השליח הצעיר שעשה את הבלתי-ייאמן ● מיוחד
א. בארי
'אידישקייט' היא לא כוס התה של יהודי סרביה, תושבי המדינה שעד לפני לא הרבה שנים הייתה קומוניסטית מובהקת. כשהרב יהושע ומירי קמינצקי הגיעו לשם, לפני שמונה שנים, עם בנם הקטן, הם לא התקבלו באהדה רבה. היהודים המקומיים חששו מה'דוסים' שנחתו לפתע על אדמת בלגרד, בירת סרביה.
גם הקהילה הישראלית שהתפתחה שם, המורכבת מאנשי עסקים שהגרו לצורך עסקיהם, לא ששו לשמוע על תורה ומצוות. "התקבלנו בסוג של חשדנות, מי אתה ומה אתה רוצה מאיתנו", נזכר הרב קמינצקי בימים הראשונים של שליחותו. "היינו צריכים לשבור את הקרח".
הרב קמינצקי עם אנשי הקהילה בימים ראשונים (ארכיון COL)
השבוע, חנך הרב קמינצקי בניין מפואר במיוחד שישמש את הפעילות הענפה של חב"ד בסרביה. מלבד בית כנסת רחב, יש בבניין גם אולם אירועים, משחקייה גדולה לילדים, בית ספר יום ראשון, מועדון וחדרי אירוח. וכמובן – המקווה הראשון במדינת סרביה, שכן עד הקמתו היו צריכים לנסוע ארבע שעות לבודפשט שבהונגריה כדי לטבול.
התחלה קשה
"כמו בכל הסיפורים, ההתחלה הייתה קשה. קשה מאוד", מספר הרב קמינצקי. "כשהגענו אף אחד לא חיכה לנו במדינה עם שטיח אדום... ירדנו מהמטוס, לא מכירים אנשים, וצריכים להתארגן קודם כל עם דברים בסיסיים כמו דירה ואוכל. זה לא כמו בארגונים אחרים שמישהו מחכה לך ומסדר את הכל שהקרקע תהיה מוכנה. צריכים להתחיל הכל מאפס.
"בתמימותי הבאתי מהארץ משלוח אווירי במשקל טון – עמוס בספרים, בקבוקי מים, מטרנות ומה לא. כשאני מגיע לסרביה, מתברר שאין אפשרות לשחרר את המשלוח במכס. שאלו אותי מה יש לך פה במדינה. לא היה לי כלום, לא דירה ולא אזרחות. גם את השפה לא ידענו, והבירוקרטיה שם לא פשוטה, הם לא קלים. ואנחנו, זוג צעיר בני 23-24, ותינוק קטן שצריך אוכל, והמכס בשלו...
התמזל מזלי, ובסופו של דבר נמצא פתרון: שינוי השם של נמען המשלוח, על-שם יהודיה אחרת שמתגוררת במקום, כאילו הכל היה בטעות, ומלכתחילה המשלוח שלה. זה כמובן עלה המון כסף, והבקבוקי יין הגיעו שבורים לחלוטין...
"בהתחלה היו גם קשיים כלכליים. הרב משה קוטלרסקי סיו"ר המל"ח עזר לנו באותם ימים. אבל אנשים היו בטוחים שחב"ד זה משהו כמו השגרירות. אף אחד לא חשב לעזור כלכלית. 'למה אתה בא לכאן אם אין לך כסף?'
איך באמת הגעת לבלגרד? מהיכן נולד הרעיון לצאת לשם לשליחות?
"מעשה שהיה כך היה: אחרי החתונה למדתי ב'כולל' בנחלת-הר-חב"ד עם ה'חברותא' שמוליק לוין שהוא חתן של ר' אלימלך הרצל. באחד הימים אמרתי לשמוליק שאני מחפש לצאת לשליחות למקום שאין עדיין בית חב"ד, ואז הוא מספר שבדיוק לאחרונה יש לחמיו ר' אלימלך חבר שעושה עסקים בסרביה ושואל למה אין שם בית חב"ד.
"סקרן אותי, וביררתי אצל ר' אלימלך במה מדובר והוא הפנה אותי לאותו חבר ששמו אבי טביסל, בעל חנות תכשיטים בבלגרד, והוא סיפר לי שיש שם הרבה ישראיםל, אבל בכל הקשור ל'אידישקייט' אין שם כלום.
רק שמעתי על המקום והתחלתי להתעניין ברצינות. הרב קוטלרסקי בדיוק היה בארץ באותה תקופה. סיפרתי לו על המקום, והוא הזמין אותי ביחד עם זוגתי למלון שם הוא התארח. אמרתי לו שאני רוצה לצאת לבלגרד. הוא לא בדיוק ידע מה זה אומר... במקום הוא מתקשר לאחיו ר' מענדל – 'שמעת על בלגרד? אולי בחורים היו שם במרכז שליחות?'. האח עונה לו שעכשיו יש שם שני בחורים. הרב קוטלרסקי ביקש שהבחורים יכתבו דו"ח מהמצב שם. באותו יום הם הכינו דו"ח וכתבו עד כמה חסר במקום שליח.
"כשהרב קוטלרסקי אישר לי לצאת חזרתי למר טביסל. בעבר המדינה הייתה קומוניסטית, ואחרי זה היו מלחמות באיזור. אז היה פחד. גם אני בהתחלה נורא חששתי, בתור בחור תמיד שמעתי שיש הפצצות בסרביה. מר טביסל הציע לי לנסוע לשם לראות בעצמי את המקום: 'ארכוש לך כרטיס טיסה, ותראה בעיניים שלך'... הגעתי למקום פעם ראשונה וגיליתי שיש פה לא מעט יהודים וחשתי את הצורך לבוא. מאז אני כאן...
ואחרי כל זה, ארבע מאות יהודים השתתפו באירוע השבוע... איך זה קרה?
"אם היית שואל אותי אם יום אחד יבואו אלי כל כך הרבה אנשים – לא הייתי מאמין. כשהגעתי, היו אנשים שאפילו היו אנטי במובן שלא רצו אפילו להגיד שלום או לדבר איתי. הביעו סלידה מוחלטת. ובמבט לאחור, כשחולפים השנים – הם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך.
"יש מספר יהודים שכאשר הם פוגשים אותי אז הם אומרים שלום ומחייכים. אין להם בעיה אישית איתי. אבל באירועים של חב"ד הם לא מופיעים. כבר שמונה שנים.
"כשהגיע האירוע הגדול והמרגש שכולם דיברו עליו, ציפיתי בתוך תוכי שגם היהודים הללו הפעם יבואו. משתתפי האירוע נדרשו להירשם מראש, ואכן ב"ה נרשמו כמה מאות מהקהילה. אך אותם ארבעה אנשים לא נרשמו... אלא שלא תמיד מצליחים להסתכל על התמונה הכללית, והעובדה שהם לא הולכים להשתתף העיבה עלי במיוחד. התחלתי לחשוב לעצמי שאם הפעם הם לא באו, האם אי פעם אפשר בכלל להשפיע עליהם?"
"המהפכה האמיתית - זה האנשים": הרב קמינצקי עם ידידים במהלך האירוע
"מתחיל האירוע, והנה אחד אחרי השני הם מתחילים להופיע. ומדובר בשלושה אנשים שאין קשר ביניהם. זה נתן לי עידוד מאוד חזק, שאסור להתייאש מאף יהודי. גם אם בהתחלה נראה שיש גשר שאי אפשר לעבור אותו, לאט לאט אנשים נפתחים ומקבלים על עצמם עוד ועוד בתומ"צ. כי האגו אומר מה אני צריך לרדוף אחריו. כל יהודי יש לו יום ושעה.
"בניין גדול – זה יפה מאוד. אבל המהפכה האמיתית זה האנשים. אני חושב כיצד הגיבו האנשים שהשתתפו באירוע, כשהזמנתי אותם לשבת לפני 8 שנים ואמרו לי לא להתקשר יותר...
אז למה באמת בניין?
"זה הולך ביחד. יש אנשים, אז ממילא נוצר צורך לתת מענה ולהגביר את הפעילות בהתאם לביקוש. פעם היינו עושים שלושים טלפונים ביום שני, ובסופו של דבר שלושה אנשים הסכימו לבוא. לפעמים גם אף אחד. והשבת הקרובה – אני מקווה שיהיה מספיק מקום לכולם...
הבניין הולם אותנו בדיוק. מתוכנן ובנוי בהתאם לצרכים שלנו. 'ניצלת כל סמטימטר' – אמרו לי. אין חתיכת בלטה מיותרת. ואני מקווה שנצטרך להרחיב וזה לא יספיק...
ממראות חנוכת בית חב"ד המפואר בבלגרד, השבוע
הצלחת להתחבר לקהילה ולפעול עמה רבות. איך באמת עושים את זה?
"בסופו של דבר הקהל הוא שמשפיע, אם הקהל רואה שהמטרה שלך היא לא להחליף ולבוא 'במקום' – אז הקהל אוהב, האנשים רואים שמכבדים את נשיאי הקהילה, לא עושים אירועים באותם ימים, ומבינים את המקום שאתה בא. אנשים לא אוהבים מחלוקת, ולפעמים צריכים ללכת צעד אחורה. וכמובן גם ראשי הקהילה מבחינים שאתה לא חותר מתחתיהם.
"הדבר הזה מאוד תורם להצלחה שלנו. אבל מה שלדעתי החשוב ביותר הוא שכדי להצליח בשליחות חייבים לאהוב את המקום, לאהוב את הקהילה לאהוב את האנשים. לאהוב ולשמוח באמת מהמקום בו אתה פועל. אי אפשר להצליח כלל כשלא אוהבים את המקום. ברגע ששליח לא אוהב את המקום או הקהילה בה הוא גר - אין שום סיכוי להתרומם".
השליח ובניו מפתיעים את המשתתפים באירוע בשירת 'הקהל' בשפה המקומית. לצפיה בוידאו:
מאפשרים לכם לקבל
