מענדי זאיאנץ

רוב האנשים בעולם - משחקים הם.

לכולם רגעים של עצב ושל שמחה ושל אושר ודכאון. לכולם אכזבות, הצלחות, ריגושים ודמיון. לכל אחד מסלול מפותל משלו, ואין הוא משתף עם חביריו אלא מה שמתאים לו בלבד. אסטרטגית.
מטרת המשחק: להיות; לתפוס מקום.

כל חד לפום שיעורא דיליה, בהתאם להשגותיו ולחינוך שנתחנך - שואף לייחודיות, לנוכחות בולטת. המוכשרים ישאפו להבליט כשרונותיהם לעין-כל, והבינוניים - שיודעים מראש שתחת אור-הזרקורים אין להם סיכויים להיות קיימים - יחפשו מלכתחילה פינה שקטה, בה נוכחותם בעולם תהיה משמעותית לקבוצה הקטנה (אך הבטוחה) שהתגבשה סביבם, יהיה זה בהקמת משפחה וטיפוח ילדים, או בהתנדבות בבית-רפואה ובהענקת חום ואהבה לקומץ מטופלים. החכמים והמשכילים, גם אם סגורים הם ומסוגרים ובהתבוננות ולימוד עסוקים, ולא עם כל אחד מדברים - נהנים בסתר-ליבם לבלוט דווקא ברוממותם. זה שאינו לפי כבודם להשפיע משכלם לעם - לא משום שאין הללו תופסים מקום בנפשם, אלא משום שדווקא בהיבדלותם תלויה ייחודיותם.

העשירים בולטים בעושרם. הפוליטיקאים בשיטתם. הילדים בהשתטותם (אם לא שחינכום הוריהם, והחדירו להם היטב את ההכרה שהם משמעותיים דווקא אם ילכו בתלם, אחרת הם לא הם). הבדחנים בזחיחות דעתם. השוטרים בשליטתם. השופטים ביושר שכלם. הכתבים בהרצאת דברם. והאנשים העצלנים מנסים לבלוט דווקא בקלילותם...

ובהיות שבמשחק עסקינן - בלתי-נמנע שיהיו כולם כל-העת דרוכים. מתוחים. לא בטוחים. כל אחד מחשב מה לספר, כיצד לספר, למי לספר ומתי לספר. מנסה לשמור על הדמות, ולקדם אותה בביטחון על הלוח. במשחק, כידוע, נתונים כל הזמן משתנים, ואין זמן להיות נינוחים ושאננים. צריכים להילחם, להתחכם. אחרת נשכחים מאחור...

כמובן, חכם הוא האדם (או שמא טיפש) מספיק בכדי להעלים את אסטרטגיית מהלכיו, ולהותירה בלתי-נגלית, מוסתרת מאחורי כיסויים. לא ירוץ לחפש הערכה ברחובות, שכן אז ישיג רק את ההיפך. אנשים סולדים מ״מחפשי-צומי״ גלויים. החכמה היא להסוות את הצורך לבלוט, ובזה תלוי הנצחון במשחק. ככל שיותר צבוע הוא, וככל שהצורך שלו בצומי ובהכרה מלובש באלגנטיות ובענוות-חן - כך יותר ויותר עיניים נישאות אליו, והוא תופס את המקומות הראשונים.

אכן, לא להתבלבל. ככל שמשכיל האדם יותר להיות עדין ומנומס ומתחשב ופעלתן וטוב-לב וסבלן - ובשטחיות ייראה כי מאושר הוא מעצם קיומו, מרוכז רק בייעודו, ואין מעייניו נתונים למה שחושבים מסביבו - כך גם גדולה יותר הנקודה המהותית המפעילה אותו: הרצון שיכירו בו. והיה אם רק ירגיש שהפסיקו להתפעל מעשייתו, וכבר לא כל-כך מחשיבים אותו, אזי גם לו יהיו פעולותיו חשובות באמת ומועילות בהחלט, עם-זאת ימאס הוא בחייו, ולא יראה בהם כל טעם.
שהרי לא היו הם מלכתחילה;
אלא משחק.

ככה זה. אלו העובדות. כולם מנסים לבלוט.

ההבדל הוא רק בזה שהעדין יודע לבלוט בעדינות, ואילו גס-הרוח יודע רק את שפת הגסות. אך בסופו של דבר: מטרתם שווה.

*

ור׳ בנימין?

ר׳ בנימין לו היה רוצה היה כבר מזמן תופס את המקום הראשון על הלוח. מיוחד הוא. מרומם. בולט ושונה מכולם.

כל רואיו בושים בעצמם. נבוכים. נמלטים לקצה השני של הרחוב.

פוסע הוא בנחת. עיניו מיוסרות אך בורקות וטוב-לב מיוחד נשקף מהן, ופניו תמיד חרושות קמטים.

לעתים, דבקות משתלטת עליו באמצע הרחוב. או אז יכול הוא לזמזם ניגון חרישי, להרים את עיניו השמימה במבט נכסף, ולעמוד כך במשך שעות מבלי הבט על המקום והזמן. ובבית-הכנסת, לאחר אכילת פת-שחרית, תמצאהו תדיר במצב-רוח מרומם. אז תראהו מפזם במתינות ניגון שמח, כשהוא מטעים כל תנועה בלבביות מוחשית וסוחפת. זוכים אז האנשים לראות מולם בריה שמחה באמת. לא שמחה רגעית מתפרצת של התפרקות ושחרור מתחים, כי-אם שמחה עמוקה ופנימית. שמחת חיים.

והיה ר׳ בנימין יושב לילות שלמים מול ספריו הכבדים, ומעיין בהם במשך שעות. אור מיוחד היה נסוך על פניו באותם רגעים, והיהודים הפשוטים היו מתקבצים ומתחבאים, מציצים ומשתאים, נדים בראשם בהערכה כנה ועמוקה ומליבם פורצת אנחה גדולה. ״אוי, שרק נזכה - אלקינו - לעבוד גם אנחנו אותך״.

אכן, כפי שאמרנו, מרומם היה ר׳ בנימין, וחשו בזאת כולם. כיבדוהו והעריכוהו בכל ליבם, ולו רק היה גם הוא משתתף במשחק - פה-אחד היו מכריזים עליו כעל המנצח. השחקן המושלם שהצליח להתעלות מעל כל העולם, עד שיכול הוא להיות בטוח במקומו, ואין מי שמאיים להדיחו.

אך ר׳ בנימין איננו משחק. אחת היא לו אם יום אם לילה, ואם חושבים עליו או לא. עניני העולם כלל לא מעניינים אותו. ר׳ בנימין חי. חי ולא משחק. חי בעצם ולא מנסה להוכיח זאת שוב ושוב.
מציאותו החיה אינה זקוקה להכרה. לא נוסף ולא נגרע ממנה מאומה, באם מתעסקים או שלא-מתעסקים סביבה. מרוממת היא בעצם. ולא רוממות שבערך, כי-אם רוממות אמיתית. רוממות שאין בה ערך לגבי מציאות העולם המדוד ומוגבל.

וכיצד זה מגיע אדם, בשר ודם, להיות חי בעצם?

והרי דם ובשר וגידים ועצמות - מוגבלים המה, ואפילו הנפש מוגבלת היא, ובציור מוגדר בנויה.
ובידוע שהמוגבל צריך להוכיח עצמו פעם אחר פעם, אחרת שמא כבר נמתחו אפשרויותיו עד קיצן, ושמא כבר בא הגבול שבו אל סופו, והריהו כלה ותם כוחו, ואבדו עשתונותיו המוגבלות...
אלא מאי? קשור ר׳ בנימין לאין-סוף, ולכן חייו חיים עצמיים המה.

וכיצד נקשר גבול באין-סוף? שמא הוא עצמו בתוך גבולו נשאר, והריהו נזקק לדבר חיצוני שיחייהו ויזריק בו את סם החיים האמיתיים, בבחי׳ צדיק באמונתו יחיה אחרים?

לא כן הוא. כי-אם מתוך עצמו גופא בא ר׳ בנימין לבלי-גבול. בכוח הלימוד העיוני בחכמה האלקית נהפכו חושיו המוגבלים לחושים אלקיים, שאיפותיו העצמיות התרוממו ורצונותיו התעלו והשתנתה מהותם.

וכי תאמר איך אפשר בכך? וכי-יתכן שבתוך הגבול עצמו ישכון הבלי-גבול, ושמא בתוך התחתונים תהיה דירה ובמקום המידה ישרור הנעלה מן המידה מבלי לבטלו? אכן - כך הוא. והדרך לגלות זאת בחסידות חב״ד היא טמונה.

פעל אדמו״ר הזקן וחיבר גבול ובלי-גבול והסיר מידה מתוך המידה והכניס דירה בתחתונים והשכין שכינה במאמרים.

תורתו ניצוץ משיח היא. טועמיה חיים זכו ולומדיה בדרך ישר הלכו.