מערכת COL
|
יום י' אדר ה׳תשע״ז
08.03.2017
ה"עד דלא ידע" החסידי ● מיוחד לפורים
מיוחד: הסיפור התמוה שלא צריך לפרסם בכל מקום, כמה צריכים לשתות כדי "לבסומי בפוריא", האם אפשר לקיים "עד דלא ידע" בממון, איך מחדדים את ההבדל בין מרדכי להמן ואיזה עניין יש בשכרות ושינה - דברים שמעולם לא שמענו שיש להרבות בהם, ואדרבה?!... ● ר' מנחם-מענדל רייצס מביא לגולשי COL פתגמים ופנינים במשנת רבותינו הק' עד דלא ידע
"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב)
עיקר ענינו של פורים
ב'לקוטי שיחות' מבואר (חלק ז שיחה ג' לפ' ויקרא), שהחיוב של "לבסומי עד דלא ידע" מיוחד במעלתו היתירה לגבי שאר המצוות שבפורים: זהו החיוב היחידי שהוא למעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע" – לא כמו שאר המצוות של פורים שיש בהם מדידה והגבלה. חיוב זה גם שונה לגמרי מכל המצוות של שאר המועדים, שבהם לא מצינו חיוב דומה של "עד דלא ידע", ואם כן, חיוב זה מבטא את תוכנו המיוחד של פורים יותר משאר מצוות היום.
חיוב על כל רגע ורגע
יותר מזה מבאר כ"ק אדמו"ר (שם):
חיוב זה של "עד דלא ידע" אינו מוגבל גם בזמן. והיינו: שאר המצוות של פורים יש בהם הגבלה – לדוגמא, מצות קריאת המגילה: כאשר אדם קורא את המגילה פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, שוב אין עליו חיוב יותר, כי הוא כבר השלים את המצוה. אולם החיוב של "עד דלא ידע" אינו מוגבל בזמן, אלא הוא חל על על רגע ורגע של פורים.
המקור לחידוש זה הוא מלשון הכתוב (מגילת אסתר ט, כב): "ימי משתה ושמחה". מהסמיכות של תיבת "ימי" ל"משתה ושמחה", מובן שה"משתה ושמחה" אינו רק מצוה שיש לעשות במשך ימי הפורים, אלא שזהו תוכנם של ימי הפורים גופא וזהו ענינם – "ימי משתה ושמחה". אם כן מובן, שענין זה אינו מוגבל על חלק מיום הפורים, אלא הוא נמשך כל היום כולו.
"עד" - הגבלה ושיעור
אף שבכללות החיוב של "עד דלא ידע" ענינו הוא היציאה מההגבלות, הרי מלשון חז"ל משמע שגם בזה יש הגבלה ושיעור מסויים. חז"ל לא אמרו: "חייב איניש לבסומי בפוריא בלי סוף", אלא נתנו שיעור: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
כ"ק אדמו"ר מבאר דיוק זה בדרך החסידות (לקו"ש שם הערה 33):
ידוע המבואר בספרי חסידות, שגם בענינים של רע יש חיות אלוקי, אלא שחיות זה מצומצם ונעלם ביותר. וזהו הפירוש הפנימי של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי": יהודי צריך להגיע למצב נעלה, שהוא יראה את החיות והניצוצות הגבוהים שיש ברע ובקליפה. שהוא יגיע למצב שלמעלה מהגבלה, ויראה שבאמת אין הבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", כי גם ב"המן" יש ניצוצות קדושה נעלים ביותר כמו במרדכי, וכל מטרתו של "ארור המן" הוא "ברוך מרדכי". ועל דרך "זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו, ב).
אך גם ב"לא ידע" זה, צריך להיות שיעור והגבלה – "עד":
אמנם גם ב"המן" יש ניצוצות קדושה נעלים, ולכן אפשר להשוות בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" – אבל כל זה הוא דוקא לענין הניצוצות שב"המן", ולא לענין "המן" עצמו. גם כשנמצאים במצב נעלה שלמעלה מהגבלה ומעלים את ניצוצות הקדושה שבתוך "המן", צריך לשמור על הגבלה מסויימת: את "המן" עצמו אי אפשר להפוך, בהיותו רע שאין לו תקנה.
טיפה אחת
כדי להגיע ל"עד דלא ידע", הסביר כ"ק אדמו"ר בשיחת פורים תשי"ז ('תורת מנחם' חי"ט ע' 186), אין הכרח להגיע לריבוי כמות של משקה המשכר. בדיני טבילה מצינו, שכאשר אדם טובל עצמו במעיין, אז אין צורך בכמות של ארבעים סאה, ומספיקה בעצם טיפה אחת – ובלבד שהטיפה תהיה מכסה כל גופו. וכך בעניננו:
"ישנם החושבים שעדיין אינם יכולים להגיע "לבסומי בפוריא", מפני שלא שתו עדיין כמות מספקת של ייין או יי"ש. ובכן, גם בענין זה – כמו בענין הטבילה – לא נוגע הכמות:
מה שנדרש הוא, שיהיה אצלו הרצון לבטל את מציאותו, שזהו השכל, טעם ודעת שלו, שזהו ענין ד"עד דלא ידע".
ואז מספיקה גם טיפה אחת של יין – אם רק "טובל" בה את כל מציאותו מראשו ועד כף רגלו – כדי להגיע למעמד ומצב ד"לבסומי", ולפעול בעצמו הענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" (לא מצד שכל טעם ודעת, אלא) מצד תנועת המסירות נפש, ולהמשיך זה על כל השנה כולה".
"ווען מען וויל אויף א אמת"
ובמכתב כ"ק אדמו"ר לאחר כמה ימים (כ"ג אדר שני תשי"ז), כותב כ"ק אדמו"ר להחסיד המפורסם הרב בן ציון שם טוב ז"ל, שידווח על "ניצול ימי הפורים בענינים הכללים וגם באופן חסידותי", וממשיך:
"מרוב הטומעלניש עלול שישכחו כלה, אז מען דארף אמאל א חסידישע התוועדות כפשוטו. ומובן ופשוט, שאין זה נוגע כלל בריבוי השתיה ח"ו, וכמדובר בהתוועדות הפורים דשנה זו, שהחיוב דבסומי בפוריא עד דלא ידע אפשר שתספיק טיפה אחת, ובלבד שתבוא באופן להעמיד את עצמו למעלה מהטעם ודעת שלו.
וכנראה גם במוחש, אז ווען מען וויל אויף א אמת – איז גענוג איין טראפען; ואם ח"ו עס איז ניט אזוי – העלפט ניט אפילו א פעסיל (חבית)"...
הצד השווה של כל הפירושים
ידוע שבמפרשים פירשו באופנים שונים את החיוב של "לבסומי בפוריא". בשיחת פורים תשכ"א העיר כ"ק אדמו"ר ('תורת מנחם' ח"ל ע' 146), שלכל הפירושים יש צד השווה:
"בנוגע להענין דחייב איניש לבסומי בפוריא, ישנם כמה פירושים – כפי שמצינו ברמב"ם, במהרי"ל וברמ"א, ועד לאחרוני האחרונים, באיזה אופן יוצאים ידי חובת לבסומי בפוריא; אבל ישנו גם הצד השוה שבהם – שלדעת כולם אם מקיימים את הענין כפשוטו, בודאי יוצאים ידי חובה! השאלה היא רק אם יוצאים ידי חובה על ידי ענין נוסף שאינו כפשוטו"...
'עולת נדבה' של פורים
בענין קיום החיוב של "עד דלא ידע" למעשה בפועל, הרי בשנים רבות הציע כ"ק אדמו"ר שאחד המסובים בהתוועדות יקיים זאת כפשוטו, ועל ידי זה "יוציא ידי חובה" את כל הקהל. כך, לדוגמא, בשיחת פורים תשמ"ב (התוועדויות ח"ב ע' 975):
"מן הראוי שה'ציבור' כולו יבחר מישהו שימסור נפשו (בכח) ויקיים את החיוב ד'עד דלא ידע' בפועל, ועל ידי זה יוציא ידי חובה את הציבור כולו .. שיהודי אחד (לכל הפחות) יקיים את החיוב ד'עד דלא ידע', כולל – המנהג שהי' נהוג פעם – להתהפך עם הראש למטה והרגלים למעלה ('איברקולען זיך'), באופן שהרגל הוא למעלה מהראש, ועל ידי זה יוציא ידי חובה את הציבור כולו...
כפי הנראה – מחכים עתה עד שיעשו 'בחירות' (היות שנמצאים במדינה שכל עניניה נעשים ע"י 'בחירות'), 'בחירות חשאיות' וכיוצא בזה, ואחר כך יצטרכו למנות מי קיבל רוב קולות שהוא יזכה להיות 'בעל מסירות נפש'! ולכן, כדאי שאחד יתנדב על דעת עצמו, כשם שמצינו בקרבנות שישנו קרבן 'עולת נדבה'. ובענינים כאלו אין חסרון שהוא יהי' 'קופץ בראש'"...
להסתכל על מי שקיים
במענה שהוציא כ"ק אדמו"ר לאחר פורים (נדפס שם בע' 980), הסביר את הרעיון בהצעה זו – שאחד יהיה שליח של הציבור, ויוציא ידי חובה את הציבור כולו. אין הכוונה לגדר ההלכתי של שליחות, שהרי מדובר ב'מצוות שבגופו' שעליהם לא מועילה שליחות (כשם שאדם אינו יכול לשלוח את חבירו להניח תפילין במקומו); "אלא שבדאי אפשר - יעשו על כל פנים כנ"ל".
ועוד הוסיף וביאר:
"פשיטא שאם אינו מקיים עד דלא ידעי – אין זה פוטרו כלל מלהיות שמח בפורים, וכשרואה חברו שמח בשלימות (עד דלא ידע) חושב על דבר שמחת דלא ידעי, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, על ידי זה מתוסף בשמחתו הוא ומעין זו שרואה בחברו, ולאחרי זה קל לו יותר (נעשה מוכשר יותר) לבוא גם בעצמו לאופן עד דלא ידעי".
אם כן, גם מי שבעצמו לא הגיע ל'עד דלא ידע' – יש בהחלט ענין לצפות באלו שכן הגיעו לגילופין ולהשתתף בשמחתם...
לתת "עד דלא ידע"
ובשיחת פורים תשכ"ד אמר כ"ק אדמו"ר, שמי שלא מקיים "עד דלא ידע" בגופו – לכל הפחות יקיים זאת בממונו:
"כל מצוות פורים הם בהגבלה: הן 'על הנסים', הן משלוח מנות, וכך גם ברכות ומקרא מגילה; חוץ משני דברים שאדרבה – הם צריכים להיות ללא כל הגבלה. הענין של 'חייב איניש לבסומי עד דלא ידע', והענין השני הוא מתנות לאביונים, כדברי הרמב"ם (סוף הל' מגילה) שיש להרבות בזה יותר ויותר.
ואף שבעיני בשר לא רואים שהתקיים הענין הראשון של 'חייב איניש לבסומי עד דלא ידע', לא רואים אחד לכל הפחות בכל המסיבה הקדושה שקיים זאת, הרי שלכל הפחות יקיימו זאת בענין השני של מתנות לאביונים, שהוא יהיה באופן של 'עד דלא ידע', לא לפי חשבון וידיעה.
ומסתמא הקב"ה יעזור, שיוכלו לקיים את הענין של 'לבסומי' גם כן, ולאחר מכן להמשיך זאת על כל השנה כולה, שתהי' שנה של 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די', בלי מדידות והגבלות".
"עד דלא ידע" בתנ"ך
המפרשים הסבירו את הענין של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שחשבון הגימטריא של המלים 'ארור המן' (502) שווה לגימטריא של המלים 'ברוך מרדכי' (502). והאדם צריך, איפוא, להשתכר עד כדי שדעתו לא תהיה צלולה כדי להבחין בחשבון זה.
ב'אור התורה' (על מגילת אסתר, ע' קפז) הובא לזה רמז מעניין בפסוק בשיר השירים (א, ח) - "אם לא תדעי לך היפה בנשים": "אם לא תדעי לך" – רומז לענין של "עד דלא ידע"; והמלים הבאות – "היפה בנשים" – הם באותה הגימטריא (502) של 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי'. ומכאן רמז, שה"עד דלא ידע" מתבטא בגימטריא זו המשותפת ל'ארור המן', 'ברוך מרדכי' ו'היפה בנשים' (502) – שהאדם צריך להיות מבוסם עד שלא יוכל להבחין במספר זה.
[וראה במקור הדברים, ביאור העומק שברמז זה].
לא מחליפים – אפילו כש"לא ידע"
במאמר ד"ה "חייב איניש" מפורים תשח"י (נדפס בספר המאמרים תשח"י), מבואר הפירוש של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" באופן מחודש, הפוך מהפירוש המקובל.
בפשטות לומדים, שיש להשתכר עד שמבלבלים ומחליפים בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי"; אולם במאמר שם לומד להיפך, שיש להגיע למצב שבו ההבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" הוא כל כך חד וברור, כל כך חדור בעצם הנפש, עד שאפילו כאשר מגיעים למצב של "לא ידע" – בלבול השכל – גם אז זוכרים הבדל זה! גם כש"לא ידע" – עדיין נשאר ההבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". ובלשון המאמר:
"אי אפשר לומר הכוונה כפשוטו, אשר יבסום כל כך עד שיחליף ח"ו – שהרי, מאחר שהוא מתעסק בענין בסומי בפוריא, אשר ענין הפורים הוא שארור המן וברוך מרדכי, ואם כן, אי אפשר אשר על ידי שמחת הפורים יחליף ח"ו;
כי אם הכוונה, אשר גם כשהוא בבחינת לא ידע, מכל מקום יהיה ארור המן וברוך מרדכי .. אשר עבודתו בענין ארור המן וברוך מרדכי (סור מרע ועשה טוב) יהיו לא רק מצד הידיעה, כי אם גם בפנימיות הנפש שלמעלה מידיעה".
לחדד את ההבדל בין המן למרדכי
מעין זה ביאר כ"ק אדמו"ר בשיחת פורים תש"ל: יתכן ואדם יידע על כך ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", אבל הוא יודע זאת בידיעה שטחית; ולכן על האדם לצאת ממצב זה – לבטל את הידיעה השטחית הזאת ("לא ידע"), ולהגיע לידיעה עמוקה יותר – להבין את זה ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" בצורה חדשה ועמוקה יותר. כלומר: המטרה של "לא ידע" אינה לבטל את ההבדל בין המן למרדכי, אלא אדרבה, להעמיק בהבדל זה ולחדד אותו.
וכפי שהיה סיפור המעשה כפשוטו:
גם לפני נס פורים היה מצב של "ארור המן" ו"ברוך מרדכי". וכמסופר במדרשי חז"ל, שמרדכי היה איש חשוב ומכובד, ואילו המן היה אדם מבוזה, עבדו של מרדכי. אם כך, מה חידש נס פורים? נס פורים חידד את ההבדל בין מרדכי להמן, ועשה אותו עמוק יותר – וזאת בזכות מצב של "לא ידע":
הגיע אחשורוש, מלך הפכפך ש"לא ידע" מה הוא רוצה מעצמו – ממש כמו שיכור של פורים – וה'קונץ' הוא, שגם הוא הבין את ההבדל בין מרדכי להמן, ואף חידד אותו יותר מכפי שהיה קודם: לפני כן היה המן "ארור", אדם מבוזה – אולם עתה הוא התקלל עוד יותר, נתלה על העץ ונאבד לגמרי; לפני כן היה מרדכי "ברוך", אדם חשוב – אולם עתה הוא התברך עוד יותר, ונעשה למשנה למלך!
לא כל דבר צריך לפרסם
במסכת מגילה, שם נאמר מאמר זה "חייב איניש לבסומי", ממשיכה הגמרא ומביאה סיפור מעשה שאירע בהקשר זה של "עד דלא ידע". הגמרא מספרת, כי רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים ביחד, ו"קם רבה שחטיה לרבי זירא". בהשקפה ראשונה סיפור זה תמוה ביותר, וידוע שכ"ק אדמו"ר ביאר ענין זה בארוכה – בשנת תשד"מ (נדפס ב'לקוטי שיחות' חלק כז וחלק לא).
כ"ק אדמו"ר לא דיבר על ענין זה בעת ההתוועדות של פורים עצמה, אלא בשבתות שלאחר מכן – ש"פ שמיני וש"פ תזריע. והטעם לכך הסביר (התוועדויות תשד"מ ח"ב ע' 1314):
"לעולם היו צריכים לבאר ענין זה בהתוועדות דפורים. אמנם, כיון שמדובר אודות ענין תמוה ביותר הדורש ביאור, לכן, לא דובר בענין זה בהתוועדות דפורים, התוועדות שהועברה בכלי התקשורת ותורגמה בשפת המדינה, גם עבור אלו שרחוקים עדיין מהבנה והשגה שבתורה (ועד שאפילו אינם יהודים יכלו לשמוע את הדברים) – מפני החשש ד"מקום המים הרעים כו'", שישמעו את הסיפור התמוה, ומפני חושך הגלות לא יתקבל אצלם ביאור הענין כו'.
ועד כדי כך, שבכמה גירסאות ב"עין יעקב" נשמט כל הסיפור, והטעם היחידי לכך (בפשטות) הוא – מפני גודל התמיהה שבסיפור זה, ומחשש שלא יוכלו לבאר זאת היטב לאנשים פשוטים כו'. ורק מפני שאאמו"ר מבאר סיפור זה (באותיות הקבלה) – החלטתי על הצורך לבאר ענין זה גם בפשטות, כדלקמן.
ולכן, כאשר מתרגמים את הדברים הנאמרים בהתוועדות זו לשפת המדינה – לא ירשמו את הענין דלקמן (מפני החשש האמור), ומספיק שירשמו את הדברים בלשון הקודש, ועל כל פנים (בשפה שבה נאמרו הדברים) באידיש".
"קימו וקבלו" – על ידי שינה
חלק מחובת "עד דלא ידע", היא השינה. כך כותב הרמב"ם (סוף הל' מגילה): "כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". ולכאורה תמוה: איזה ענין יש בשכרות ושינה – שניהם דברים שמעולם לא שמענו שיש להרבות בהם, ואדרבה?!...
מבאר כ"ק אדמו"ר ('לקוטי שיחות' חט"ז ע' 370), על פי הידוע שבפורים נעשית השלימות והגמר של קבלת התורה – "קיימו מה שקיבלו כבר". כיון שהתורה היא תורתו של הקב"ה הבלתי מוגבל, מובן שהנברא מצד עצמו אינו יכול לקבל זאת בכליו המוגבלים, וכדי לקבל זאת עליו לצאת מהציור המוגבל שלו.
וכמו שמצינו במתן תורה, ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"; ואף בהלכה מצינו (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז ה"ב) לענין הנבואה, שהנביאים רואים את חזיונם דוקא "בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה .. וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות".
ואם כן, אדרבה: זו הדרך לקבל את התורה – על ידי שהאדם "ישתכר וירדם בשכרותו", על דרך מה שמצינו אצל הנביאים.
פעולה נמשכת
ולסיום:
הענין של "לבסומי עד דלא ידע" אינו רק חיוב חד פעמי שיש לקיים בפורים גופא, אלא שיש לזה השפעה גם על הזמן שלאחר פורים. וכך מבואר במאמר ד"ה 'וקבל היהודים', משנת תשי"א (קונטרס פורים תשמ"ט בסופו):
"עד דלא ידע פועל אחר כך עליה גם בהידיעה, שמבין בשכלו ענינים בתורה שקודם לא היה שייך לזה. וכמו שביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת השיחות דפורים, שעל ידי שמגיעים לדרגת לא ידע, הידע שאחר כך הוא באופן אחר לגמרי".
עיקר ענינו של פורים
ב'לקוטי שיחות' מבואר (חלק ז שיחה ג' לפ' ויקרא), שהחיוב של "לבסומי עד דלא ידע" מיוחד במעלתו היתירה לגבי שאר המצוות שבפורים: זהו החיוב היחידי שהוא למעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע" – לא כמו שאר המצוות של פורים שיש בהם מדידה והגבלה. חיוב זה גם שונה לגמרי מכל המצוות של שאר המועדים, שבהם לא מצינו חיוב דומה של "עד דלא ידע", ואם כן, חיוב זה מבטא את תוכנו המיוחד של פורים יותר משאר מצוות היום.
חיוב על כל רגע ורגע
יותר מזה מבאר כ"ק אדמו"ר (שם):
חיוב זה של "עד דלא ידע" אינו מוגבל גם בזמן. והיינו: שאר המצוות של פורים יש בהם הגבלה – לדוגמא, מצות קריאת המגילה: כאשר אדם קורא את המגילה פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, שוב אין עליו חיוב יותר, כי הוא כבר השלים את המצוה. אולם החיוב של "עד דלא ידע" אינו מוגבל בזמן, אלא הוא חל על על רגע ורגע של פורים.
המקור לחידוש זה הוא מלשון הכתוב (מגילת אסתר ט, כב): "ימי משתה ושמחה". מהסמיכות של תיבת "ימי" ל"משתה ושמחה", מובן שה"משתה ושמחה" אינו רק מצוה שיש לעשות במשך ימי הפורים, אלא שזהו תוכנם של ימי הפורים גופא וזהו ענינם – "ימי משתה ושמחה". אם כן מובן, שענין זה אינו מוגבל על חלק מיום הפורים, אלא הוא נמשך כל היום כולו.
"עד" - הגבלה ושיעור
אף שבכללות החיוב של "עד דלא ידע" ענינו הוא היציאה מההגבלות, הרי מלשון חז"ל משמע שגם בזה יש הגבלה ושיעור מסויים. חז"ל לא אמרו: "חייב איניש לבסומי בפוריא בלי סוף", אלא נתנו שיעור: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
כ"ק אדמו"ר מבאר דיוק זה בדרך החסידות (לקו"ש שם הערה 33):
ידוע המבואר בספרי חסידות, שגם בענינים של רע יש חיות אלוקי, אלא שחיות זה מצומצם ונעלם ביותר. וזהו הפירוש הפנימי של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי": יהודי צריך להגיע למצב נעלה, שהוא יראה את החיות והניצוצות הגבוהים שיש ברע ובקליפה. שהוא יגיע למצב שלמעלה מהגבלה, ויראה שבאמת אין הבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", כי גם ב"המן" יש ניצוצות קדושה נעלים ביותר כמו במרדכי, וכל מטרתו של "ארור המן" הוא "ברוך מרדכי". ועל דרך "זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו, ב).
אך גם ב"לא ידע" זה, צריך להיות שיעור והגבלה – "עד":
אמנם גם ב"המן" יש ניצוצות קדושה נעלים, ולכן אפשר להשוות בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" – אבל כל זה הוא דוקא לענין הניצוצות שב"המן", ולא לענין "המן" עצמו. גם כשנמצאים במצב נעלה שלמעלה מהגבלה ומעלים את ניצוצות הקדושה שבתוך "המן", צריך לשמור על הגבלה מסויימת: את "המן" עצמו אי אפשר להפוך, בהיותו רע שאין לו תקנה.
טיפה אחת
כדי להגיע ל"עד דלא ידע", הסביר כ"ק אדמו"ר בשיחת פורים תשי"ז ('תורת מנחם' חי"ט ע' 186), אין הכרח להגיע לריבוי כמות של משקה המשכר. בדיני טבילה מצינו, שכאשר אדם טובל עצמו במעיין, אז אין צורך בכמות של ארבעים סאה, ומספיקה בעצם טיפה אחת – ובלבד שהטיפה תהיה מכסה כל גופו. וכך בעניננו:
"ישנם החושבים שעדיין אינם יכולים להגיע "לבסומי בפוריא", מפני שלא שתו עדיין כמות מספקת של ייין או יי"ש. ובכן, גם בענין זה – כמו בענין הטבילה – לא נוגע הכמות:
מה שנדרש הוא, שיהיה אצלו הרצון לבטל את מציאותו, שזהו השכל, טעם ודעת שלו, שזהו ענין ד"עד דלא ידע".
ואז מספיקה גם טיפה אחת של יין – אם רק "טובל" בה את כל מציאותו מראשו ועד כף רגלו – כדי להגיע למעמד ומצב ד"לבסומי", ולפעול בעצמו הענין ד"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" (לא מצד שכל טעם ודעת, אלא) מצד תנועת המסירות נפש, ולהמשיך זה על כל השנה כולה".
"ווען מען וויל אויף א אמת"
ובמכתב כ"ק אדמו"ר לאחר כמה ימים (כ"ג אדר שני תשי"ז), כותב כ"ק אדמו"ר להחסיד המפורסם הרב בן ציון שם טוב ז"ל, שידווח על "ניצול ימי הפורים בענינים הכללים וגם באופן חסידותי", וממשיך:
"מרוב הטומעלניש עלול שישכחו כלה, אז מען דארף אמאל א חסידישע התוועדות כפשוטו. ומובן ופשוט, שאין זה נוגע כלל בריבוי השתיה ח"ו, וכמדובר בהתוועדות הפורים דשנה זו, שהחיוב דבסומי בפוריא עד דלא ידע אפשר שתספיק טיפה אחת, ובלבד שתבוא באופן להעמיד את עצמו למעלה מהטעם ודעת שלו.
וכנראה גם במוחש, אז ווען מען וויל אויף א אמת – איז גענוג איין טראפען; ואם ח"ו עס איז ניט אזוי – העלפט ניט אפילו א פעסיל (חבית)"...
הצד השווה של כל הפירושים
ידוע שבמפרשים פירשו באופנים שונים את החיוב של "לבסומי בפוריא". בשיחת פורים תשכ"א העיר כ"ק אדמו"ר ('תורת מנחם' ח"ל ע' 146), שלכל הפירושים יש צד השווה:
"בנוגע להענין דחייב איניש לבסומי בפוריא, ישנם כמה פירושים – כפי שמצינו ברמב"ם, במהרי"ל וברמ"א, ועד לאחרוני האחרונים, באיזה אופן יוצאים ידי חובת לבסומי בפוריא; אבל ישנו גם הצד השוה שבהם – שלדעת כולם אם מקיימים את הענין כפשוטו, בודאי יוצאים ידי חובה! השאלה היא רק אם יוצאים ידי חובה על ידי ענין נוסף שאינו כפשוטו"...
'עולת נדבה' של פורים
בענין קיום החיוב של "עד דלא ידע" למעשה בפועל, הרי בשנים רבות הציע כ"ק אדמו"ר שאחד המסובים בהתוועדות יקיים זאת כפשוטו, ועל ידי זה "יוציא ידי חובה" את כל הקהל. כך, לדוגמא, בשיחת פורים תשמ"ב (התוועדויות ח"ב ע' 975):
"מן הראוי שה'ציבור' כולו יבחר מישהו שימסור נפשו (בכח) ויקיים את החיוב ד'עד דלא ידע' בפועל, ועל ידי זה יוציא ידי חובה את הציבור כולו .. שיהודי אחד (לכל הפחות) יקיים את החיוב ד'עד דלא ידע', כולל – המנהג שהי' נהוג פעם – להתהפך עם הראש למטה והרגלים למעלה ('איברקולען זיך'), באופן שהרגל הוא למעלה מהראש, ועל ידי זה יוציא ידי חובה את הציבור כולו...
כפי הנראה – מחכים עתה עד שיעשו 'בחירות' (היות שנמצאים במדינה שכל עניניה נעשים ע"י 'בחירות'), 'בחירות חשאיות' וכיוצא בזה, ואחר כך יצטרכו למנות מי קיבל רוב קולות שהוא יזכה להיות 'בעל מסירות נפש'! ולכן, כדאי שאחד יתנדב על דעת עצמו, כשם שמצינו בקרבנות שישנו קרבן 'עולת נדבה'. ובענינים כאלו אין חסרון שהוא יהי' 'קופץ בראש'"...
להסתכל על מי שקיים
במענה שהוציא כ"ק אדמו"ר לאחר פורים (נדפס שם בע' 980), הסביר את הרעיון בהצעה זו – שאחד יהיה שליח של הציבור, ויוציא ידי חובה את הציבור כולו. אין הכוונה לגדר ההלכתי של שליחות, שהרי מדובר ב'מצוות שבגופו' שעליהם לא מועילה שליחות (כשם שאדם אינו יכול לשלוח את חבירו להניח תפילין במקומו); "אלא שבדאי אפשר - יעשו על כל פנים כנ"ל".
ועוד הוסיף וביאר:
"פשיטא שאם אינו מקיים עד דלא ידעי – אין זה פוטרו כלל מלהיות שמח בפורים, וכשרואה חברו שמח בשלימות (עד דלא ידע) חושב על דבר שמחת דלא ידעי, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, על ידי זה מתוסף בשמחתו הוא ומעין זו שרואה בחברו, ולאחרי זה קל לו יותר (נעשה מוכשר יותר) לבוא גם בעצמו לאופן עד דלא ידעי".
אם כן, גם מי שבעצמו לא הגיע ל'עד דלא ידע' – יש בהחלט ענין לצפות באלו שכן הגיעו לגילופין ולהשתתף בשמחתם...
לתת "עד דלא ידע"
ובשיחת פורים תשכ"ד אמר כ"ק אדמו"ר, שמי שלא מקיים "עד דלא ידע" בגופו – לכל הפחות יקיים זאת בממונו:
"כל מצוות פורים הם בהגבלה: הן 'על הנסים', הן משלוח מנות, וכך גם ברכות ומקרא מגילה; חוץ משני דברים שאדרבה – הם צריכים להיות ללא כל הגבלה. הענין של 'חייב איניש לבסומי עד דלא ידע', והענין השני הוא מתנות לאביונים, כדברי הרמב"ם (סוף הל' מגילה) שיש להרבות בזה יותר ויותר.
ואף שבעיני בשר לא רואים שהתקיים הענין הראשון של 'חייב איניש לבסומי עד דלא ידע', לא רואים אחד לכל הפחות בכל המסיבה הקדושה שקיים זאת, הרי שלכל הפחות יקיימו זאת בענין השני של מתנות לאביונים, שהוא יהיה באופן של 'עד דלא ידע', לא לפי חשבון וידיעה.
ומסתמא הקב"ה יעזור, שיוכלו לקיים את הענין של 'לבסומי' גם כן, ולאחר מכן להמשיך זאת על כל השנה כולה, שתהי' שנה של 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די', בלי מדידות והגבלות".
"עד דלא ידע" בתנ"ך
המפרשים הסבירו את הענין של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שחשבון הגימטריא של המלים 'ארור המן' (502) שווה לגימטריא של המלים 'ברוך מרדכי' (502). והאדם צריך, איפוא, להשתכר עד כדי שדעתו לא תהיה צלולה כדי להבחין בחשבון זה.
ב'אור התורה' (על מגילת אסתר, ע' קפז) הובא לזה רמז מעניין בפסוק בשיר השירים (א, ח) - "אם לא תדעי לך היפה בנשים": "אם לא תדעי לך" – רומז לענין של "עד דלא ידע"; והמלים הבאות – "היפה בנשים" – הם באותה הגימטריא (502) של 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי'. ומכאן רמז, שה"עד דלא ידע" מתבטא בגימטריא זו המשותפת ל'ארור המן', 'ברוך מרדכי' ו'היפה בנשים' (502) – שהאדם צריך להיות מבוסם עד שלא יוכל להבחין במספר זה.
[וראה במקור הדברים, ביאור העומק שברמז זה].
לא מחליפים – אפילו כש"לא ידע"
במאמר ד"ה "חייב איניש" מפורים תשח"י (נדפס בספר המאמרים תשח"י), מבואר הפירוש של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" באופן מחודש, הפוך מהפירוש המקובל.
בפשטות לומדים, שיש להשתכר עד שמבלבלים ומחליפים בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי"; אולם במאמר שם לומד להיפך, שיש להגיע למצב שבו ההבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" הוא כל כך חד וברור, כל כך חדור בעצם הנפש, עד שאפילו כאשר מגיעים למצב של "לא ידע" – בלבול השכל – גם אז זוכרים הבדל זה! גם כש"לא ידע" – עדיין נשאר ההבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". ובלשון המאמר:
"אי אפשר לומר הכוונה כפשוטו, אשר יבסום כל כך עד שיחליף ח"ו – שהרי, מאחר שהוא מתעסק בענין בסומי בפוריא, אשר ענין הפורים הוא שארור המן וברוך מרדכי, ואם כן, אי אפשר אשר על ידי שמחת הפורים יחליף ח"ו;
כי אם הכוונה, אשר גם כשהוא בבחינת לא ידע, מכל מקום יהיה ארור המן וברוך מרדכי .. אשר עבודתו בענין ארור המן וברוך מרדכי (סור מרע ועשה טוב) יהיו לא רק מצד הידיעה, כי אם גם בפנימיות הנפש שלמעלה מידיעה".
לחדד את ההבדל בין המן למרדכי
מעין זה ביאר כ"ק אדמו"ר בשיחת פורים תש"ל: יתכן ואדם יידע על כך ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", אבל הוא יודע זאת בידיעה שטחית; ולכן על האדם לצאת ממצב זה – לבטל את הידיעה השטחית הזאת ("לא ידע"), ולהגיע לידיעה עמוקה יותר – להבין את זה ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" בצורה חדשה ועמוקה יותר. כלומר: המטרה של "לא ידע" אינה לבטל את ההבדל בין המן למרדכי, אלא אדרבה, להעמיק בהבדל זה ולחדד אותו.
וכפי שהיה סיפור המעשה כפשוטו:
גם לפני נס פורים היה מצב של "ארור המן" ו"ברוך מרדכי". וכמסופר במדרשי חז"ל, שמרדכי היה איש חשוב ומכובד, ואילו המן היה אדם מבוזה, עבדו של מרדכי. אם כך, מה חידש נס פורים? נס פורים חידד את ההבדל בין מרדכי להמן, ועשה אותו עמוק יותר – וזאת בזכות מצב של "לא ידע":
הגיע אחשורוש, מלך הפכפך ש"לא ידע" מה הוא רוצה מעצמו – ממש כמו שיכור של פורים – וה'קונץ' הוא, שגם הוא הבין את ההבדל בין מרדכי להמן, ואף חידד אותו יותר מכפי שהיה קודם: לפני כן היה המן "ארור", אדם מבוזה – אולם עתה הוא התקלל עוד יותר, נתלה על העץ ונאבד לגמרי; לפני כן היה מרדכי "ברוך", אדם חשוב – אולם עתה הוא התברך עוד יותר, ונעשה למשנה למלך!
לא כל דבר צריך לפרסם
במסכת מגילה, שם נאמר מאמר זה "חייב איניש לבסומי", ממשיכה הגמרא ומביאה סיפור מעשה שאירע בהקשר זה של "עד דלא ידע". הגמרא מספרת, כי רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים ביחד, ו"קם רבה שחטיה לרבי זירא". בהשקפה ראשונה סיפור זה תמוה ביותר, וידוע שכ"ק אדמו"ר ביאר ענין זה בארוכה – בשנת תשד"מ (נדפס ב'לקוטי שיחות' חלק כז וחלק לא).
כ"ק אדמו"ר לא דיבר על ענין זה בעת ההתוועדות של פורים עצמה, אלא בשבתות שלאחר מכן – ש"פ שמיני וש"פ תזריע. והטעם לכך הסביר (התוועדויות תשד"מ ח"ב ע' 1314):
"לעולם היו צריכים לבאר ענין זה בהתוועדות דפורים. אמנם, כיון שמדובר אודות ענין תמוה ביותר הדורש ביאור, לכן, לא דובר בענין זה בהתוועדות דפורים, התוועדות שהועברה בכלי התקשורת ותורגמה בשפת המדינה, גם עבור אלו שרחוקים עדיין מהבנה והשגה שבתורה (ועד שאפילו אינם יהודים יכלו לשמוע את הדברים) – מפני החשש ד"מקום המים הרעים כו'", שישמעו את הסיפור התמוה, ומפני חושך הגלות לא יתקבל אצלם ביאור הענין כו'.
ועד כדי כך, שבכמה גירסאות ב"עין יעקב" נשמט כל הסיפור, והטעם היחידי לכך (בפשטות) הוא – מפני גודל התמיהה שבסיפור זה, ומחשש שלא יוכלו לבאר זאת היטב לאנשים פשוטים כו'. ורק מפני שאאמו"ר מבאר סיפור זה (באותיות הקבלה) – החלטתי על הצורך לבאר ענין זה גם בפשטות, כדלקמן.
ולכן, כאשר מתרגמים את הדברים הנאמרים בהתוועדות זו לשפת המדינה – לא ירשמו את הענין דלקמן (מפני החשש האמור), ומספיק שירשמו את הדברים בלשון הקודש, ועל כל פנים (בשפה שבה נאמרו הדברים) באידיש".
"קימו וקבלו" – על ידי שינה
חלק מחובת "עד דלא ידע", היא השינה. כך כותב הרמב"ם (סוף הל' מגילה): "כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". ולכאורה תמוה: איזה ענין יש בשכרות ושינה – שניהם דברים שמעולם לא שמענו שיש להרבות בהם, ואדרבה?!...
מבאר כ"ק אדמו"ר ('לקוטי שיחות' חט"ז ע' 370), על פי הידוע שבפורים נעשית השלימות והגמר של קבלת התורה – "קיימו מה שקיבלו כבר". כיון שהתורה היא תורתו של הקב"ה הבלתי מוגבל, מובן שהנברא מצד עצמו אינו יכול לקבל זאת בכליו המוגבלים, וכדי לקבל זאת עליו לצאת מהציור המוגבל שלו.
וכמו שמצינו במתן תורה, ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"; ואף בהלכה מצינו (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז ה"ב) לענין הנבואה, שהנביאים רואים את חזיונם דוקא "בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה .. וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות".
ואם כן, אדרבה: זו הדרך לקבל את התורה – על ידי שהאדם "ישתכר וירדם בשכרותו", על דרך מה שמצינו אצל הנביאים.
פעולה נמשכת
ולסיום:
הענין של "לבסומי עד דלא ידע" אינו רק חיוב חד פעמי שיש לקיים בפורים גופא, אלא שיש לזה השפעה גם על הזמן שלאחר פורים. וכך מבואר במאמר ד"ה 'וקבל היהודים', משנת תשי"א (קונטרס פורים תשמ"ט בסופו):
"עד דלא ידע פועל אחר כך עליה גם בהידיעה, שמבין בשכלו ענינים בתורה שקודם לא היה שייך לזה. וכמו שביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת השיחות דפורים, שעל ידי שמגיעים לדרגת לא ידע, הידע שאחר כך הוא באופן אחר לגמרי".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
