שם הפרשה "תרומה" ממקד את עיוננו השבועי במצוות צדקה, מעלותיה וסגולותיה.

לא קל הוא מעשה הצדקה: בעמל ויגיע-כפים משיג האדם את כספו והוא שייך לו לפי חוקי התורה והאנושות, ולמרות זאת הוא מצוּוה להפריש מקצת כספו לצורכי צדקה, לעניים, נזקקים וכדומה.

והיצר האנושי זועק ואומר: מדוע? זה כספי שלי, השגתי אותו בדין, למה אני צריך לתת אותו לאדם אחר שלא עבד ולא עמל?

ודווקא בשל הקושי העצום להפריש מכספנו לצדקה, מלמדים אותנו חז"ל שמצוות הצדקה שקולה כנגד מצוות התורה, והנותן צדקה זוכה בכל טוב, בברכה והצלחה לכל המצטרך בגשמיות ורוחניות.

מלחמת פלשתיים בבני ישראל

נפתח בסיפור מורכב ותמוה על מעשה הצדקה ועונשו של דוד מלך ישראל:

ימי ילדותו ובחרותו של דוד המלך היו מלאים מהמוּרות וקשיים, הוא העיד על עצמו ש"מוזר הייתי לאחָי ונכרי לבית אמי", הוא קיבל מאחיו ומשפחתו יחס של "מוזר" (ממזר) ו"נכרי"; גם תקופת המלחמה הקשה של הפלשתיים בבני ישראל, לא הביאה בשורות משמחות ביחסיו עם בני משפחתו,

דומה שהשיא בולט בעיצומו של העימות היהודי-פלישתי, כשדוד סיכן חייו והגיע לזירת המאבק בחבל יהודה, כדי להביא מזון מחיה לאחיו שבחזית המערכה, וגם ברגע זה גוער בו קשות אליאב, אחיו הבכור, "ויחר אף אליאב בדוד", "ויאמר .. אני ידעתי את זדונך ורוע לבבך", הוא מאשים את דוד בכוונות זדון בעת בואו להביא לו לחם למחיה…

אך דווקא בתקופת השפל הזו מתגלה דוד כ"גבור ישראל", ובמו ידיו הוא מצליח להכריע את המלחמה, להרוג את גלית הגבור הגדול המוגן בשריון, "שחירף וגידף מערכות ישראל", ומיד עלה קרנו בעיני העם ובני משפחתו.

בנות ישראל זרקו זהב על דוד המלך

הריגת גלית הפלישתי בידי דוד שיפרה ושינתה את מעמדו ומצבו מקצה לקצה, גם בתחום הכלכלי – בנות ישראל ששמעו על מעשה גבורתו המופלא, שבמו ידיו הכריע את המלחמה וניצחה, עמדו בחלונות בתיהם ומרוב שמחה זרקו הרבה כסף וזהב – "מאה ככרי זהב"! דוד לקח את כל הכסף והקדישו לצדקה, הניחו למשמרת כדי לבנות בו את בית המקדש.

מעשה חסד מופלא ויוצא דופן: נער צעיר לימים ועני שעוד בתחילת דרכו בחיים, מקדיש את כל כספו שהרוויח לבניית היכל אלוקינו.

אולם, שנים אחר-כך פקדה בצורת ורעב קשה את הארץ, שנמשכו כשלוש שנים, או אז ביקשו בני ישראל מדוד שמאה ככרות הזהב שתרם והקדיש לבנית המקדש, יתרום לעניים כדי להצילם ממוות ברעב,

- וכך אכן אומרת ההלכה, שכדי להציל עניים ממוות ברעב, אפשר לקחת גם מכספי המקדש -

אך דוד סירב, והוא מיאן לתת את הכסף לעניים! עקב כך הוא נענש, כדברי הכתוב "כי דמים רבים שפכת, אתה לא תבנה את הבית", היות שדוד לא ריחם על העניים ושפך את דמם, לכן לא יזכה לבנות את בית המקדש.

הבה וננתח את מעשי דוד המלך מראשיתם:

הוא מתחיל את ימי נעוריו בעוני, חוסר הכרות ותמיכה מבני משפחתו, והוא עדיין נער לימים, עדיין לא בנה בית, לא נשא אשה, וכו' וכו', וההגיון האנושי הבריא, כולל ההגיון התורני, שיצבור לעצמו כסף כדי להקים בית יהודי כמצוות התורה. והנה "יד ה' היתה בדבר" והוא זכה במתת של מאה ככרות זהב, הון עתק!

אך דוד מוותר על כל הכסף ומפרישו לצדקה. היש לך דבר גדול ומופלא מזה! ועליו אמר הקב"ה ש"חביב" מעשה הצדקה שלו אפילו "יותר מן הקורבנות"!

ואכן הוא הרג ושבר את היצר הרע לחלוטין, כפי שהעיד על עצמו "וליבי חלל בקרבי", שהרג את היצר הרע.

והנה דווקא בשל מעשה אדיר ומופלא זה, הוא נענש מאת הקב"ה – היתכן?!

מכאן מסר ולימוד עצום על החשיבות המופלאה של צדקה לעניים ולנזקקים. לעיתים אפילו מעשה קדוש ועצום עלול לגרום לתוצאה שלילית, כאשר הוא אינו מתחשב בעזרה לעניים!

צדקה שקולה ככל המצוות

חז"ל אומרים ש"שקולה צדקה כנגד כל המצוות", במאמר זה לימדונו את מהות מצוות צדקה:

כל מצווה ומצווה שעושים ממשיכה קדושה לאבר בגוף שעמו מקיימים את המצווה. לדוגמא - על ידי הנחת "תפילין של יד" ממשיכים קדושה ליד, "תפילין של ראש", לראש. לכן יש 248 מצוות-עשה, כנגד 248 אברי האדם, ובכל מצווה ומצווה מקדשים אבר אחד מהגוף.

שונה ומיוחדת היא מצוות הצדקה שהיא "שקולה ככל המצוות", כלומר היא מקדשת את כל איברי הגוף!

נשאלת שאלה - מדוע?

כשם שהתפילין למרות קדושתם העצומה הם פועלים בעיקר על היד והראש ולא על שאר אברי הגוף, כי מניחים אותם רק ביד ובראש, כך גם מצוות הצדקה היתה צריכה לפעול רק על האיברים עמהם היא נעשית ולא על כל אברי הגוף?!

יתירה מזו סדר קבע הקב"ה בעולמו, שכדי להשפיע על תכונות נפש פנימיות, הלב והמוח, יש לעמול בריכוז בעבודה פנימית מחשבתית ורגשית, ולא במעשה חיצוני בידים;

אך אמרו חז"ל שעל ידי מצוות צדקה נעשים מוחו וליבו זכים, כלומר שבזכות מצוות הצדקה היהודי זוכה לעדן ולזכך את מוחו ושכלו, הוא מוסיף כוח לריכוז ומחשבה במוח והעמקה בלימוד והבנת התורה!

ויש להבין מה למעשה גשמי של צדקה, נתינת מטבע לעני, עם שיפור הרגש והמחשבה ההשכלתית בלימוד התורה?!

הכל תלוי בכוחות האלוקיים הנמשכים לעולם על ידי המצוות:

כשם שלאדם יש רמ"ח איברים, כך לבורא העולם רמ"ח איברים וכוחות. הסיבה הפנימית לכך שבכל מצווה ומצווה מקדשים אבר אחד מהגוף, נובעת מכך שבכל מצווה היהודי ממשיך כוח רוחני אחד מרמ"ח כוחות הקדושה,

אך נתן הקב"ה במצוות הצדקה כוחות אדירים ומופלאים שבמעשה הצדקה היהודי ממשיך על עצמו את כל רמ"ח הכוחות האלוקיים ("מאור אין-סוף, מבחינת סובב כל עלמין"), לכן כל גופו, מראשו ועד רגליו, מקבלים כוח וחיזוק בזכות מעשה הצדקה.

[בתניא מוסבר שהדבר נובע מהכח שהיהודי משקיע במצוות הצדקה, שזה כוח כללי, ובלשון התניא: בכל המצות מתלבש רק כח אחד מנפש החיונית, אבל בצדקה, שהאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש במלאכתו שנשתכר בו המעות, וכשנותנם לצדקה - כל נפשו החיונית עולה לה'. וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'].

מעשה הצדקה - חומת הגנה מהמזיקים

ועוד זאת, נותן הצדקה בונה לעצמו חומת הגנה מכוחות הרע והמזיקים המצויים בעולם – "מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", "שריון עשוי קשקשים על נקבים, והם מגינים שלא יכנס חץ בנקבים. וככה הוא מעשה הצדקה".

וזאת בנוסף לשאר מיני השכר שהיהודי מקבל עבור הצדקה לכל טוב סלה, ברכה להצלחה וישועה בגשמיות וברוחניות, בבנים, בחיים ובפרנסה - "עשר בשביל שתתעשר". "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד בעולם הזה וחיים לעולם הבא".

ההסתכלות הנכונה על הצדקה

לאמיתו של דבר יותר משצדקה היא גמילות חסד עם העני, יש בה גמילות חסד, צדק ויושר עם נותן הצדקה.

הלא הקב"ה ברא ומנהל את עולמו בחסד וברחמים – אם-כן כיצד יתכן שיש בעולם אנשים עניים הזקוקים למתת צדקה ואינם יכולים להתפרנס מעצמם? היעלה על הדעת שהבורא שיצר את בני האדם, הניחם בעולמו ולא דאג להם למזון ומחיה?

האמת היא שהקב"ה העניק לעולם שפע ברכה לקיום כל הנבראים, בין לעשירים ובין לעניים, אלא שלטובת העשיר כדי לזכותו במצוות הצדקה, הוא עשה אנשים עניים, כלומר הוא לקח את כספי העניים והפקידו בידי העשירים, כדי שהעשירים יזכו במצוות צדקה בנתינתם לעניים.

לכן, כאשר אין מקיימים מצוות הצדקה, לא רק שמפספסים מצווה חשובה בתורה, אלא עוד זאת - גוזלים את כספי העניים, שאת ממונם הקב"ה נתן לעשירים רק בתורת "פקדון", שכן כספי הצדקה שייכים באמת ובתמים לעני, אלא שהעשיר קיבלם כפיקדון כדי שיזכה במצוות הצדקה.

נסיים בדברי התניא: נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה.

גוט שבת!