מנדי זאיאנץ, COL
היה זה בית-כנסת קטן ולא רשמי בשכונת נחלת-שבעה בירושלים.
איש לא ידע להגיד מי הם בדיוק מתפללי המקום. הם לא נמנו על עדה מסויימת, ולא השתייכו לחוג מוגדר. כולם יהודים, מבוגרים, שמצאו יום אחד את דרכם איכשהו אל הבית הנושן שמישהו החל לקיים בו מנין, ולבסוף התאהבו במקום.
בבית-הכנסת הקטן הזה איש לא הציק לאיש. כולם היו הגבאים, החזנים, הסדרנים ובעלי-הקריאה. כל אחד השתדל לפי דרכו ויכולותיו לטפח ולההדיר את המקום, אם בשיפוץ, אם בתרומה קטנה, אם בארגון קידושים ובדאגה לנקיון. בית-הכנסת היה שייך לכולם, הנוסח נקבע בכל פעם לפי החזן התורן, והאווירה כולה הייתה של שלווה וקבלה, חוסר-מפלגתיות, וחום לבבי משותף של מספר אנשים נפרדים המתאגדים יחדיו לשם תפילה לבורא עולמים.
אט אט התיידדו באי הבית, והחליפו ביניהם סודות של חיים. האחד יידע את השני בקורות-חייו, במעשי ילדיו, בתקוותיו ובעבודותיו, והשני - מצידו - שיתפו אף הוא בחלומותיו ובנסיון שצבר במשך ימיו. התחברו אפוא המתפללים המועטים, העריך כל אחד מהם את שכנו לתפילה כפי שהיה - אם בירושלים של שנות-האלפיים עדיין זוכרים האנשים את בורא העולם ומפנים מזמנם אליו זה כבר טוב, ולא צריך יותר - ועל כולם שלטה ועטפה ההרמוניה.
על כולם חוץ מעל דוד.
דוד, ממתפללי בין-הכנסת הותיקים, הסיר את עצמו מכל מעגל של ידידות ואחווה, ולא נעתר לאף יד שהושטה לעברו. עקשן היה, סגור ומסוגר בעולם משלו, ומסרב לשתף פעולה עם איש.
הוא הגיע לכל תפילה בזמן, פנה ישירות לפינתו הקבועה בירכתי בית-הכנסת, פתח סידור, התפלל והלך.
לא שלום. לא בוקר טוב. לא מה נשמע. כלום. מילה אחת לא החליף דוד עם איש מעולם, ויהי הדבר לפלא.
קונספירציות שלמות הקימו סביבו המתפללים בדמיונם. חלקם החשיבוהו לצדיק נסתר, מקצתם הרהרו באפשרות היותו פושע נמלט, היו שדמיינו סיפור חיים מרתק ומופלא במהלכו החליף דוד ארצות, דרכונים, זהויות ושפות עד שלבסוף חזר בתשובה וגזר על עצמו לא לדבר… כך או כך: ביניהם, בגלוי, לא שוחחו אודותיו. החוק הבלתי-כתוב בבית-הכנסת קבע שלא מציקים לאף אחד שלא מפריע, ומאפשרים לכולם לחיות בשלווה.
זאת, עד לאותו חודש חשוון בו שבר דוד את כל המוסכמות, התיר את כל המחסומים, ונתן סופסוף דרור לנפשו, כשהוא מאפשר לה לבוא בגבולות מילותיו.
וכך ארע הדבר:
מחוגי השעון הורו על השעה שמונה ועשרים בבוקר, כששני הנערים התפרצו בסערה לתוך המתחם.
הם רבו, ממש. והיה נדמה שהאחד רוצה לרצוח את השני. עיני שניהם היו מכוונות אלו מול אלו, כמו אומדות היטב את דמות יריבן, והמבטים שלהם רשפו אש.
לפתע אחד מהם התמתן מעט. דומה שקלט שאין הוא מסוגל להתקיף את חברו במכות באמצע בית-הכנסת לעיני כל ישראל. המציאות סביבו החלה לחדור לשטחי תודעתו, והוא נעצר במקומו, פוסק מלרדוף את רעהו, ורק מבטו מפגין עדיין איבה מוחלטת.
הוא הביט בפעם האחרונה לעיני יריבו, וסינן בשנאה איומה ומפחידה שנבעה ממעמקי הנפש ובקול רווי בסלידה: ״לעולם לא אסלח לך!! אתה שומע? ל-ע-ו-ל-ם לא אסלח לך על הבדיה הנוראית הזו שהמצאת עלי וסיפרת לכל החברים. לעולם אזכור לך את זה, ולעולם אתמלא בגועל בכל פעם שמישהו יזכיר את שמך!״
הוא סיים להטיח את דבריו הקשים, הפנה את פניו במפגין לכיוון אחר, ופנה לשבת באחד הספסלים הקדמיים. ידידו הנזוף נשאר נטוע על מקומו, קולט בהדרגה, לראשונה, את הכעס האמיתי והעמוק שחש חברו כלפיו, ועומד שם מבוייש ונזוף, עד עוזבו בדממה את המקום.
דומה שהסערה שכחה.
המתפללים המועטים שעוד סיימו לקפל את הטלית והתפילין לא התערבו במה שקרה. הרוחות היו עדיין טעונות מידי. שני הנערים התפרצו לתוך בית-הכנסת כשהם אחוזי אמוק, ולא הייתה זו שעה כשרה לשדלם בדברים.
אלא שפתאום, בצעד שהותיר את כולם פעורי-פה, פצה דוד לראשונה את פיו.
״לעולם אל תגיד לעולם״ - הפטיר דוד בשקט אך בהחלטיות בקול שנשמע בבירור בחלל בית הכנסת שהיה שרוי בשקט מכביד.
המתח העצום שהורגש בחלל היה כה מוחשי, עד שאפילו הנער הכועס, שישב בספסל הקדמי, הרגיש בעוצמתו של הרגע למרות שכלל לא הכיר את דוד ואת דרכו שלא לדבר.
הוא סובב את ראשו באיטיות לכיוון ממנו נשמע הקול. דמותו של דוד נגלתה לעיניו, עומדת בפינה השמאלית של ההיכל ומישירה לעברו מבט תקיף והחלטי ועם זאת בוער ונרגש ורועד.
הנער מיהר להשפיל את עיניו. היה משהו אמיתי בדוד שלא אפשר לך לשחק משחקים. ״זה אחד שיודע מה שאומר״, חלפה מחשבה אחרונה במוחו לפני שדוד המשיך לנהל את העניינים.
ההפנוט של הקהל היה טוטאלי. נשימות נעתקו ותשומת-הלב של האנשים כולם נתונה הייתה לדוד, שעה שהמשיך לדבר בקולו השקט.
״כן כן, נערי. מה ששמעת. לעולם אל תגיד לעולם, מפני שהתחושות החזקות והמוחלטות שמובילות אדם להסיק בעקבותיהן שהוא רוצה לשמר אותן לעולם - אלו התחושות הכי לא אמיתיות שיש!!״
״אתה מרגיש כעת כעס על חבירך, נכון?״
״אתה מרגיש שהכעס ממלא את כל-כולך, והוא החלטי ועמוק ונכון כל-כך, עד שאתה בטוח שהוא חלק בלתי-נפרד ממך וכי לא תיפרד ממנו לעולם, נכון?״
הנער הנהן במרץ, ממשיך להביט על דוד. מרותק.
״ובכן: דע לך שהרגש הזה איננו חלק ממך. אתה יודע למה? מפני שכל דבר שהוא חלק ממך, לעולם לא מורגש בתוקף!״
מ..ממ..מה, אנ..אנ…לא מבין, הפטיר הנער בגמגום-מה, נבוך מעט. כל המעמד שנוצר לפתע, יחד עם ההירתקות לדמותו של דוד שסחבה את כולם למחוזות אחרים, השכיחו ממנו לגמרי את סערת רוחו הקודמת, וכעת הוא היה נתון במבוכה, בנסיון להבין אל-נכון את כוונתו של האיש.
ודוד הסביר.
״תגיד לי, מיין קינד, איזה מצב מבין השניים הבאים הוא יותר נורמלי: כשבן-אדם מרגיש את הראש שלו או כשבן-אדם לא מרגיש אותו? ברור שהמצב הטבעי הוא כשהאדם לא מרגיש את ראשו! שכן הראש פשוט נמצא שם וזהו. אין צורך שהוא יהיה מורגש.
כך גם הנשמה, כל הרגשות שהיא משדרת אינם היא עצמה.
את עצם קיומה של הנשמה לא ניתן להרגיש לעולם. היא מופשטת מרגשות, נעלית מתפיסה מגושמת. האדם לא צריך להרגיש שהוא חי. הוא פשוט חי, וזהו. אלא שבנשמה נדבקים כל מיני רגשות זרים, שהם נפרדים ממנה. לעתים הרגשות הללו כל כך מוחשים וקיצוניים, עד שהאדם משכנע את עצמו שזה הדבר האמיתי, ומאוחר יותר אף שואף לשחזר אותו שוב ושוב, כדי שיוכל שוב, לפי השגתו, ״לעשות חיים״.
״אתה מרגיש עכשיו רגש קיצוני ומוחצן מאוד? אז דע לך שזה לא אתה! אתה נעלה מהרגש הזה, ובכוחך להתעלות מעליו ולשכוח ממנו!״
לפתע הנמיך דוד את קולו, הרכין את ראשו, ופרץ בבכי כבוש.
בית-הכנסת כולו היה שקט. דומה שהכול רצו לספוג את פרץ ההתגלות הפתאומית, ואפילו רחשי המאווררים והמזגנים הורגשו פחות מתמיד.
כעבור מספר רגעים, והנה שוב מרים דוד את ראשו וזוקפו בגאווה ובחן. הוא מביט אל ארון-הקודש בעיניים אדומות ולחות, רטט של התרגשות פתאומית מורגש בגוו ומועבר כמו בזרם גם אל שאר הנוכחים.
ואז הוא פשוט לוחש לעצמו. וכל הקהל מקשיב.
״אוי דוד, דוד. שנים חיית על הקצה. שנים בילית בהודו ובאוסטרליה, ביפן ובאנגולה, באיראן ובאיי הקריביים. שנים חשבת שברגשות של אקסטרים טמונים החיים. כמה זמן לקח לך עד שהבנת שמהות החיים טמונה בדברים הקטנים, הלא מורגשים. אלו שמתאחדים בך, ונעשים חלק ממך באמת.
אוי דוד, אוי דוד. לא בתשרי על מועדיו נמצאים החיים. לא בשמחת התורה המתפרצת וגם לא ביראת יום כיפור המרוממת. לא ולא. שם נמצאת רק התודעה, ומקור היניקה; ואילו החיים עצמם? נמצאים בחשוון!
אם בשקט של חשוון אתה חי, ואם בשתיקה של יום רגיל אתה גועש - אזי חייך חיים. ואם בשביל לחיות אתה צריך להתעורר ולהתרגש, להישאב לתוך ריקוד, ולהתחפש - אזי גם שם, ברגעיך הטובים, לא יהיו באמת חייך חיים.״
דוד התרומם והזדקף באחת, ובסערת רגשות אדירה חתם בתוקף:
״שרק תזכה לחיות בחשוון.
הינך שומע דוד? שרק תזכה לחיות בחשוון!״

**
ומאז ועד היום לא נשמע עוד קולו של דוד בחלל בית-הכנסת הירושלמי הקטן.
אך באיו הקבועים יודעים היטב מה מתרחש אצלו בפנים.
בשתיקתו הפשוטה - יש לו, לדוד, חיים.