כל שנה לקראת סוף אלול זה קורה לנו. במוצאי מנוחה אנחנו הולכים להגיד סליחות לאחר חצות הלילה ואיכשהו כשהחזן פותח במילים "אשרי יושבי ביתך" נפתחת לה רשמית "עונת הגעגועים" השנתית לרבי. ברור שאנחנו מתגעגעים לרבי כל יום, ועדיין, אי אפשר להשוות בין געגועי ימות החול לגעגועי תשרי.

האמת היא שגם ביום-יום קשה לנו להסתדר במצב של "זרעו בחיים אף הוא בחיים". כל שבת קודש בה אנחנו לא מצליחים לשמוע את קולו הצלול של הרבי למטה מעשרה טפחים - היא לא פשוטה. אבל, לחשוב על האפשרות שאנחנו בפיתחו של תשרי נוסף בו אנו עלולים לא לשמוע תקיעת שופר גשמית מנשיא הדור, לא לקבל לעקאח ביד ולא לראות את פני הרבי בהקפות - זה כבר מצב בלתי נסבל.

וכך, לקראת סוף אלול הדרך היחידה להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי הזה, היא להגביר את הכמויות והאיכויות של תמונות וסרטוני תשרי. מי שלא זכה, צופה במסכים ובאלבומים. ומי שזכה - מוסיף ודולה ממעמקי נפשו את הסרטים הפרטיים שלו ומעלה אותם לרזולוציה הגבוהה ביותר, כדי שבין מלכויות לשופרות הוא יוכל לחיות באמת את ענין הזכרונות.

בימים האחרונים הסרטים של תשרי עם הרבי רצים לי בראש והזכרונות המתוקים צובטים לי בלב. הגעגועים תופסים ולא מרפים. לאן נעלמו ימי האור ב 770 ואיפה הם השנים שבצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי?

בדרך כלל כשמדברים על התבוננות בדמותו של הרבי אנחנו מתכוונים לציור פניו הקדושות. אבל, לא רק. שהרי רוב רובה של תפילת ראש השנה עברה עלינו כש"חזינו לרבי מאחוריו". הרבי היה מתפלל ופניו אל הכותל, ואין אנו יכולים לעלות ולראות את פניו בזמן התפילה.

ועל אף שאת פני הרבי לא ראינו בשעת התפילה, מדי פעם, היה הרבי מנענע את ידו כדי לסמן לקהל להתחיל ניגון או כדי להגביר את השירה. כל פעם כשהרבי היה מזיז את ידו, כל 770 היה מתעורר לחיים והשמחה היתה כבירה. לפעמים היה הרבי מנענע את ידו קלות כשמרפקו נשען על הסטנדר, כאילו לעצמו. אך לעתים היה הרבי מנענע את ידו בחזקה ובמהירות ואף מגביה אותה למעלה. כמובן שהקהל הגיב בהתאם והשירה התגברה מאד. בדרך כלל היה הרבי מניף את ידו השמאלית (בצד של רוב הקהל) אך לעתים נדירות הוא היה מעודד את השירה בשתי ידיו. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אז.

השיא של ראש השנה אצל הרבי היה כמובן בתקיעת שופר. ברגעים נשגבים אלה ראינו את הרבי ומראהו כמלאך השם בצורה שלא ראינו בשום זמן אחר. אי אפשר באמת לתאר את פני הרבי בתקיעות. אבל רגעי השירה עם הרבי במהלך התפילות, ובפרט בימים נוראים היו גם רגעים מיוחדים שלא יישכחו לעולם.

ברוב קהילות ישראל מתחיל החזן את התפילה בליל ראש השנה באמירת "שיר המעלות" ובניגון התפילה המיוחד של ראש השנה, והקהל, שכבר מצפה שנה שלימה לנגן את הנעימות המיוחדות של הימים הנוראים מצטרף למנגינה בקול גדול.

אבל בבית המדרש אצל הרבי היתה התחלה - לפני ההתחלה. אני נזכר בערגה גדולה ברגע הזה, והנה אנחנו עומדים צפופים בתוך 770 נדחקים ומחכים לרגע בו יכנס הרבי לתפילת ליל ראש השנה. כשהרבי נכנס לתפילה היו אומרים תהלים כעשר דקות ובסיום אמירת התהלים היה הרבי קם ומסמן בידו השמאלית לאות שהקהל יתחיל לנגן את ניגון "אבינו מלכנו" המפורסם. הקהל - שהמתין לסימן - התחיל לנגן בהתרגשות גדולה.

בחסידות מבואר שענינו של ראש השנה הוא לעורר את הרצון למלוכה אצל הקדוש ברוך הוא. דומני שההתרגשות בשירת אבינו מלכנו עם הרבי היתה אחד הרגעים העוצמתיים בהם התשוקה לעורר את הרצון למלוך היתה נכנסת להילוך גבוה במיוחד. אבינו מלכנו עם הרבי. הרבי היה מנענע את ידיו בחוזקה והקהל היה שר בדביקות עצומה.

למי שלא היה שם אולי קצת לא ברור איך יכולה תנועה קלה של הנעת יד לעורר את הקהל לשיר בדביקות. עד כמה באמת יכולה תנועת יד קלה של הרבי להשפיע על אנשים? אולי הסיפור הקטן הזה מימי אדמור מהר"ש יכול לעזור לנו במקצת להבין את שהתחולל ב770 בימים הנוראים.

בראש השנה שנת תר"מ לפני תפילת ערבית הורה הרבי המהר"ש למשרתו לאמר בשמו לחסידים את המשפט הבא: מה שמדובר בחסידות שהענין של תקיעת שופר הוא על דרך "צועק אבא אבא", העיקר אינו ה"אבא" אלא ה"צועק". (ספר השיחות תש"ד. ליל ב' דראש השנה).

וכך מספר הרבי הריי"ץ: מאמר זה הרעיש את כל העיירה ליובאוויטש, אנשים ונשים, בהתעוררות תשובה, עד "שבמשך שני ימי אותו ראש השנה רעשה כל העיר בבכיות של תשובה".

מישהו יכול להסביר איך אמירה קצרה כזאת יכולה לעורר עיר שלימה בבכיות של תשובה?

את השאלה הזאת יכול לשאול רק מישהו שלא היה ליד הרבי בראש השנה ולא יודע את את גודל ההתרגשות בה היו נמצאים החסידים באותם רגעים. כשנמצאים ליד נשיא הדור בזמן כה נשגב וגורלי לעם ישראל. אז, או אז, גם הרמת אצבע קטנה כחודו של מחט פותחת אולם גדול וענק בלבם של החסידים.

בלקוטי שיחות חלק ל"ד (עמוד 269) נדפס מכתב נפלא של הרבי בנוגע למעלה של ראיית פני הרב. הרבי מציין לירושלמי בביצה (פ"ה ה"ב) כמקור שמבאר את המשמעות של "זעהן א רבי'ן".

בירושלמי שם מסופר דבר פלאי ביותר. רבי יוחנן וריש לקיש אמרו שהסיבה שהם זכו לתורתם היא כי הם ראו פעם אחת את אצבעו של רבי! כן, זה מה שכתוב. עיינו שם בפנים.

איך אפשר לזכות לתורה על ידי שרואים את האצבע של הרבי? בשלמא לראות את פני הרבי - מובן. אבל לראות את האצבע של הרבי? מה זה פועל בדיוק?

מי שזכה להיות ב770 עם הרבי וזוכר את הרגעים הנפלאים האלה של השירה עם הרבי בעת התפילות - מבין בדיוק מה פועלת ראיית אצבעו של הרבי.

את הניגון "אבינו מלכנו" שרו אצל הרבי כמעט תמיד לפני כל התפילות של ראש השנה והסיבה לכך היא לא רק בגלל שמילות הניגון כל כך מתאימות למעמד. את הסיבה שמתחילים את תפילות ראש השנה בנגינת "אבינו מלכנו" הסביר הרבי בשיחת ראש השנה תשד"מ: "כדי להזכיר זכות אבות".

ואיך נוכל אנחנו להתחיל את תפילת ראש השנה בלי שניזכר בתפילות אצל הרבי?

בשיחת ראש השנה תשמ"ו הרחיב הרבי והסביר שטעם המנהג (שהוא הנהיג) לשיר את ניגוני הרביים בראש השנה הוא כדי לסייע בעבודת ההתקשרות "ובפרט כאשר מנגנים את הניגונים מתוך התלהבות, ומתוך רגש פנימי והתקשרות פנימית עם בעל הניגון - שענין ההתקשרות בא בפועל ובגילוי עי"ז שמנגנים את הניגון בפועל".

***

השנה יצא לאור אלבום חדש ומרהיב של JEM "תשרי בליובאוויטש". ביום שישי קיבלתי את האלבום ועיינתי בו ובדיוק באותם רגעים בתי בת הארבע חזרה מהגן. היא הצטרפה אלי, וביחד עלעלנו בתמונות היפות שבאלבום המרתק. ואז, תוך כדי שאנחנו מסתכלים בתמונות, היא שואלת אותי אותי את השאלה הבאה:

"אבא, נכון כיף למי שהיה ברבי כשהוא היה אמיתי"?

די לזכרונות. רוצים את הרבי על אמת. דא למטה!

לחיים.

כתיבה וחתימה טובה. שנה טובה ומתוקה.