א. כללות עניין חודש העיבור הוא כתוצאה ממיעוט הירח, שכן, בתחילת הבריאה היו השמש והירח באופן של "שני המאורות הגדולים", ולאחרי קטרוג הלבנה נאמר לה "לכי ומעטי את עצמך"1, ואז נעשית הלבנה "המאור הקטן", וכתוצאה מזה נעשה החילוק שבין שנת החמה לשנת הלבנה, שאז יש צורך בחודש העיבור כדי להשלים את חיסרון שנת הלבנה לגבי שנת החמה.

ונמצא שענינו של חודש העיבור הוא – להשלים את החיסרון של שנת הלבנה, חסרון שנעשה על-ידי עניין בלתי רצוי, מיעוט הירח, שעל זה צריך להיות עניין של תשובה וכפרה כו', וענינו בעבודה – עבודת התשובה, וכפי שמצינו2 בנוסח תפלת מוסף של ראש-חודש שיש נוהגים להוסיף בשנת העיבור: "ולכפרת פשע" (אף שאין זה מנהג חב"ד), וטעם הדבר – מפני שבשנת העיבור ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לעבודת התשובה.

ומובן שכאשר שנת העיבור באה לאחרי שנה פשוטה, אשר בה (בשנה פשוטה) הייתה העבודה על-דרך הרגיל, עבודת הצדיקים ("תמידים כסדרם") – אזי התשובה אינה על עניינים בלתי-רצויים ח"ו, שהרי לפני זה נמצאים כבר בדרגת "צדיקים", כי אם באופן ד"לאתבא צדיקייא בתיובתא"3, היינו שמלבד העילוי של עבודת הצדיקים ישנו גם העילוי של עבודת התשובה.

...בעניין זה ישנו עילוי בזמן הגלות – "קלקלתנו זוהי תקנתנו" – שכן כאשר יודעים כבר בהתחלת השנה שזוהי שנת העיבור, ישנה נתינת-כוח לעסוק בעבודת התשובה – "לאתבא צדיקייא בתיובתא" – כבר מהתחלת השנה, ואין צורך להמתין עד בוא חודש העיבור.

ב. אמנם עדיין יש מקום לשאלה בדבר:

מכיוון ש"לישועתך קווינו כל היום", היינו, שמקוים שמשיח צדקנו בא "היום" – הרי מכיוון שלאחרי ביאת משיח צדקנו יהיה קידוש החדשים על-פי הראייה, יתכן שבנוגע לפועל לא תהיה שנה הבאה שנת העיבור?!

ובכן עניין זה הוא בנוגע לכל פסקי-דינים בתורה:

ישנם פסקי דינים בתורה הנוגעים לא רק לרגע זה בלבד, אלא גם לימים שלאחרי זה, מכאן ועד שלושים יום, מכאן ועד שנה, ואפילו מכאן ועד כמה שנים.

ומכיוון שכן, נשאלת אותה השאלה: כאשר רב מורה-הוראה פוסק דין בעניין הנוגע מכאן ועד שלושים יום (ועוד יותר) – מהו התוקף של פסק-דין זה ביודעו שמשיח צדקנו בא תיכף ומיד (כפי שמבקש ואומר: "כי לישועתך קווינו כל היום"), "ומשה ואהרן יהא עמנו"4, ובמילא יצטרכו לברר דין זה אצל משיח צדקנו, ומשה ואהרן?!

והביאור בזה – בפשטות:

כתיב5 "ובאת גו' אל השופט אשר יהיה בימים ההם", ודרשו חז"ל6: "אין לך אלא שופט שבימיך", ומובן שאין זה באופן של לית-ברירה, מפני שאין מישהו אחר שיוכלו לשאול אצלו, כי אם שפסק-הדין של ה"שופט שבימיך" נעשה פסק-דין בתורה, "דבר ה' זו הלכה"7, עד שישנו ציווי "על-פי התורה אשר יורוך גו' תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"8 – מצות עשה ומצות לא תעשה (כפסק-דין הרמב"ם9).

כלומר, כאשר ישנו פסק-דין של בית-דין, יחיד מומחה, "שופט שבימיך", שצריך לעשות כך וכך – הרי זה חיוב על-פי תורה, ומה שייתכן שאחר כך יבוא בית דין אחר ויפסוק באופן הפכי, ואז, יהיה חיוב על-פי תורה לעשות באופן הפכי – אין זה גורע מאומה בתוקף הפסק-דין הקודם בתור "דבר ה' זו הלכה". ואפילו בסנהדרין זו עצמה – כאשר עמדו למניין ופסקו כדעת הרוב, ולאחרי זמן עמדו שוב למניין, ומצאו שנשתנה דעת הרוב, ופסקו להיפך – הרי גם הפסק-דין הקודם, בשעתו, יש בו את כל התוקף של "דבר ה' זו הלכה".

וכמו כן בנוגע לפסקי-דינים של רב מורה-הוראה בימינו אלו, "שופט שבימיך" – שלמרות שתיכף ומיד יבוא משיח צדקנו, ויקויים היעוד10 "ואשיבה שופטיך כבראשונה", ובמילא ייתכן שישתנה פסק-הדין, מכל מקום אין זה גורע מאומה בתוקף פסק-הדין בזמן הזה בתור "דבר ה' זו הלכה".

ולא עוד, אלא שעל-ידי הפסק-דין בזמן הזה – ממהרים את הפסק-דין לעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה":

ידוע פסק-דין הרמב"ם11 שעל-ידי "מצווה אחת" – "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה", עד ל"תשועה והצלה" העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ומכיוון שבירור פסק-דין בתורה הוא עניין של מצווה – נמצא שעל-ידי פסק-דין בזמן הזה, "מצווה אחת", פועלים "תשועה והצלה" גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה".

ובנוגע לענייננו:

בזמן הזה ישנה הוראת התורה שקביעות החדשים והשנים תהיה על-פי החשבון. ומכיוון שכן, הרי הידיעה ששנה הבאה היא שנת העיבור – יש בה את כל התוקף של פסק-דין התורה, "דבר ה' זו הלכה", וזאת – אפילו אם בפועל ממש ישתנה הדבר כאשר יבוא משיח צדקנו לפני חודש העיבור, ובמילא ישנה נתינת-כוח על-פי תורה לעסוק בעבודת "לאתבא צדיקייא בתיובתא", כבר בהתחלת השנה.

* * *

ג. כאשר מזכירים את עניין שנת העיבור . . ישנו דבר תמוה (שלעת עתה לא מצאתי שיתעכבו על זה):

...אחד היעודים לעתיד לבוא הוא – "והיה אור הלבנה כאור החמה"12. ומכיוון שכן, נמצא שאז לא יהיה שייך כללות עניין עיבור שנים, כי: עיבור השנה בא למלא ולהשלים את החיסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה, חסרון הנובע ממיעוט הלבנה, "לכי ומעטי את עצמך"1, שלהיותה "מאור הקטן" אזי סיבובה והילוכה בגלגל שלה קטן יותר מסיבוב והילוך החמה, "מאור הגדול". מה שאין כן בהתחלת הבריאה, לפני מיעוט הלבנה, כאשר היו "שני המאורות הגדולים"13, ועל דרך זה לעתיד לבוא, כאשר "והיה אור הלבנה כאור החמה" – לא יהיה חסרון בשנת הלבנה לגבי שנת החמה, ובמילא לא יהיה צורך בשנת העיבור.

אמנם אי אפשר לדעת באיזה אופן בדיוק יהיו גלגל החמה וגלגל הלבנה לעתיד לבוא, אבל לא יתכן שיהיה שינוי עיקרי ביניהם עד שיהיה צורך בעניין עיבור שנים כבזמן הזה.

ועל דרך זה בנוגע לכללות עניין קידוש החדשים – מולד הלבנה, "כזה ראה וקדש"14:

המושג של מולד הלבנה – שייך רק כאשר הלבנה היא "מאור הקטן", שאין לה אור עצמי, אלא מקבלת את אורה מן השמש, ולכן יש שינויים באור הלבנה – החל מ"מולד הלבנה" (לאחרי שנתעלם אורה לגמרי), וחוזר חלילה – שכל זה תלוי באופן קבלת האור מן השמש, בהתאם למיקומה של הלבנה ביחס לשמש והארץ.

אמנם, כאשר אור הלבנה יהיה כאור החמה, היינו, שיהיה לו אור עצמי (כמו לחמה) – אזי לא שייך בה כל המושג של שינויים, ובמילא לא יהיה שייך כללות עניין מולד הלבנה, "כזה ראה וקדש", קידוש החדשים.

ד. ועל-פי זה מתעוררת תמיהה:

ידוע הכלל15 שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות, כמו: הציווי על פרטי מעשה המשכן, פרטי הציוויים הקשורים עם ה"מן" וכיוצא בזה.

ולכן בנוגע לציווי '"לא תחיה כל נשמה" לגבי ז' האומות (וכן הציווי של מחיית עמלק) שמונה הרמב"ם במניין המצוות – יש צורך לבאר שמצווה זו נוהגת לדורות מכיוון ש"בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא", חייבים לקיים את המצווה בפועל16.

ועל-פי זה צריך להבין: מדוע נמנית מצוות קידוש חדשים ועיבור שנים במניין המצוות – הרי מצוות אלו לא יהיו שייכות כאשר יקוים היעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה"?!

בשלמא לשיטת הרמב"ם שפוסק להלכה17 ש"בימות המשיח . . עולם כמנהגו נוהג . . אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד", "וזה שנאמר בישעיה18 (בהפטרת אחרון של פסח) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ – משל וחידה . . וכן כל כיוצא באלו הדברים בעניין המשיח הם משלים", נמצא, שגם היעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה" – משל הוא, ובמילא, גם בימות המשיח יהיה קיום המצווה של קידוש חדשים ועיבור שנים;

אמנם, לדעת הפוסקים19 שיעודים אלו הם כפשוטם [וכמדובר כמה פעמים שאפילו הרמב"ם עצמו כותב באגרת תחיית-המתים20 שמה שכתב בספר ה"יד" שעניינים אלו הם משלים, "אין דברנו החלטי כו' ואם הוא כפשוטו הרי יהיה נס כו'". וכפי שנתבאר פעם21 שזהו החילוק שבין ב' התקופות שבימי המשיח: בתקופה הא' – עניינים אלו אינם אלא משל, ובתקופה הב' יהיו גם כפשוטם] – צריך להבין: מדוע מונים את מצוות קידוש חדשים ועיבור שנים במניין המצוות, הרי מצוות אלו יבטלו לימות המשיח?!

ה. לכאורה יש מקום לתרץ קושיא זו – בהקדים קושיא גדולה יותר:

אמרו חז"ל22 שמצוות בטלות לעתיד לבוא, וכדברי הגמרא23 "הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ24 – אלו ימי המשיח". ועל-פי זה – קושיא הנ"ל היא בנוגע לכל המצוות כולם?!

והביאור בזה – בפשטות: הכלל שבמניין המצוות נכללים רק הנוהגות לדורות אינו אלא בנוגע לכל משך הזמן שישנו כללות עניין קיום המצוות, מה שאין כן לאחרי שיתבטל כללות עניין המצוות, כפשוט.

ועל-פי זה אפשר לתרץ גם בענייננו:

מבואר באגרת הקודש25 ש"מה שאמרו רז"ל דמצוות בטלות לעתיד לבוא היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים", וכפי שמביא שם26 כמה דוגמאות – הלכות שחיטה (בנוגע לקרבנות), חלב ודם, דיני טומאת יולדת וכיוצא בזה.

ולכן יש לומר, שהיעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה" קאי על התקופה שלאחרי תחיית המתים, אבל לימות המשיח (לפני תחיית המתים) – לא יהיה שינוי באור הלבנה. ומכיוון שכן, נמצא שמצות קידוש החדשים ועיבור שנים נוהגות לדורות – כל זמן שישנו כללות עניין קיום המצוות.

אמנם תירוץ זה קשה לתווך עם ביאור החסידות שהיעוד "והיה אור הלבנה כאור החמה" קשור עם שלימות וגמר הבירורים, שאז עולה שם ב"ן בשם ס"ג כו', שמזה משמע שיעוד זה יהיה תיכף ומיד בביאת המשיח (גמר הבירור), ולא שידחה למשך זמן שלאחרי זה כו' (לאחרי תחיית המתים).

ו. ביאור ההוראה מכל האמור – בעבודת האדם:

כאשר מדברים אודות עניין שנת העיבור ב"אחרון של פסח", זמן הקשור עם הגאולה העתידה – נזכר יהודי שעוד מעט יגיע זמן שלא יהיה שייך כל העניין של עיבור שנים (וקידוש חדשים), כאשר יקוים היעוד של "והיה אור הלבנה כאור החמה".

ולכן, עליו לייקר כל רגע ורגע, בהם ניתנת לו ההזדמנות לקיים את מצוות עיבור שנים – על-פי החשבון שנקבע על-ידי הלל הידוע [לא הלל הזקן, כי אם נכדו כו'], וכיוצא בזה בנוגע לקידוש חדשים ("כזה ראה וקדש") – מידי חודש בחדשו, ולנצל את הזמן שנשאר לו לעסוק בכל עניינים אלו מתוך שמחה וטוב לבב – קודם ש"יגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" [..].

ז. ויהי רצון שמהדיבור אודות מצוות קידוש חדשים ועיבור שנים – נזכה בקרוב ממש לקיים מצווה זו בפועל ממש, כאשר יקוים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה"10.

ואז יהיה קיום מצווה זו על-ידי משה רבינו, כבפעם הראשונה שנאמר למשה רבינו "כזה ראה וקדש" – כמובן מדברי הגמרא27 שעוד לפני תחיית המתים ואפילו לפני שלימות הגאולה, יהיו כבר "משה ואהרן עמהם", שהרי עניין זה מובא בגמרא בנוגע לאופן לבישת בגדי כהונה לעתיד לבוא, בבית המקדש השלישי – "כיצד מלבישן לעתיד לבוא . . לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עימהם" – והרי בניין בית המקדש השלישי והעבודה בו תהיה תיכף ומיד בביאת משיח צדקנו, עוד לפני שלימות הגאולה – "יקבץ נדחי ישראל"28.

וכל זה – תיכף ומיד ממש, שהרי בית המקדש השלישי עומד בנוי ומוכן למעלה, וצריך רק לרדת ולבוא למטה29, וכפי שעניין זה מתבטא ב"הלכה" – שבית המקדש השלישי יכול לבוא גם בלילה כו'30.

(קטעים מהתוועדויות שבת פרשת ניצבים ה'תשמ"ה ואחרון של פסח ה'תשד"מ; התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 3026-3029; התוועדויות תשד"מ כרך ג עמ' 1527-1531 – בלתי מוגה)

***

מראי מקומות:

1) חולין ס, רע"ב.
2) א"ר ופמ"ג או"ח סתכ"ג.
3) לקו"ת ר"ה נח, ד. ובכ"מ.
4) ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד – פסחים קיד, סע"ב.
5) שופטים יז, ט.
6) ר"ה כה, ב. הובא בפרש"י עה"פ.
7) שבת קלח, ב.
8) שופטים יז, יא.
9) ריש הל' ממרים.
10) ישעיה א, כו.
11) הל' תשובה פ"ג ה"ד.
12) ישעי' ל, כו.
13) בראשית א, טו.
14) ר"ה כ, א. רמב"ם הל' קידוה"ח בתחלתו. הובא בפרש"י עה"ת בא יב, ב.
15) סהמ"צ להרמב"ם בשורש השלישי.
16) ראה לקו"ש חכ"ג ע' 37. וש"נ.
17) הל' מלכים פי"ב ה"א.
18) יא, ו.
19) ראב"ד שם ה"א (ראה נ"כ שם).
20) פ"ו.
21) ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 417 ואילך. וש"נ.
22) נדה סא, ב.
23) שבת קנא, ב.
24) קהלת יב, א.
25) סכ"ו (קמה, סע"א ואילך).
26) קמג, סע"א ואילך.
27) יומא ה, ב.
28) ראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
29) פרש"י ותוס' – סוכה מא, סע"א. לקו"ש חי"ח ע' 418 הערה 64. וש"נ.
30) פרש"י ותוס' שם