בנימין ליפקין

כזו היא תחושת האמת אשר הייתה מפעמת בקרב חסידים, כמו תלמידי התמימים, אשר זכו וחוו על בשרם את שנות האורה והטובה בבית חיינו, כמי שמשתדלים היו, כל חד לפום שיעורא דיליה, להיות מקושרים בלב ובנפש אל אבינו רוענו, הרבי נשיא דורנו.

למען האמת, אין מדובר בתחושה ברת חלוף אלא בתנועה נפשית, קבועה ותמידית, שהייתה בת לווייתו הקבועה של חסיד כמו של תמים, לוּ אך ניחן בחושים הראויים. ככל שהיית יותר "בעניינים" - כן הייתה התנועה הזו דומיננטית יותר בהלך הרוח והנפש שלך.

התנועה הזו התמקדה בקשר האישי, הכמוס ביותר, שנוצר בין החסיד, כל חסיד, לבין הרבי – כפי שהוא בא לידי ביטוי גלוי תחילה במכתבי הקודש שזוכה היה לקבל מעת לעת כתשובה למכתבים ולפתקים שמשגר היה אל הקודש פנימה.

תחילה, בימי ילדותו של חסיד, למי שזכה לכך, מכתבי התשובה של הרבי היו נשלחים לרוב על גיליון מכתבים (בלאנק בלע"ז) של מזכירות הרבי והם עצמם היו חתומים בידי א. קווינט, שהיה עובד בשירות המזכירות (אם כי הוא עצמו העיד פעם בפני אחד מוותיקי עסקני חב"ד כי מעולם לא חתם את שמו על שום מכתב וכי הרבי חתם על אלפי המכתבים הללו בכתב יד קודשו ובשם א. קווינט, מטעם הכמוס עמו; היו גם מכתבים רבים מאוד שחתומים היו בידי חבר המזכירות הרב ש"מ סיפמסון, אולם על כך לא שמעתי עדות מהימנה).

השלב הבא של היות הילד לנער ובחור, תמים ב'תומכי תמימים', מזכה אותו בכך שהרבי מכנהו, בפתח המכתב, לא רק בשמו אלא גם בשם התואר "האברך". לעת כזאת, לא אחת ולא שתיים אלא פעמים רבות מספור, מוסיף היה הרבי בשולי המכתב נ.ב. בנוסח "בטח שומר על ג' השיעורים דחת"ת" וכיו"ב. הערה כזו הייתה מזעזעת את הבחור מקבל המכתב ומבהירה לו היטב את מעמדו ומצבו הרוחני: אין סומכים עליו כי הוא מקושר באמת וכי הוא שומר בעקביות ובנאמנות על שלושת השיעורים. התוספת הזו במכתבו האישי של הרבי אליו, מטלטלת הייתה את כל ישותו של הבחור ומביאה אותו להתעלות של השתדלות מקסימלית לעלייה בקודש תוך שמירה מדוקדקת על לימוד חת"ת באיכות הנדרשת.

כתוצאה מכך, בציפייה דרוכה למכתב הבא שיזכה לקבל מהרבי, היה הבחור נתון בהתרגשות מהולה במתח רב: האם במכתב שיזכה לקבל מהרבי, תהיה שוב הערה על שמירת לימוד חת"ת או שהוא כבר עלה והתעלה לדרגה שבה אין צורך לדרבנו ולעוררו על כך אף לא ברמיזה.

לאחר החתונה, כשחסיד ממשיך לכתוב לרבי, הן כמצווה ועומד לדווח על כל אשר יעשה, הן במכתבי בקשה בגשם וברוח והן בפדיון נפש, תמידים כסדרם – שוב משתקף מבחנו בתואר שאליו יפנה אליו הרבי בראש המכתב. התואר השגרתי היה "לכבוד הוו"ח אי"א מו"ה". בד בבד עם ההתקדמות בפעילותו בכל הדברים שאודותיהם דרש הרבי פעילות אקטיבית מכל יחיד ויחיד, לצד התארים האמורים, החלה להופיע אות לשביעות רצונו הקדושה של הרבי מהחסיד בפן זה. הדבר מקבל היה את ביטויו בתוספת בגוף כתב יד קודשו של הרבי בשורת התארים עם המילים "עוסק בצ"צ". משזכית לקבל תואר זה על ידי הרבי, פעלו עליך שתי תיבות קודש אלו תוספת תנופה והתמסרות לענייני הרבי. את תודעתך משרתת השאיפה שהתואר הזה שנוסף למכתב-קודש אחד יהפוך לקבוע ולא יהיה חד פעמי חלילה.

ואם אכן בחלוף זמן זכה וגם במכתב הבא, ובזה שלאחריו, נותר התואר הזה – אנחת רווחה מתפרצת בלבו של חסיד. הנה כי כן זוכה הוא ועבודת הק' שלו במסירות בענייני הרבי היא לרצון. ומכאן המשך חפצו ומגמתו להתמיד ולהוסיף בכך ביתר שאת וביתר עוז. בשלב הבא, אם אכן זוכה החסיד המקבל והוא צועד בתלם ועולה מחיל אל חיל, התואר "עוסק בצ"צ" כבר אינו תוספת בכתב יד קודשו של הרבי אלא מודפס, באופן רשמי, במכונת הכתיבה. זה כבר סוג של כרטיס כניסה משודרג. הגעת למעמדך באופן רשמי.

במקביל, ולאחר זמן, אם אכן 'העבודה הפנימית' של החסיד היא כדבעי ויוצר מכך, מתחלף התואר "הוו"ח" (הוותיק וחסיד) לשם התואר "הרה"ח". שוב משתרר בקרב מקבל המכתב מתח נפשי המתעל עצמו להשתדלות יתרה ששם תואר זה לא רק יהיה אורח חד פעמי, כתוספת במכתב, אלא באותיות דפוס.

וכך, כל אימת שמתיבת הדואר נשלף בידי החסיד מכתב שכבר מחזותו החיצונית ניתן לדעת כי זו איגרת קודש מאת הרבי, לבו פועם בחוזקה ותחושת גיל ורעדה אופפת אותו ומהפכת את קרביו. גיל – כי זכות כבירה הייתה לו, אשר לא תסולא מפז, וידיו מחזיקות כעת מכתב ששלח אליו הרבי. ורעדה – מי יודע אם זכה להישאר בתארים שאליהם העפיל במרוצת השנים והאם אכן תתקבל עדות בלתי אמצעית, מדויקת ומדוקדקת כחוט השערה, מן הקודש פנימה כי כבר רצה הרבי את מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו. ואיש אינו יודע אף לא מרגיש את המתרחש בנפש החסיד מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש ומשנה לשנה. כך מחנך אותו הרבי למסירות ונתינה בלי גבול ומידה.

כיוצאת בזה היא התכיפות של קבלת מענות הקודש והמכתבים, שבה ובאמצעותה יכול חסיד לאמוד את מעמדו ומצבו הרוחני. ושוב במכתבי הקודש עצמם, אם בשולי מכתב כללי-פרטי שמשגר הרבי לחסידים רבים מספור, זוכה הוא לתוספת בכתב-יד-קודש בת תיבה אחת בנוסח "ולהצלחה" – אין גבול לרינתו.

ברובד אחר, ישיר וגלוי יותר התאפיין המבחן האישי והמתמיד הזה כשחסיד זכה ונכנס ליחידות אצל הרבי: האם הרבי פנה אליו בלשון נוכח "דוּ" (אתה) או חלילה בלשון רבים "אִיר" (אתם) – או אז יודע החסיד אל נכון כי עליו לשפר מצבו על מנת ששביעות רצונו הקדושה של הרבי ממנו תבוא לידי ביטוי בפנייה גלויה ונוכחת. במובן זה, אל ההתרגשות הטבעית לקראת הכניסה ליחידות נוסף מתח סמיך שהחסיד אינו מבטאו באותיות או במילים אך חרד הוא לדעת כיצד יפנה אליו הרבי. אוי לו ואבוי לו למי שיזכה שהרבי יציע לו לשבת. זו כבר עדות שאינה משתמעת לשתי פנים על כברת הדרך הארוכה שעשה החוצה מן המעגל הפנימי, ישמרהו ה'.

ואף בימי הבחרות בשנות האורה והטובה. בין תלמידי התמימים בבית חיינו ברור היה במרוצת שנים אלו כי אם ביחידות של בחור נוטל הרבי בידיו הקדושות את המשקפיים ומרכיבן כדי לקרוא את הפתק שהגיש הבחור – באחת הוטלה על הבחור משקולת של מועקה כי עליו להטיב דרכיו, ללמוד כפי הנדרש ממנו, להיות באמת חסיד ירא שמים ולמדן על מנת שבפעם הבאה, בהיכנסו אל הקודש פנימה, יזכה לראות כי הרבי קורא את הפתק שלו ללא הצורך בשימוש במשקפיים, כמו על מנת להתעמק ולהתבונן במה שמכסה ומעלים על מעמדו ומצבו.

ואף במעמד רבים יכול היה המבחן הזה להופיע: כשהיד, אחת מני מאות ואלפים, מונפת ובידה כוסית משקה והעיניים ננעצות בעיניו הקדושות של הרבי, בעיצומה של התוועדות. יש אשר יזכו בתוך רגעים אחדים כי הרבי יישיר אליהם את מבטו הקדוש, יהנהן בראשו הקדוש ולעתים אף יבטא בפה קודשו "לחיים" או "לחיים ולברכה". ויש שידם נותרת להיות מונפת דקות ארוכות של חרדה עצומה וציפייה דרוכה, תוך קבלת החלטות טובות, עד הרגע הגואל ותחושת הדרור הנמסכת באחת בכל האברים והגידים ברגע שבו זוכים המה למבט המיוחל. ולהוותם יש את אלו אשר לאחר דקות ארוכות אינספור, שוב ושוב, לאחר השיחה השנייה והשלישית, והרביעית והחמישית, אין הם זוכים. הם מניחים אפוא את הכוסית שבידם, משפילים מבטם הדומע ושוקעים בחשבון נופש חודר ומהפך כליות ולב אך גם חדור מטרה: שבפעם הבאה אזדכך ואזכה להבטה המיוחלת.

*

יו"ד שבט ממשמש ובא והקורא את המגילה למפרע – לא יצא.

אנן פועלי דיממא אנן, למדנו וניסינו להפנים אך לפני ימים אחדים ב'היום יום'. אם עוצמת הרגשות בהתרפקות על העָבָר העשיר והזוהר אינה מתעלת עצמה למחשבה, דיבור ומעשה בפועל – הרי זה בלשון חסידים לא פחות ממעשה עמלק. כי כך פירשו חסידים את המתרפקים אלי נוסטלגיה מבלי לזעזע את עצמם בהווה: א מאל איז געווען, פעם היה. א מאל – לשון עמלק.

רגע לפני שעליתי למטוס, בו נכתבות שורות אלו, בנסיעה לד' אמות של אבינו רוענו, הרבי נשיא דורנו, ליו"ד שבט ולשבת קודש שממנה יתברך – נודע לי בהשגחה פרטית על מגבית גדולה שעומדת להיפתח בקשר עם יום גדול וקדוש זה לטובת ה'רשת', הלא היא רשת אהלי יוסף יצחק – מוסד העל של בתי ספר חב"ד בכל רחבי ארצנו הקדושה, שבה מתחוללת בשנים האחרונות תנופת פיתוח אדירה, בניצוחו מעורר ההשתאות של המנהל הכללי ר' אליהו קריצ'בסקי הי"ו – הוכחה בוהקת ומהלכת לכך שאם רק נותנים לצעירים אדירי תושייה ומרץ לפעול ולקדם מחיל אל חיל, השמים הם הגבול והאימפריה שקמה, אחרי שנים ארוכות וקשות מנשוא, מדברת בעד עצמה.

דומני כי לא אטעה אם אומר שגם כיום הזה, כשהחושך יכסה ארץ ואין אתנו יודע עד מה, מי שיתגייס בכל מאודו לטובת מגבית הקודש הזו, שאין הולמת ממנה לימים הסמוכים ליו"ד שבט; מי שמתמסר באמת ואליבא דנפשיה לכל דבר שהרבי דרש ותבע מעמנו – יכול וגם זכאי להתבונן באמת, בינו לבין עצמו, ביושבו לכתוב את הפ"נ לקראת יו"ד שבט, ולשאול את עצמו: איזו תשובה בדיוק אזכה לקבל.