רבי ישראל בעל שם טוב נולד בח"י באלול בשנת תנ"ח (1698) בעירייה אקופ, עיר ספר שבין פולין למולדביה. בצעירותו שימש כעוזר למלמד ב'חדר', והיה מוליך את הילדים לתפילות בבית הכנסת. הוא נהג להתבודד שעות רבות בשדות וביערות, בהן ניסח את עיקרי תורת החסידות תוך התבוננות מעמיקה בבריאה ובנפלאותיה. בהיותו בגיל 18 כבר הכניס מהפך בסדרי עבודתם של ה"נסתרים" והביא להקמת רשת של "נסתרים" שעסקו במתן חינוך לילדי העיירות והכפרים המנותקים ממרכזי היהדות.

בהיותו בן 26 התגלה אליו מורו ורבו אחיה השילוני, ולמד עימו את המאור שבתורת הנגלה והקבלה, כמו שלומדים בגן עדן. עשר שנים מאוחר יותר, בח"י אלול תצ"ד (1734), בהיותו בן 36, התגלה הבעש"ט שהיה עד אז צדיק נסתר, ורבים החלו נוהרים לפיתחו לשמוע מתורתו וללמוד מהנהגותיו. הוא קבע את מקום מושבו בעיר מז'יבוז' שבאוקראינה, שם העמיד דורות רבים של חסידים, וביניהם את יורשו רבי דובער המגיד ממעזריטש. הבעש"ט קבע את השמחה בעבודת ה' ובעיקר בתפילות - כמרכז תורתו.

הבעל שם טוב הצליח לחולל תמורה כבירה ברוח העם היהודי. דורו היה ירוד מאוד ברוח ובחומר. הן מבית - אימת המלשינים, המוסרים, והמושמדים והן מבחוץ - הפריצים שהיו עושים ביהודים ככל העולה על רוחם, ומדכאים את נפש היהודי. הבעל שם טוב נסך רוח חדשה בהמונים בלמדו את כוחה של התעלות הנפש, שאינה צריכה לא לאמצעים חומריים ולא לגדלות מופלגת בתורה. הבעש"ט הסביר כי ניתן לחוש רוממות שמחה מעצם היותך יהודי, וכי אפשר לבקוע רקיעים בתפילה פשוטה. למרות צרות היומיום "אשרינו מה טוב חלקינו שיהודים אנחנו".

הבעל שם טוב הסתלק בחג השבועות התק"ך (1760).

"נשמה שתאיר את העולם עד ביאת המשיח"

רבי שניאור זלמן מליאדי,"אדמו"ר הזקן" (ככינוי בחסידות חב"ד), נולד אף הוא ביום זה, ח"י באלול, בשנת תק"ה (1745) בעיירה ליאוזנא שברוסיה, 11 שנים לאחר התגלות הבעש"ט. באותו היום, כשחזר הבעש"ט מטבילתו במקווה טהרה, היה במצב רוח מרומם ושמח, שהפליא את כל התלמידים. הוא התפלל בניגוני חג ולא אמר תחנון באותו היום. אחרי התפילה ערך ההעש"ט סעודה גדולה ואמר:

"ביום הרביעי נתלו המאורות. ביום רביעי לסדר "קומי אורי", ירדה נשמה חדשה לעולם שתאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות ותהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות ותליח עד ביאת המשיח".

רבי שניאור זלמן נחשב לאיש פלא גם בין חבריו הגדולים. לפני לידתו מסר הבעש"ט להוריו הנחיות מדוקדקות לדרך גידולו וחינוכו של הילד העתיד להוולד, וכשנולד – הזהיר הבעש"ט את הוריו להסתירו מעין רואים ושלא לספר את "חכמותיו", כדרכם של הורים. גדולי העיר כינו אותו בתארים מופלגים ומדהימים, תארים שגם גאונים ישישים לא קיבלום.

בהיותו בן עשרים נסע למגיד מעזריטש ונהיה תלמידו המובהק. בגיל 25 החל לכתוב את השולחן הערוך, שנודע אחר כך כ'שולחן ערוך הרב'. עם הוצאתו של הספר התפרסם שמו של רבי שניאור זלמן בכל תפוצות ישראל כגאון מופלא. הוא היה גאון לא רק בתורה. הייתה לו גם ידיעה מקיפה ועמוקה ביותר במדע. ידיעותיו אלה נתגלו כאשר פתר שתי בעיות קשות אשר העסיקו את כל המומחים והפרופסורים שבאזור מגוריו

את שיטת חסידות חב"ד יסד רבי שניאור זלמן בשנת התקל"ב (1772). לאחר פטירת המגיד ממזריטש, בשנת התקל"ג (1773), נתמנה רבי שניאור זלמן לאחראי על צורת עבודתם ורשת פעולותיהם של כלל החסידים. כעבור שלוש שנים נוספות, באסיפה הכללית של תלמידי המגיד ממזריטש, הוחלט למנות את רבי שניאור-זלמן לנשיא החסידות במדינת ליטא. לצד עיסוקיו בכתיבת ספרי נגלה וחסידות השקיע מזמנו להיטיב את מצבם הכלכלי של היהודיים ובין השאר קרא להם להתפרנס מיגיע כפיים על ידי עבודת האדמה ואף שלח תמיכה כספית לארץ ישראל.

ככל הנראה, בשנת התקל"ו (1776) החלה הנהגתו של רבי שניאור זלמן לקבל יותר ויותר את הגוון החב"די. במשך השנים הבאות נתגלה כיוון זה כמיוחד במינו, ולא עבר זמן רב והכל ידעו, כי בשיטת החסידות נולד זרם חדש – הזרם החב"די.

רבי שניאור זלמן נסתלק בכ"ד בטבת בשנת התקע"ג (1813). את דרכו המשיכו ששת נשיאי חב"ד, עד לתקופתנו בה הונהגה החסידות על-ידי רבי מנחם-מענדל שניאורסון, הידוע בכינוי "הרבי מליובאוויטש".