מערכת COL
|
יום כ' חשוון ה׳תשע״ז
21.11.2016
מוישי כבר בן 10: 'ידיעות' בכתבה על מוישי הולצברג
כבר שמונה שנים חוגג מוישי הולצברג את יום הולדתו למחרת היום שבו נרצחו הוריו, גבי ורבקי ז"ל, במתקפת הטרור על בית חב"ד במומבאי ● הילד שהיה רק בן שנתיים וניצל בזכות המטפלת ההודית, גדל מאז עם סבו וסבתו ועדיין מאחל לילה טוב לפני השינה לתמונת ההורים שתלויה מעל המיטה ● 'ידיעות אחרונות' בכתבה על מוישי הולצברג מוישי כבר בן 10
סמדר שיר
שמונה שנים אחרי שהחלו לגדל את נכדם מוישי הולצברג, שהתייתם מהוריו רבקה וגבריאל במתקפת הטרור במומבאי כשהיה רק בן שנתיים, עוטפים אותו סבו וסבתו באהבה ובשמחה ומקפידים לציית לפסיכולוג שמלווה אותם מאז. "מוישי רוצה להיות ילד רגיל, כמו כולם", אומרת הרבנית יהודית רוזנברג. "הוא אמר בצורה מפורשת 'אני לא רוצה שיתייחסו אליי כמו אל ילד יתום ומסכן, אני לא צריך רחמים'. הפסיכולוג הסביר לנו שכל מה שמוישי עבר נאגר במוח שלו, בתוך קופסה שחורה, והוא לא מוכן שמישהו יפתח אותה בהפתעה. זכותו. אנחנו ממעיטים לדבר איתו על מה שהיה, אבל פעם בשנה המציאות טופחת על פנינו ומעלה בנו זיכרונות, כאילו שכל זה קרה רק אתמול".
"וזה מה שקורה עכשיו", נאנח הרב שמעון רוזנברג. "האסון התרחש ב־26 בנובמבר, אבל אנחנו הולכים על פי התאריך העברי. א' כסלו. ביום חמישי הבא נעלה להר הזיתים לציין שמונה שנים לטרגדיה, ולמחרת — יום שישי, ב' כסלו — מוישי יחגוג את יום הולדתו העשירי. בעצת הפסיכולוג התחלתי את ההכנה. אתמול התרווחנו בניחותא על הספה ואמרתי לו 'מוישי, אתה יודע שהאזכרה בעוד פחות משבועיים?' סיפרתי לו שביום חמישי הבא הוא לא ילך לתלמוד תורה, או שיסיים את יום הלימודים מוקדם מהרגיל כדי שניסע לבית־הקברות, וראיתי איך גלגלי הראש שלו מסתובבים. הוא קפץ ושאל 'זיידה, אז יום ההולדת שלי יהיה למחרת, ביום שישי?' ומיד מחה 'אני לא אוהב לחגוג את יום ההולדת שלי ביום שישי!"
למה?
"יום שישי הוא יום לימודים קצר, והרב מקדיש רק חצי שעה לחגיגה. מוישי אמר 'אני רוצה יום הולדת גדול!' הבטחתי לו שביום שישי הוא יחגוג יום הולדת קטן בכיתה, וביום ראשון אחר הצהריים נזמין אלינו את המשפחה לחגיגה ענקית".
"במילה אחת הוא 'בנכד'", אומרת סבתא יהודית. "נכדנו הבכור בן 20, אבל אני מרגישה שמוישי הוא הבן שלי. הקדוש ברוך הוא הטיל עלינו את השליחות לגדל אותו כמו שאמא ואבא שלו רצו לגדל אותו, ואנחנו מתפללים שנעשה זאת בהצלחה. שיהיו לנו הבריאות והכוחות והתובנות לחנך את מוישי בצורה טובה, כך שימשיך את השושלת. אומנם הוריו כבר לא איתנו, אבל במקומם, בשמיים, הם ממשיכים לרצות שמוישי ילך בדרכם".
בדיוק לפני שלוש שנים הגעתי לביתם של בני הזוג רוזנברג בעפולה. סנדרה סולומון, המטפלת ההודית שחילצה את מוישי הפעוט מלב התופת, עוד התגוררה שם, ומוישי בן השבע גילה לי בזמנו שלפני השינה הוא משנן תפילה קבועה: "שהמשיח יבוא, ואבא ואמא יבואו מהר".
"לפני שנה, בהר הזיתים, כשקראנו תהילים, הוא ברח ולא רדפתי אחריו", מספר סבא שמעון. "הוא עמד ליד הגדר, התבונן בנוף, והבנתי שהוא רוצה לברוח מהמציאות. קראתי לו רק כשהגיע הזמן לומר 'קדיש'. אתמול, כשהתחלתי לעשות לו הכנה לאזכרה, מוישי הציע שנתפלל במניין של חמש וחצי בבוקר מפני שבמניין הרגיל שלנו, בשבע בבוקר, 'יש יותר מדי אנשים ויותר מדי עיניים'. בשנה שעברה טסנו עם מוישי לניו־יורק, לכנס של שליחי חב"ד מכל העולם. הוא הוזמן כנציג מומבאי, הוא התרגש מאוד וחשש, אבל בסוף עלה לבמה וקרא תהילים לזכר הוריו לפני קהל של חמשת אלפים איש, ללא פחד וללא בושה. איך התחולל הנס הזה? בזכות האהבה והכוחות שהרעיפו עליו החסידים".
רבקי הולצברג ז"ל, בת 28 בהירצחה, הייתה השישית מבין 11 הילדים שהביאו לעולם יהודית ושמעון רוזנברג שהשתקעו בעפולה לפני 45 שנה כשליחי חב"ד. אחרי האסון חזרו ההורים ארצה מהודו עם שני ארונות, עם מוישי בן השנתיים והמטפלת סנדרה שהצילה את חייו, והכל בצל ההתמודדות עם האסון והזיכרונות המחרידים. "כשהתמונה של הוריו נפלה לרצפה הוא אמר 'אבא ואמא נפלו ככה'. הוא זכר שעמד ביניהם כשהם שכבו על הרצפה חסרי הכרה. הדבר המדהים ביותר התרחש כשספר התורה ממומבאי הגיע לבית שלנו, וחבר שלנו, נגר במקצועו, בנה ארון קודש קטן ותלה אותו על הקיר. לקחתי את מוישי על הידיים כדי שילווה את התהליך, ופתאום הוא אמר 'מומבאי'. הוא זכר והוא קישר".
בעבר מוישי שאל "למה השם עשה ככה?" וסבו חיבק אותו ואמר "אינני יודע, אבל העובדה שאנחנו לא רואים את התשובה לא מפחיתה בדבקות שלנו בהשם. אנחנו מאמינים שכל דבר שבא ממנו בא לטובה". כיום השאלות שאין עליהן מענה הוחלפו בטקסים. מדי בוקר משלשל מוישי מטבעות לקופת הצדקה לעילוי נשמת הוריו ובערב, כשסבתא מכסה אותו בשמיכה, הם מסתכלים על הצילום של הוריו שתלוי מעל מיטתו ואומרים ביחד "לילה טוב אבא, לילה טוב אמא".
מוישי לומד בכיתה ה' בתלמוד תורה במגדל־העמק. לפני 12 שנים הקימה יהודית (64), עם פרישתה לגמלאות אחרי 33 שנות הוראה, את עמותת "חסדי מלכה חיה" על שם אמה, שבעזרת צוות מתנדבים קבוע מחלקת מזון ל־70 משפחות, ומפעילה במקביל גמ"ח של בגדי נשים לשמחות. הרב רוזנברג (67) עדיין מעביר שיעורי תורה, ומקדיש את עיקר זמנו ל"בית גבי ורבקי הי"ד — בית מעשים טובים" שבנייתו מסתיימת עכשיו, בתום שלוש שנים. "זה יהיה בית של אור ואהבה לתושבי הצפון והסביבה, אורחן לחיילים, משחקייה לילדים, וגם יהיה בו חדר הנצחה. מוישי מלווה את שלבי ההקמה. הוא יודע שהבית נושא את שם הוריו".
סנדרה המטפלת עברה לפני שלוש שנים לירושלים שם היא עובדת במוסד על"ה ומטפלת בילדים פגועי מוחין. במוצאי שבת היא מגיעה לביתם. בעלה נפטר במומבאי חצי שנה לפני הפיגוע, ופעם בשנתיים היא טסה לשם, לבקר את שני בניה. "פעם אמרתי שאשאר עם מוישי עד שיהיה בן 5, אחר כך אמרתי שאשאר איתו עד שיהיה בן 10, עכשיו אני אומרת שאשאר איתו עד לבר מצווה", היא מספרת. "אנחנו לא מסוגלים להיפרד. מדי ערב אני מצלצלת למוישי".
"קילקלנו את סנדרה, היא התחילה לצום ביום כיפור", מתלוצץ הרב. "מוישי מצטיין באנגלית, מפני שסנדרה מדברת איתו אנגלית, והוא חזק גם בחשבון. כנראה שהוא חכם". "החיוך שלו מזכיר לי את רבקי שלי, אבל תראי", הסבתא מצביעה על צילום שתלוי מעל שולחן האוכל הרחב, "זה גבי, אביו, כשהיה בן עשר. מוישי קופי של אבא שלו".
ליום הולדתו העשירי ביקש מוישי ספר קומיקס ("לא ספר חול, יש הרבה ספרי קומיקס על רבנים", אומר הסב), וגם דיסק של אברהם פריד ישמח אותו מאוד. "מוישי עדיין יודע לספור בהינדית מאחד עד עשר", סנדרה מתמוגגת. "הוא גם זוכר שירים בהינדית שנהגתי לשיר לו כשהיה תינוק. יש לו הבעה רצינית, אבל הוא שובב גדול. כשאני מדברת עברית הוא תופס אותי בטעויות ומתפוצץ מצחוק. יש לו שלושה גלובוסים והוא חולם לטייל באוסטרליה, בדרום־אפריקה, בברזיל, איפה לא". לסבתא ולסבא שלו יש תוכניות אחרות. "אני מקווה שאזכה ללוות אותו לחופה, בגיל 22, כמנהג חב"ד", היא אומרת. והרב מגלה שהוא מקווה לראות את מוישי בהופכו לשליח חב"ד. "עדיף בישראל".
שמונה שנים אחרי שהחלו לגדל את נכדם מוישי הולצברג, שהתייתם מהוריו רבקה וגבריאל במתקפת הטרור במומבאי כשהיה רק בן שנתיים, עוטפים אותו סבו וסבתו באהבה ובשמחה ומקפידים לציית לפסיכולוג שמלווה אותם מאז. "מוישי רוצה להיות ילד רגיל, כמו כולם", אומרת הרבנית יהודית רוזנברג. "הוא אמר בצורה מפורשת 'אני לא רוצה שיתייחסו אליי כמו אל ילד יתום ומסכן, אני לא צריך רחמים'. הפסיכולוג הסביר לנו שכל מה שמוישי עבר נאגר במוח שלו, בתוך קופסה שחורה, והוא לא מוכן שמישהו יפתח אותה בהפתעה. זכותו. אנחנו ממעיטים לדבר איתו על מה שהיה, אבל פעם בשנה המציאות טופחת על פנינו ומעלה בנו זיכרונות, כאילו שכל זה קרה רק אתמול".
"וזה מה שקורה עכשיו", נאנח הרב שמעון רוזנברג. "האסון התרחש ב־26 בנובמבר, אבל אנחנו הולכים על פי התאריך העברי. א' כסלו. ביום חמישי הבא נעלה להר הזיתים לציין שמונה שנים לטרגדיה, ולמחרת — יום שישי, ב' כסלו — מוישי יחגוג את יום הולדתו העשירי. בעצת הפסיכולוג התחלתי את ההכנה. אתמול התרווחנו בניחותא על הספה ואמרתי לו 'מוישי, אתה יודע שהאזכרה בעוד פחות משבועיים?' סיפרתי לו שביום חמישי הבא הוא לא ילך לתלמוד תורה, או שיסיים את יום הלימודים מוקדם מהרגיל כדי שניסע לבית־הקברות, וראיתי איך גלגלי הראש שלו מסתובבים. הוא קפץ ושאל 'זיידה, אז יום ההולדת שלי יהיה למחרת, ביום שישי?' ומיד מחה 'אני לא אוהב לחגוג את יום ההולדת שלי ביום שישי!"
למה?
"יום שישי הוא יום לימודים קצר, והרב מקדיש רק חצי שעה לחגיגה. מוישי אמר 'אני רוצה יום הולדת גדול!' הבטחתי לו שביום שישי הוא יחגוג יום הולדת קטן בכיתה, וביום ראשון אחר הצהריים נזמין אלינו את המשפחה לחגיגה ענקית".
"במילה אחת הוא 'בנכד'", אומרת סבתא יהודית. "נכדנו הבכור בן 20, אבל אני מרגישה שמוישי הוא הבן שלי. הקדוש ברוך הוא הטיל עלינו את השליחות לגדל אותו כמו שאמא ואבא שלו רצו לגדל אותו, ואנחנו מתפללים שנעשה זאת בהצלחה. שיהיו לנו הבריאות והכוחות והתובנות לחנך את מוישי בצורה טובה, כך שימשיך את השושלת. אומנם הוריו כבר לא איתנו, אבל במקומם, בשמיים, הם ממשיכים לרצות שמוישי ילך בדרכם".
בדיוק לפני שלוש שנים הגעתי לביתם של בני הזוג רוזנברג בעפולה. סנדרה סולומון, המטפלת ההודית שחילצה את מוישי הפעוט מלב התופת, עוד התגוררה שם, ומוישי בן השבע גילה לי בזמנו שלפני השינה הוא משנן תפילה קבועה: "שהמשיח יבוא, ואבא ואמא יבואו מהר".
"לפני שנה, בהר הזיתים, כשקראנו תהילים, הוא ברח ולא רדפתי אחריו", מספר סבא שמעון. "הוא עמד ליד הגדר, התבונן בנוף, והבנתי שהוא רוצה לברוח מהמציאות. קראתי לו רק כשהגיע הזמן לומר 'קדיש'. אתמול, כשהתחלתי לעשות לו הכנה לאזכרה, מוישי הציע שנתפלל במניין של חמש וחצי בבוקר מפני שבמניין הרגיל שלנו, בשבע בבוקר, 'יש יותר מדי אנשים ויותר מדי עיניים'. בשנה שעברה טסנו עם מוישי לניו־יורק, לכנס של שליחי חב"ד מכל העולם. הוא הוזמן כנציג מומבאי, הוא התרגש מאוד וחשש, אבל בסוף עלה לבמה וקרא תהילים לזכר הוריו לפני קהל של חמשת אלפים איש, ללא פחד וללא בושה. איך התחולל הנס הזה? בזכות האהבה והכוחות שהרעיפו עליו החסידים".
רבקי הולצברג ז"ל, בת 28 בהירצחה, הייתה השישית מבין 11 הילדים שהביאו לעולם יהודית ושמעון רוזנברג שהשתקעו בעפולה לפני 45 שנה כשליחי חב"ד. אחרי האסון חזרו ההורים ארצה מהודו עם שני ארונות, עם מוישי בן השנתיים והמטפלת סנדרה שהצילה את חייו, והכל בצל ההתמודדות עם האסון והזיכרונות המחרידים. "כשהתמונה של הוריו נפלה לרצפה הוא אמר 'אבא ואמא נפלו ככה'. הוא זכר שעמד ביניהם כשהם שכבו על הרצפה חסרי הכרה. הדבר המדהים ביותר התרחש כשספר התורה ממומבאי הגיע לבית שלנו, וחבר שלנו, נגר במקצועו, בנה ארון קודש קטן ותלה אותו על הקיר. לקחתי את מוישי על הידיים כדי שילווה את התהליך, ופתאום הוא אמר 'מומבאי'. הוא זכר והוא קישר".
בעבר מוישי שאל "למה השם עשה ככה?" וסבו חיבק אותו ואמר "אינני יודע, אבל העובדה שאנחנו לא רואים את התשובה לא מפחיתה בדבקות שלנו בהשם. אנחנו מאמינים שכל דבר שבא ממנו בא לטובה". כיום השאלות שאין עליהן מענה הוחלפו בטקסים. מדי בוקר משלשל מוישי מטבעות לקופת הצדקה לעילוי נשמת הוריו ובערב, כשסבתא מכסה אותו בשמיכה, הם מסתכלים על הצילום של הוריו שתלוי מעל מיטתו ואומרים ביחד "לילה טוב אבא, לילה טוב אמא".
מוישי לומד בכיתה ה' בתלמוד תורה במגדל־העמק. לפני 12 שנים הקימה יהודית (64), עם פרישתה לגמלאות אחרי 33 שנות הוראה, את עמותת "חסדי מלכה חיה" על שם אמה, שבעזרת צוות מתנדבים קבוע מחלקת מזון ל־70 משפחות, ומפעילה במקביל גמ"ח של בגדי נשים לשמחות. הרב רוזנברג (67) עדיין מעביר שיעורי תורה, ומקדיש את עיקר זמנו ל"בית גבי ורבקי הי"ד — בית מעשים טובים" שבנייתו מסתיימת עכשיו, בתום שלוש שנים. "זה יהיה בית של אור ואהבה לתושבי הצפון והסביבה, אורחן לחיילים, משחקייה לילדים, וגם יהיה בו חדר הנצחה. מוישי מלווה את שלבי ההקמה. הוא יודע שהבית נושא את שם הוריו".
סנדרה המטפלת עברה לפני שלוש שנים לירושלים שם היא עובדת במוסד על"ה ומטפלת בילדים פגועי מוחין. במוצאי שבת היא מגיעה לביתם. בעלה נפטר במומבאי חצי שנה לפני הפיגוע, ופעם בשנתיים היא טסה לשם, לבקר את שני בניה. "פעם אמרתי שאשאר עם מוישי עד שיהיה בן 5, אחר כך אמרתי שאשאר איתו עד שיהיה בן 10, עכשיו אני אומרת שאשאר איתו עד לבר מצווה", היא מספרת. "אנחנו לא מסוגלים להיפרד. מדי ערב אני מצלצלת למוישי".
"קילקלנו את סנדרה, היא התחילה לצום ביום כיפור", מתלוצץ הרב. "מוישי מצטיין באנגלית, מפני שסנדרה מדברת איתו אנגלית, והוא חזק גם בחשבון. כנראה שהוא חכם". "החיוך שלו מזכיר לי את רבקי שלי, אבל תראי", הסבתא מצביעה על צילום שתלוי מעל שולחן האוכל הרחב, "זה גבי, אביו, כשהיה בן עשר. מוישי קופי של אבא שלו".
ליום הולדתו העשירי ביקש מוישי ספר קומיקס ("לא ספר חול, יש הרבה ספרי קומיקס על רבנים", אומר הסב), וגם דיסק של אברהם פריד ישמח אותו מאוד. "מוישי עדיין יודע לספור בהינדית מאחד עד עשר", סנדרה מתמוגגת. "הוא גם זוכר שירים בהינדית שנהגתי לשיר לו כשהיה תינוק. יש לו הבעה רצינית, אבל הוא שובב גדול. כשאני מדברת עברית הוא תופס אותי בטעויות ומתפוצץ מצחוק. יש לו שלושה גלובוסים והוא חולם לטייל באוסטרליה, בדרום־אפריקה, בברזיל, איפה לא". לסבתא ולסבא שלו יש תוכניות אחרות. "אני מקווה שאזכה ללוות אותו לחופה, בגיל 22, כמנהג חב"ד", היא אומרת. והרב מגלה שהוא מקווה לראות את מוישי בהופכו לשליח חב"ד. "עדיף בישראל".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
