הרב מנחם מענדל טייכמן

 זר לא יבין זאת ו"מי שלא ראה.. – לא ראה"! דומה הי' שבאותן דקות שמיימיות של ניגון הנצחון והנצח, טמון סודה הגדול, נשמתה, נצחונה ונצחיותה של היהדות כולה במלוא עוזה, עוצמתה ותפארתה. חווי' שמיימית זו, אינה אלא סמל ההווי' כולה, הבריאה כולה והאלוקות כולה...

"הוי' הוא אלוקים"

"צמרמורת אחזה בקהל הק', שהחל ספונטאנית לנגן את "מארש נפוליאון" כאשר הרבי מעודד את השירה בשתי ידיו הק'", שורה זו הינה תיאור מסיומה הספונטאני ובלתי רגיל של שיחה הג' דהתוועדות ק' ש"ק פרשת נח, ה'תשנ"ב. כאשר בסיום הדברים לפתע התבטא הרבי:

"ושייכות מיוחדת לעניין זה עם סיום יום-הכיפורים, שאז אומרים ז' פעמים "הוי' הוא האלוקים", לאחרי ההקדמה ד"שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד" פעם אחת, ולאחר-מכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ג' פעמים, שלאחרי זה ממשיכים [כ"ק אדמו"ר החל לומר בניגון הידוע:] "הוי' הוא אלוקים", ו"הוי' הוא אלוקים", ו"הוי' הוא אלוקים", ו"הוי' הוא אלוקים", ו"הוי' הוא אלוקים", ו"הוי' הוא אלוקים",

– "לשנה הבאה בירושלים"!

 לא, לא זכה כותב השורות להיות ב"צילא דמהמנותא", לחזות בפניו הק' ולראות עוזו וכבודו משך שנה תמימה והכאב הזה חודר בך, צורב ומלווה אותך כל ימי חייך - כל הימים ולעתים אף לרבות הלילות...

אך בתודה עמוקה להשי"ת, כן זכיתי להיות בכמה וכמה חגי תשרי המרובים ומושבעים ומשופעים במועדות ובגילוי רב של אור ושפע עצום ברגעים מרוממים כמו: סליחות, פ"נים, תפילות, חלוקת ה"לקח", שיחות קודש, חלוקת דולרים לצדקה, התוועדויות קודש עם שפע עצום בנגלה ובדא"ח וענייני דיומא קדישא מהמאור בעצמו, כוס של ברכה ועוד ועוד!! (וכפי ששמעו אזנינו מפי קדשו פתגם הבעש"ט הק' שהי' שגור על לישנא קדישא דרבינו ש"עצם" - כשאתה תופס במקצתו, אתה תופס בכולו"...)

בירור הקליפה הקשה

בשורות הבאות נבוא בס"ד, בתיאור חי הממחיש את רגעי המארש המרוממים, ובהקדים סקירה קצרה על ניגון המארש בכלל:

ללא ספק, ניגון מארש זה, קשור בקשר ישיר לבירורה של קליפת צרפת ועד שכבר בדור הראשון, "לקח" רבינו הזקן את כחה של הקליפה הקשה ע"י ניגון מארש זה בדביקות וכדברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע: "כאשר אדמו"ר הזקן עזב את ליאדי ערב ש"ק מברכים אלול תקע"ב בגלל מלחמת נפוליאון, ציוה אשר יודיעו לו ניגון המארש איתו עברו החיילים הצרפתים את גבול רוסי' וכאשר הביאו וניגנו את הניגון לפני אדמו"ר הזקן, אמר אשר זהו ניגון של נצחון, ונכנס בדביקות גדולה, ואמר אשר סוף כל סוף יהי' "דידן נצח"!

ועד אשר ברגעים הכי קדושים ויקרים מכל השנה בעת נעילת יום הכיפורים, בחרו רבותינו נשיאינו הק' לנגן ניגון זה , וכפי שיתואר לקמן מאשר עינינו ראו ולא זר!

 {בהשתשלשות ניגון זה ואחרים בסוף תפילת נעילה בליובאוויטש משך כל הדורות – יעויין אוצר מנהגי חב"ד "אלול תשרי", עמ' רמ"א ואילך}.

ובשיחת שמח"ת תש"ה: "כאשר צבא נפוליון חצה את גבול רוסי' – פרוסי' ביקש רבה"ז  שיודיעו לו הניגון בו הם חצו את הגבול, ונשען בדבקות ואמר שזהו ניגון של נצחון ולבסוף יהיה "דידן נצח" והרבי נשיא דורנו הזכיר זה – בשבת בראשית תשל"ד – ואמר שע"י שאדה"ז לקח מנפוליאון הניגון, הוא לקח ממנו הניצחון (והיה משמע שאותו הדבר בנוגע למארסלייעז כעת), כמו"כ בשיחה הידועה ומפורסמת על על צרפת וניגונה, בשבת וישב תשנ"ב הזכיר זאת הרבי בארוכה. (יעויין, היכל הנגינה (היכל מנחם) ע' קצא ואילך, ע' של ואילך(.

"נקודה בהיכלא"

זכורני היטב כאשר זכינו "לבקר בהיכלו" בחצרות קדשנו, שאף ביומני ההדרכה למבקר הושם דגש חזק על רגעי המארש המרוממים ומשאירים את חותמם על כל השנה כולה (ועל כל השנים כולן!). 

ידוע ליודעים שעד שנת (הקהל) תשמ"א, הי' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נעמד על כסאו בסיום תפילת נעילה, מוחא כפיו ומעודד בידיו הק' את השירה האדירה הזו – "מארש נפוליון" ואילו החל משנת תשמ"ב ואילך הכינו מדרגות נוספות – המדרגות עץ (העטופות בבד בורדו מלכותי) עם מעקה הברזל לצידן. מדרגות אלו היו מעלים (כבר מיד אחרי תפילת מוסף) ע"ג בימת הק' עליה נעמד הרבי להתפלל, ממש בצמוד לקיר הדרומי. באמצע הקדיש שלאחרי שאגת "שמע ישראל" וכו', מיד עם תחילת שירת המארש (לעתים דקה או שתיים אח"כ), הי' עולה הרבי על מדרגות אלו, טליתו מעל ראשו הק' ועד שממש מכסה את עיניו הק' והחל מעודד השירה הבוקעת ועולה מפיהם של אלפי החסידים בביהמ"ד... גם בגשמיות כפשוטו היה הרבי גבוה מעל כל העם,  כאשר ראשו הק' מגיע כמעט עד לתקרת ביהמ"ד. מצב שאיפשר כמעט לכולם – עד האחרון שבישראל – לזכות להביט במחזה נורא ההוד הלזה כאשר רוח אפינו משיח ה' רוקד מלוא קומתו ומעודד השירה בעוז ועוצמה שאין לשער! פניו אדומות כרשפי אש אך כולו צחור ולבן כמלאך ה' צבאות...

מעמד המארש הי' לפחות כחמשה רגעים, כאשר כל שניה – נצח!

גם א"נשים או "תמימים" שכבר בשעת המוסף נחלשו מאד מן התענית, ואפי' אנשים מבוגרים מאד, הנה כאשר הגיע מועד המועדים ד"יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך" – תפילת הנעילה דיום הקדוש, קיבלו המה כחות מחודשים, שלא לדבר על רגעי המארש שכולם כאחד קיבלו כחות רעננים כאשר התפרצה לה שירת ה"מארש" ממעמקי הנפש עד שנהפכה לשאגה אדירה בכל עצמותינו ומהותינו עד כלות.. בהביטינו כולנו אל נקודה אחת בלבד – "נקודה בהיכלא" – כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המנצח על השירה האדירה הזו וממשיך ההמשכות הנשגבות מבינתנו – על כל השנה כולה!

בכלל, היו שנים שיכולת בתפילת נעילה ובעת ה"מארש" לחוש בגשמיות כפשוטו כיצד עדים אנו כאן ועכשיו לדברים ועניינים שמימיים שהרבי פועל בעולמות העליונים לטובת עם ישראל. כמו למשל בשנת תשל"ד, כאשר החלה מלחמת יום הכיפורים, התמהמהה החזן בהכרזת "שמע ישראל" בשל הבכיות האדירות של הרבי שנשמעו עד לקצה השני של בית המדרש. היתה זו השנה היחידה שלא עלה הרבי על כסאו לעידוד שירת המארש אלא נשאר על מקומו ועודד שירת המארש בכל עוז ותעצומות, אך מתוך בכיות עצומות! או בשנת תשל"ז, שכבר ב"הוא אלוקינו" דתפילת נעילה נזדעזע כל גופו הק' בשפיכת הנפש לפני ה' והתייפחות של בכיות עצומות ולפתע פתאום הורה רבינו הק' לאסוף על ידו ובסמיכות ממש אליו את כל ילדי תשב"ר שבביהמ"ד ועוד כיו"ב מאורעות רבים הנשגבים ושלא בערך מבינת והשגת הרואים

"גילו ברעדה"

הנה למשל תיאור של אחד השלוחים שי' ממעמד ה"מארש" דשנת תש"מ:

"הרבי עלה על כסאו ויחד עם כל הריקודים וסידור הטלית משך כל זמן המארש, משך הרבי את הטלית לכסות את פניו הק' משום שהיו אדומות מבכי וגם בכל עת ששרו את המארש בכל עוז המשיך הרבי בבכיות נוראות והיה זה מחזה נורא, מופלא ומבהיל אשר מחד רוקד הרבי, מפזז ומוחא כפיו בכל עוז ותעצומות אבל מאידך, הרבי עוד לא סיים את הבכיות של "אבינו מלכנו" ופניו הקדושות היו אדומות ובוכיות מעין מ"ש "חדוה תקיעה בליבאי מסטרא דא ובכיא.." וכו, וכך נמשכו הבכיות כמעט עד סוף המארש.

למרות שהרבי עמד על כסא ללא מעקה ואחיזה, בכל זאת מחא כפיים בחוזק רב והיה רוקד ממש על הכסא המרופד האדום, שזה עצמו הפליא את כל הרואים.

בכלל, המארש היה הופך את כולם למלאכים. לפתע שכחו שאנו בעיצומו של צום והגוף חלוש ואלפי חסידים רקדו אל על כצעירים בריאים כאילו לא צמו כלל...

ובכן מה נהדר היו פניו הק' המאירים והמשמחים לאחר המארש שבין-רגע הפכו מפנים מאויימות מאימת הדין לפני שמחה והארה נפלאים (ובשנים שלאח"ז) גם בהכרזת ה"גוט יו"ט ג' פעמים...

מארש – שנת נסים

בשורות הבאות אשתדל להתמקד במעמד הנשגב רב ההוד הזה – "המארש" – אותו זכיתי לראות בעיני בשר משך כו"כ שנים אך הטוב מביניהם, הקרוב ביותר לגופי וממילא מוחשי ביותר, חקוק במוחי, רשום על לוח לבי וצמוד לנשמתי. היו אלו רגעי מעמד המארש הנצחיים של תשרי תש"נ, - השנה תהא שנת ניסים – אשר זכיתי לעמוד כמעט אל מול פני הקודש צמוד ממש לארון הקודש (על סוף חלקה העליון של משענת הספסל מאחורי מקום מושבם של חברי הבד"ץ).

 בן למע' מי"ד שנים הייתי כאשר בעת ה"מפטיר יונה" זכיתי לעמוד מתחת לעזרת נשים (דאיסטערן פארקוואי) – לערך בין בימת הקריאה לארון הק' – ו(בקושי) שמעתי את קולו הק' דקה מן הדקה... ומשם – בכח ה"מפליא לעשות" והדחיפות העצומות.. במשך תפילת נעילה או בסיומה, מצאתי עצמי במקום המצויין הנ"ל סמוך לארון הק' ברגעי ה"מארש" עצמו

פלאם פאייער"

וכך, חקוקים במוחי היטב אותן השניות (לאחר שאגת הקהל האדירה "שמע ישראל" וכו' מתוך כוונת המס"נ על קדושת שמו ית', כדאיתא במחזור השווה לכל נפש), כיצד עולה הרבי על "מדרגות המארש", מסדר שוב ושוב את טליתו ומכסה את פניו הק', "זורק" הטלית מעל עיניו הק' ומכסם.

      {אין איתנו יודע עד מה ומי יבוא בסוד המלך, ויש אומרים שכיסוי פניו הק' בעת המארש היתה כדי לכסות הבכי שהתפרץ בעת רגעי המארש (כתיאור הנ"ל) אך לא מחשבותינו מחשבותיו...}

וכך – עומד הרבי מעט באלכסון כאשר גופו הק' פונה מעט כלפי שמאל, שם רובו ככולו של הקהל הק'. מזמן לזמן אוחז הרבי בידו השמאלית במעקה ואילו את ידו הימנית ולעתים אף את שתי ידיו הק' מניף הרבי אל על בעוצמות שאין לתארם! וכך מתחזקת לה שירת – יותר נכון - שאגת המארש האדירה הבוקעת רקיעים (לא אכחד שבעוונותיי הרבים, הנה את הרקיעים והשחקים, לא זכיתי לראות באותה שעה.. אך כן זכיתי ראות את פלא הדורות – הנשיא השביעי – מרקיע שחקים ובוקע רקיעים עד לרקיע השביעי...).

רגעים מרטיטים אלו ניצבים חיים וקיימים לעד לנגד עיני באופן כה חי וטרי, משל רק זה עתה שמענו את ההכרזה האדירה היוצאת מפי קודשו ובתפנית חדה – מתוך עוז וחדוה עילאה ולעתים אף חיוך של ממש – זמן קצר אח"כ: "גוט יו"ט", "גוט יו"ט", "גוט יו"ט"...

שניות אחדות שחש הנך כיצד נהפך אתה לגוש אש להבה השואג וצורח מתוך רשפי האש - "פלאם פאייער" – אל מול המראה הגדול הלזה ובתוך שאגת ה"מארש" בהתפשטות הגשמיות, ביום בו מאירה ה"יחידה בנפש" במלוא טוהרה, בהביטך בעיני בשר - ברגעי השיא של יום הקדוש "אחת בשנה" -  אל "שלימות המין האנושי", האיש הקדוש באנושות כולה, "אחת בנשמה", לא נשאר לך אלא קול פנימי המתחנן אל בורא העולם ומנהיגו שרגעים אדירים אלו לא ייעלמו ויישארו ויחדרו בבריאה כולה במשך כל השנה כולה...

בדקות אלו, דומה שאין לך בכל הבריאה אלא רבינו הק' ואתה שפל האנשים המנסה להתאחד איתו עימו בבחי': "יהיו לך לבדיך ואין לזרים איתך"...

חוויית ההווי'ה..

...לא, לא בגלל שאינך משכיל גדול בחסידות ותמים צעיר לימים הנך עדיין, אינך מצליח להתבונן לעומק אודות גודל הרגעים דתפילת נעילה ע"פ קבלה וחסידות וכיצד ברגעים הכי קדושים ונשגבים אלו עולה לה ספירת המלכות ומתעלת ומתחברת עד הכתר – עתיקא קדישא - שלא ע"י ז"א בעלה... באשר ברגעים אלו, לא ב"עתיקא קדישא" מתבונן הינך, לא ב"עתיק" ולא ב"אריך", כי מה לי "אריך" ומה לי "עתיק" כאשר זוכה הנך ו(אפי') לנגד עיניך המגושמות מתגלה במלוא עוצמתו, עצמותו ומהותו  – רבינו הקדוש, צדיק יסוד עולם הדומה למלאך ה' צבאות!!! 

 זר לא יבין זאת ו"מי שלא – ..לא ראה"! דומה הי' שבאותן דקות שמיימיות של ניגון הנצחון והנצח, טמון סודה הגדול, נצחונה ונצחיותה של היהדות כולה במלוא עוצמתה, עוזה ותפארתה. חווי' שמיימית זו, אינה אלא סמל ההווי' כולה, הבריאה כולה והאלוקות כולה...


 "לאשתאבא בגופא דמלכא"...

לרגע חש הנך כה מרומם מעל הקרקע עד שאין לך בעולמך אלא משאת נפש אחת והיא – "לאשתאבא בגופא דמלכא"...

אשרי עין ראתה כל אלה!!!

אוי רבי!

דאלאי גלות!

בהיות אשר שורות אלו המתארות רגעים עצומים ונעלים, רגעים בהם היינו ב"בגן עדן" עלי אדמות, כאן בעולם הזה הגשמי והחומרי... סוחטות ממך כחות נפש ברבדים הכי עמוקים דהחב"ד וחג"ת שבנפש, נאלץ הנני כי מוכרחני להשבית הקולמוס מהנייר שכבר בלאו הכי רטוב כולו... וספוג בגעגועים עזים!!!

ויה"ר שכבר נזכה סוכ"ס מיד ממש לשרוף את שיירי הגלות המר הזה ולסיימה בניגון של ניצחון, בניגון ה"נפוליונ'ס מארש" ומלכנו בראשנו בקרוב ממש אכי"ר: 

שניות אחדות שחש הנך כיצד נהפך אתה לגוש אש להבה השואג וצורח מתוך רשפי האש - "פלאם פאייער" – אל מול המראה הגדול הלזה ובתוך שאגת ה"מארש", ביום בו מאירה ה"יחידה בנפש" במלוא טוהרה, בהביטך בעיני בשר - ברגעי השיא של יום הקדוש "אחת בשנה" -  אל האיש הקדוש באנושות כולה, "אחת בנשמה", לא נשאר לך אלא קול פנימי המתחנן אל בורא העולם ומנהיגו שרגעים אדירים אלו לא ייפסקו, לא ייעלמו, אלא יישארו ויחדרו בבריאה כולה במשך כל השנה כולה...


נכתב לע"נ אמי מורתי מרת חדוה פריידא בת הר"ר בן ציון אשר ע"ה.