מערכת COL
|
יום כ' אלול ה׳תשע״ו
23.09.2016
הדעה והדיבור ● יוסי גולדשטיין
קורה לא אחת בבתי הכנסת, מצב בו מספר אברכים המעוניינים לשוחח, אם בין העליות, ואם בין 'הודו' ל'מודים', מי בשוגג ומי במזיד, מי ברעש, ומי בלחש, ומי ישלו, ומי יתיסר. עיקרו של עניין: יושבין ומדברין. ובכן, מה עושים? ● ר' יוסי גולדשטיין, מטפל רגשי בפסיכודרמה, ומנהל 'מרכז טיפולים חב"ד' מגיש מאמר מרתק בנושא ● מגזין שישי הדעה והדיבור ● ומה דעתכם? הגיבו במערכת התגובות>>
למעלה: ר' יוסי גולדשטיין. למטה: תמונת אילוסטרציה. למצולמים אין קשר
יוסי גולדשטיין
לפני כמה ימים עברתי בשכונת 'גאולה' בירושלים, וראיתי שני יהודים מהשכונה הסמוכה עומדים ליד חנות סלולר גדולה, ובידיהם שלטים הקוראים שלא לקנות בחנות זו, כנראה שאינם סומכים על כשרותה.
יותר משהם סיפרו לי על החנות, הם סיפרו לי על עצמם.
הם לא אמרו לי מילה, אך סיפרו לי סיפור ארוך ומרתק, שתחילתו כנראה נכון, והמשכו הוא שילוב של דמיון, ומשאלת לב.
אבל עיקרו הוא: "תראו אותי, אני מוחה, אני מייצג את היהדות, אני טוב, אני הכי טוב, ורק אני טוב."
ומעניין לעניין: "המדברים בבתי הכנסת".
קורה לא אחת בבתי הכנסת, מצב בו מספר אברכים המעוניינים לשוחח, אם בין העליות, ואם בין 'הודו' ל'מודים', מי בשוגג ומי במזיק, מי ברעש, ומי בלחש, ומי ישלו, ומי יתיסר. עיקרו של עניין: יושבין ומדברין.
והקהל, חלקו לא מתרגש, חלקו רוטן מתחת לטלית, מקצתו כועס בקול, אם בהסבר המלומד הידוע בשם "שששששש", אם בצעקות, הזהרות, ואפילו איומים (הנורא ביותר הוא שלא ממשיכים בקריאת התורה עד שיהיה שקט, זה כמו להעניש ילד היפר אקטיבי שיצא מהכיתה...)
ולא רק מי שצועק משתתף במשחק, ישנם הרבה שחקנים פעילים מאוד, אך בלי רעש, אבל עם הרבה אנרגיה עצורה מתחת לטלית, הכוללת פרצופים, הנהונים, שמירת טינה, ואלימות פסיבית...
(עוד על אלימות פסיבית אגרסיבית מתוך "סודות מחדר הטיפולים" לחץ כאן)
זה לא באמת עוזר, בוודאי שלא לאורך זמן. אך כן פוגע, מעליב, ויוצר קיטוב ואווירה עכורה.
קצת כמו שוק, שכל אחד צועק את מרכולתו, ודרכים רבות יש לאנשים לספר את סיפורם.
כללו של דבר, שברוב המקרים הוא מסופר ללא מילים, אלא במעשים, ויותר מכך לפעמים הסיפור האמיתי הוא שונה מהמילים הנאמרות.
הנה מספר דוגמאות:
"אני הגבאי, נבחרתי לתפקיד כי סומכים עלי, ועלי לדאוג שיהיה שקט"
"באתי לבית כנסת כדי לפגוש חברים, זה הזמן היחיד שלי בשבוע בו אני נהנה לשוחח עם חברים"
"חשוב לי מאוד לשמוע כל מילה בקריאת התורה, והדיבורים מפריעים לי"
"אני מדבר בלחש, זה לא מפריע לאיש, זכותי המלאה"
"אותי חינכו שבית כנסת זה מקום של תפילה, לא דיבורים"
"אני יעשה מה שטוב לי, ושאף אחד לא יגיד לי מה לעשות"
וכך בליל של סיפורים מרתקים ובעיקר אמיתיים וקדושים מרחפים או מוטחים בחלל האוויר, ואינך יודע ממרכולתו של מי לקנות...
אך בית כנסת הוא ההיפך משוק. באנו להיות יחד, להתפלל יחד, וה"יחד" הזה מורכב מסך חלקיו, הכולל אנשים עם סיפורים שונים, אך המשלימים לספר אחד מורכב ומרתק, עם עלילות, ומזימות, ולפעמים גם עם סוף טוב.
כל שעלינו לעשות הוא "תקשורת":
א: להקשיב,
ב: לספר את הסיפור שלי
להקשיב: לפני שאנו באים לתקן את הזולת, או לספר לו את הסיפור שלנו, עלינו להקשיב היטב לסיפור שלו (בהתוועדות כמובן...)
להקשיב באופן אובייקטיבי, ולהפנים שאמנם הסיפור שלו שונה מאוד משלי, ולעמים גם קצת בא על חשבוני, ומסתיר אותי, אבל הוא ממש לא נגדי.
כמו שמחנך בכיתה, הפוגש מולו תלמיד מתריס ומורד בסמכות, באם הוא יקח את זה למקום אישי, של "הוא לא רואה אותי, הוא מזלזל בי לפני כולם, הוא רוצה להראות לכולם מי יותר חזק", הרי שהוא יקלע למלחמת כוחות מול התלמיד, גם אם הוא יגבר במערכה הזו, כי המערכת נתנה בידיו יותר כלים. אבל במלחמה הוא הפסיד, לא רק מהסיבה שבמלחמה אין מנצחים, יש מפסידים יותר, ומפסידים עוד יותר, אלא גם ובעיקר כיוון שמלחמה מטבעה מגלה ומוציאה לפועל מן הרוע שלנו (נפש בהמית).
מחנך אמיץ יאמר לעצמו "זה הסיפור שלו, בלי קשר אלי, ובוודאי שלא נגדי, הוא זקוק למקום של סמכות, זה צורך אמיתי שלו, ואני אתן לו את המקום הזה "בהיתר", אתן לו סמכויות, תפקידים, ובשיעור הבא אבקש ממנו שיעמוד במקומי וימסור לכיתה משנה אחת, או סיפור". כי אם לא אתן לו את זה בהיתר, הוא ייקח זאת בכוח ובאיסור.
(אגב: זה צורך אמיתי לא רק שלו, אלא של כולם, הוא רק ממלא עבור כולם את המשבצת הזו, באם נסלק אותו, מהר מאוד תלמיד אחר ימלא את מקום המשבצת המאוד חשובה והכרחית זו, בכל קבוצה ישנם את כל סוגי המשבצות, לחי עולמים, על כך בהרחבה בטור הבא)
לספר את הסיפור שלי
תקשורת ישירה משיגה את התוצאות הטובות ביותר.
וזה יעשה בשיחה כנה וישירה, הדורשת אומץ, והבטה בעיניים, ולשתף את ההרגשה שלך, ומה מפריע לך.
לדוגמא: במקום לצעוק מקצה בית הכנסת על המשוחח, אפשר לגשת אליו בארבע עיניים ולהגיד "אני מבין שלא ראית את החברים כל השבוע, ושיש לך משהו חשוב לספר להם, חשוב לי שתדע, שלי זה מאוד מפריע, קשה לי להתרכז, חשוב לי לשמוע כל מילה בקריאת התורה" וכדומה....
גם מחנך שבמקום לכעוס על התלמיד מול כולם, ייקחהו הצידה ויאמר לו "תראה מענדי, היה לי קשה השיעור כאשר דיברת או התרסת, אני מבין שגם לך היה צורך לדבר, או לקום מהמקום, אבל חשוב לי שתבין שיש סדר בכיתה... וכו'"
בסה"כ כולנו בני אנוש, וכשמדברים אתנו בגובה העיניים, ובכנות, אנו רוצים להתחשב, וכשמתייחסים אלינו בכבוד, אנו מעוניינים להצדיק את זה, ולהשתדל יותר למען הזולת.
"באין מליץ ישר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב..."
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
