ארבע שנים נמשך מסע הייסורים של השליחה מרת פנינה  או בשמה המלא והמעודכן – אפרת פנינה יהודית קוצר עליה השלום. ארבע שנים של גבורה  מדהימה אותה קשה לצמצם לכדי כתבה אחת ב'משפחה חסידית'.

ובכל זאת מוטלת עלינו משימה להציב יד ושם לזכרה של האישה שנגעה בחייהן של ילדות, נערות  ונשים רבות. של מי שהקדישה את עצמה למפעל השליחות הרבה לפני שקיבלה את הכינוי שליחה. של מי שחברותיה מתגעגעות  לצחוקה המתגלגל ולחיוכה הקורן.

פנינה יהודית נולדה למשפחת כהן. משפחה ירושלמית שורשית של שבעה דורות ששמה נקשר בתולדותיה הקולינריות של העיר. 'כהן חמוצים', החנות הוותיקה בכיכר השבת עדיין שייכת לאגף נוסף במשפחה.

"בגיל צעיר החליטו הוריה של פנינה לעבור מירושלים למצפה יריחו. הם השתייכו לחוג הדתי-לאומי והיישוב קסם להם מאוד", מספר בעלה של פנינה שייבדל לחיים טובים וארוכים, השליח הרב יחיאל קוצר.

את בנותיהם שלחו ללמוד בירושלים עיר הקודש. שתי הגדולות למדו ברובע היהודי. באחד הימים, בתחנת אוטובוס על כביש ירושלים-ים המלח בואכה מעלה אדומים, נתקלו הוריה של פנינה בילדה צנועה שהחזיקה בידיה ספר עבה וספק למדה, ספק התפללה.

השניים גילו עניין בילדה שהתנהגותה העידה על חינוכה הטוב. הם שאלו למקום לימודה. היא סיפרה כי היא לומדת בבית הספר 'בית חנה' בירושלים ואף נתנה להם את הכתובת. "עד היום איש לא יודע מי הייתה אותה ילדה. אבל כך הגיעו כל בני המשפחה לחב"ד", אומר הרב קוצר.

פנינה ואחותה מירי ונקרט שתיבדל לחיים טובים וארוכים (השליחה במצפה יריחו. מ"ש) המשיכו לעלות מידי יום לירושלים. אך הפעם לרחוב עזרא שם שכן בית הספר שהפך עבורם בית שני ועיצב את אישיותן. כבר בתור ילדה החלה לפעול בשליחות ביישוב מגוריה והעובדה שהכירה גם את  הציבור החרדי וגם את הציבור הדתי, סייעה בידה למצוא מסילות ללבן של בנות היישוב.

מתאילנד לאילת

בעלה, הרב קוצר, מספר כי פנינה ז"ל סיפרה לו כי באחת הפעמים הזמינה את בנות כיתתה מירושלים לבקר אותה בביתה. "היה זה מפגש בין שני עולמות שקירב רבות מבנות היישוב לחסידות". כך, כבר בשחר נעוריה, מצאה את עצמה עסוקה בשליחות ובמבצעים  הקדושים של הרבי. .

מאוחר יותר זכתה לראות את הרבי. היה זה בתשרי תנש"א כפי שמספרת אחותה מירי: " כשהגענו, עוד בקושי הספקנו להניח את המזוודות וכבר זירזו אותנו לרוץ ל-770. בנות המשפחה שאירחה אותנו אמרו שעכשיו קיבלו ביפר שהרבי מחלק דולרים לצדקה.

"מיהרנו ועמדנו בתור. לקח זמן רב עד שהגענו לרבי ואז, פתאום, בתוך שניות מצאתי את עצמי בחוץ. עוד לא הספקתי אפילו לראות את הרבי. הרגשתי נפילת רוח. עשינו מאמץ כזה גדול להגיע לרבי, והנה, הייתה לנו הזדמנות והיא הוחמצה. עמדתי בחוץ עם אכזבה גדולה ופנינה הגיעה כשכולה קורנת.

"לא הבנתי איך היא כל-כך שמחה, אבל היא לא הצליחה להבין מה גרם לי אכזבה. 'תחשבי על זה שלפני רגע עמדנו בדל"ת אמות של הרבי', אמרה לי וכולה עולצת ושמחה. כזאת הייתה פנינה. תמיד ראתה את החיובי בכל דבר".

כמה שנים לאחר מכן נישאה לבעלה הרב  יחיאל  קוצר. בתחילה התגוררו בני הזוג בירושלים עיר הקודש ואף הפכו לשלוחים בשכונת פסגת זאב. למי שלא מכיר נספר כי השכונה היא עיר של ממש שמונה עשרות אלפי תושבים. כיום פועלים בה בהצלחה כמה בתי חב"ד.

"בתחילה לא חשבנו לצאת לשליחות", מספר הרב קוצר. "אבל, הרב נחמיה וילהלם שהתחיל אז את השליחות בתאילנד, ביקש שנבוא לעזור בבית חב"ד. חיפשו  זוג צעיר שיוכל לפעול עם המטיילים והמטיילות הרבים שהגיעו לבית חב"ד.
"היינו שם מספר חודשים ועם חזרתנו ארצה  היה ברור לנו שאנחנו יוצאים לשליחות. מכאן הייתה הדרך קצרה לפסגת זאב ומאוחר יותר לאילת לאחר  שבאילת חיפשו בנרות מורָה וביקשו שפנינה תבוא ללמד שם".

פתק למורָה

תשע-עשרה שנה עשו בני משפחת קוצר באילת.  "כן. זה קשה מאוד", אומר הרב קוצר. "לעיתים לא ראינו את המשפחות שלנו במשך חצי שנה.  אבל אצל פנינה זה היה ברור שכאן המקום שלנו וזאת השליחות שלנו. היא נתנה את כל כולה ולא רק בבית הספר, אלא בכל מקום שהיו צריכים אותה.

"העובדה שהיא הגיעה מרקע  דתי-לאומי הקלה עליה את הגישה לציבור הזה באילת. היא ידעה למצוא מסילות ללב של נשות הציבור הזה בעיר.  בכלל, הייתה לי גישה לכל אחד. היתה בה המון אכפתיות לזולת".

דבורה גולד, חברת כיתה משנות הלימודים ב' בית חנה', אומרת: "היא הייתה אדם שמח באופן כללי. בחורה מצחיקה שהצליחה להעלות חיוך על פניהן של הרציניות שבתלמידות. בשנים האחרונות היה כנס בוגרות והיא הייתה שם יחד עם הבת שלה שהעלתה מופע סטנד-אפ. הסתכלתי על הבת שלה ונזכרתי בה באותו גיל פחות או יותר. אין ספק שהבת ירשה ממנה  את חוש ההומור ואת היכולת לשמח אנשים. יהי זכרה ברוך".

הבת עצמה מספרת כי כאשר הגיעה ללמוד בכיתתה של אמה, "לא הייתה הרבה ברירה. לא היו כיתות מקבילות ואני חששתי מאוד מפני הבאות. היא עשתה לי שיחה מקדימה והסבירה לי שבכיתה היא לא יכולה להפלות אותי לטובה. הייתי ילדה. מאוד דאגתי ממה שיהיה.

"בסיום הלימודים, כאשר הלכתי איתה הביתה, היא שאלה: 'נו. איך היה היום הראשון שלך בכיתה עם המורה החדשה? היא נתנה לכן המון שיעורי בית? את רוצה שאדבר איתה? זה לא בסדר!'. כזו הייתה, מצחיקה. אני זוכרת שהייתה לי בעיה עם חולצת התלבושת ובגלל זה נאלצתי לאחר לכיתה. באתי לאבא וביקשתי פתק למורה...

"הוא צחק: 'המורה זו אימא שלך. היא יודעת על הבעיה שהייתה לך עם התלבושת. למה את צריכה פתק?'. התעקשתי. ידעתי שאימא רוצה שבכיתה נתנהג כמו מורה ותלמידה. אבא כתב לי פתק והוסיף נ.ב. שם כתב "ד"ש חמה מבעלך". מסרתי לאימא את הפתק והיא התגלגלה מצחוק".

הטיפולים, הכאב, התפילות והאמונה הגדולה - המשך השיחה עם הרב קוצר וחברותיה של המנוחה - השבוע במוסף הנשים של 'כפר חב"ד' - 'משפחה חסידית'. ועוד בכתבה: טורים מיוחדים על השליחה שלא תשכח.