זאת יושבים כולם ומקשיבים בדממה (למעט ידידי הנ"ל, כאמור). אזניהם כרויות, עיניהם מאזינות, וליבם קשוב.



מידי פעם הם גם מוציאים את הדפדפת מהתיק המהודר ומסכמים לעצמם משפטים חשובים. כמובן שנשאלות שאלות ענייניות, אך הכל בענווה ובקבלה.

במשך כל השנה קולם הרם מרעיד את קירות מוסדות החינוך (בפרט אלו השוכנים עדיין בקרוואנים). בכל השנה הם ה"משפיעים". אך בזמן הועידה – למרות הכל, הם באו להקשיב ולקבל.

***

הנקודה השלישית היא גאוות היחידה המובחרת. אם בעבר הייתה רווחת הדעה כי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד" – מוטב להיות מובטל מאשר להיות מלמד... – הרי שכיום מוחלפת השיטה. טובי האברכים הצעירים, חדורי המוטיבציה ויודעי הספר, מסתערים על משרות החינוך וההוראה בארץ ובעולם ומשקיעים את מיטב מרצם בדור הבא.

בוועידה אתה רואה אותם גדודים-גדודים, יחד עם המחנכים הוותיקים ועתירי הניסיון, הוגים יחדיו בסוגיות חינוכיות למען עתיד התלמידים.

כך למשל בסדנא בה מסבירים על הקשר הנכון בין הורים למלמדים, גם במקרה שבו ההורים טוענים כי בידיהם כל הפתרונות החינוכיים הנכונים והבעיה היא רק במחנך שאינו מקשיב להם. לדברי ההורים "בננו זה סורר - ומורה איננו שומע בקולנו!" המרצה מבאר את הקשר הנכון ושיתוף הפעולה רצוי להביא יחד לתוצאה הנכונה. גם בהרצאה אחרת מציין המרצה כי המורים הם אלו שיודעים טוב יותר מכל כיצד יש לנהוג, ואילו "אל ההורים אין לי כלל דרישות" - הוא אף מגזים מעט.

אין ספק ש-24 שנות הועידה הן אלו שיצרו את המהפך והאדרת שמם של המחנכים בעיני הציבור – וחשוב יותר: בעיני עצמם.

ועל כל זאת – התודה והברכה אחת היא למרכז החינוכי בראשות הרב נפתלי הכהן רוט, שעמלו ליצור בית של ממש למחנכים, ומגדיל לעשות הרב רוט בעצמו שעומד ומקבל כל מחנך מורה ומנהל כאילו היה אורחו האישי בביתו האישי.

ובית זה שאמרנו – לא על שם המליצה בלבד, וכמעט שהגיעו הדברים לידי נפקא מינה הלכתית:
בסיום אחת מהרצאות המליאה העיר הרב רוט שרצוי להתפלל "תפילת הדרך" בלי ברכה מידי יום במלון, על פי הנהגת הרבי הרש"ב כששהה מחוץ לביתו.

קם אחד המחנכים ואמר: הרבי הרש"ב נהג כן כשהיה מחוץ לביתו, אך ועידת המחנכים היא-היא הבית שלנו!...

הרב רוט לא נותר חייב והשיב מיד, מיניה וביה: אם כך, היו צריכים לומר תפילת הדרך בכל יום במשך השנה. כדי לחסוך זאת מוטב לומר תפילת הדרך בשלושה ימים אלו...

אף הרב גלוכובסקי בנאומו הבלתי נשכח ציין כי לפי דעתו – לא להלכה כי אם כ'הרגש' – המלמדים אינם צריכים לומר תחנון בכל ימי הוועידה, משום שהיא בבחינת "ראש השנה לחינוך"!
ואת זה התלמידים אמנם לא ראו – אך הם עוד יראו וישמעו, יבינו ויפנימו – במשך כל השנה.