בפרשה שלנו, פ' תרומה, נפתחת "סדרה" חדשה בתורה – סדרה של פרשיות העוסקות בנושא חדש. מהפרשה שלנו ועד סוף ספר שמות, עוסקות פרשיות התורה בנושא של המשכן. הקב"ה ציווה על משה רבינו וכל הדור שלו, לבנות לקב"ה אהל מיוחד, שילווה את בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר. בני ישראל הרי הלכו ארבעים שנה ממקום למקום בתוך המדבר, והקב"ה ציווה שבכל מקום בו הם באים – ביחד עם הקמת המחנה של בני ישראל כולם, יקימו במרכז המחנה "משכן", "אהל מועד", שהוא יהיה מיוחד לקב"ה, ושם יבואו לעבוד אותו ולהקריב קרבנות. המשכן הוקם מנדבותיהם ותרומותיהם של בני ישראל, כפי שמסופר בפרשה, והקב"ה ציווה על צורתו המדוייקת וייעודו – כפי שמתואר בהמשך הפרשיות.

זה היה הבית של הקב"ה בעת הנדודים במדבר; ומה אחר כך? לאחר מכן הגיעו בני ישראל לארץ ישראל, ושם הקימו שוב את המשכן במקומות שונים. תקופה ארוכה במיוחד היה המשכן בשילה, ולאחר מכן הוא שוב נדד לזמן מסויים, עד שהגיע למקומו הסופי: בירושלים, על הר הבית. זהו המקום שבו שרתה השכינה בימי שלמה המלך, ומאז לא זזה השכינה ממקום זה. גם לאחר שלצערנו נחרבו שתי בתי המקדשות שעמדו באותו מקום, [זמן עמידת בתי המקדש היה בסך הכל תקופה של בערך 900 שנה], הרי השכינה לא עזבה את המקום, [לכן עד היום יש שם קדושה ואסור להיכנס שם וכו', אלא רק מחוץ לכותל המערבי], ולכן מאז ואילך אנו לא בונים בית מקדש בשום מקום אחר – אלא רק מצפים וממתינים בכליון עיניים לביאת המשיח בקרוב, שאז סוף סוף נזכה לבנות שוב את בית המקדש, הבית השלישי, שלפי הבטחות הנביאים הוא יעמוד לנצח ולא ייחרב לעולם.

יוצא לנו איפוא שהמשכן שעליו אנו קוראים בפרשת השבוע ובהמשך הפרשיות היה משכן נייד ולא קבוע, עד כדי כך שהוא נקרא בשם "אהל" – לא בשם "בית". הרי הוא לא עמד במקום קבוע, טילטלו אותו מכאן לשם, הוא נדד ממקום למקום, ובהתאם לכך הוא גם לא נעשה מחומרים יציבים כמו אבנים ולבנים, אלא הקירות שלו היו מעצים [עצי שטים] והגג מיריעות כמו בגדים. בקיצור: זה היה דבר זמני בלבד;

לעומת זאת בית המקדש שעמד בירושלים היה בית ממש: בית שעומד באותו מקום מבלי לזוז, עשוי מאבנים יקרות וכבדות, [אם רק נסתכל על אבני הכותל המערבי נבין את חוזקם ותוקפם של האבנים... – ויש להעיר גם מדברי חז"ל ש"מי שלא ראה את בנין הורדוס – בית המקדש באחת מתקופותיו – לא ראה בנין יפה מימיו"!] עמד באותו מקום זמן ארוך של קרוב לאלף שנה, וכפי שאמרנו – גם היום הוא השאיר את קדושתו במקום, [עד היום אנו מתפללים במקומו של המקדש – בכותל המערבי], ואנו בכל יום מחכים שהוא יחזור ויבנה. המשכן במדבר היה 'אהל' זמני בלבד, ואילו בית המקדש בירושלים נחשב ל'בית' קבוע ויציב.

נשאלת איפוא השאלה: למה התורה כל כך מאריכה לספר על המשכן הזמני שהיה במדבר, על ה'אהל' – שהיה ענין זמני מאוד – האם לא עדיף ללמוד על הצורה של בית המקדש שהיה בירושלים, אותו בית שנחשב לבית קבוע ויציב, ולהחזרתו אנו מחכים! כל ענינו של המשכן היה זמני וארעי בלבד, לצורך אותו זמן קצר שבו נדדו ישראל במדבר – ומה זה נוגע לנו עכשיו?!

ובכן, העובדה שהתורה מספרת לנו באריכות על מעשה המשכן, "אהל מועד" – היא משום שדוקא בסיפור של המשכן, אותו אוהל נודד שהעבירו בני ישראל אתם ממקום למקום בעת מסעותיהם במדבר, יש מסר עמוק עבורנו – שאותו אי אפשר ללמוד מבית המקדש שמקומו בירושלים, אלא דוקא ממשכן זה שהיה במדבר.

ב.
והנקודה היא כך:
ברור שהמטרה הסופית היא לשכן את קדושתו של הקב"ה בבית מכובד, יפה, יציב וקבוע, בית חזק שיש לו מקום מוגדר וקדוש – כמו הר הבית בירושלים עיר הקודש. ולכן לא הסתפק הקב"ה במשכן הנודד ובסופו של דבר הגיעה השראת השכינה אל המנוחה ואל הנחלה – בירושלים;

אבל התורה מספרת באריכות על אותו משכן זמני שהיה בעת הנדודים במדבר, כדי ללמדנו שאפשר לבנות משכן גם במדבר! גם כשיהודי נמצא 'רחוק' מירושלים, מבחינה פיזית או מבחינה רוחנית-נפשית, גם כשיהודי נמצא ב'מדבר שממה' מבחינה רוחנית, הוא נמצא במקום מסויים שבו הוא מרגיש בודד – מבחינה יהודית דתית – הוא מרגיש שהוא נקלע ל'אמצע המדבר', זה לא מקום שאפשר לגור בו, לא מקום שאפשר לקבוע בו דירה ולהתיישב, מדובר בג'ונגל: מקום של "נחש שרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים"! – מקום מסוכן שאי אפשר להתקיים בו מבחינה רוחנית –
גם במקום כזה צריך להקים משכן לה'! בוודאי שלא צריכים 'לחפש בכח' את ה'מדבר שממה' ויש להשתדל להיות בסביבה דתית ומחזקת – אבל אם מאיזו סיבה נקלע יהודי לכזה מדבר, אפילו לזמן קצר, אין לו להיבהל, ועליו להבין שיש לו כאן שליחות: להקים משכן לה' בתוך המדבר.

להקים בית מקדש במקום כה מקודש כמו ירושלים, הר הבית – אין זה חידוש כה גדול; החידוש והרבותא היא כשמצליחים להקים משכן לה' בתוך המדבר.

וכך זה גם בזמן:

יש זמנים שיהודי מרגיש רוממות רוח, יש לו מצב רוח טוב, הוא מרגיש את עצמו קרוב לה', הוא חש כאילו "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים" – במצב כזה אך טבעי הוא שיהודי מקדש את עצמו ונהפך ל'מקדש' עבור הקב"ה, על ידי קיום מצוות ולימוד תורה מתוך קדושה וטהרה;

אולם יש זמנים שיהודי עלול לחוש את עצמו ב"מדבר שממה", הוא חש כי אין לו סיכוי, הוא היה רוצה מאוד להתקרב לקב"ה אבל בפועל הוא רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, והוא עלול ליפול בייאוש, לאבד תקוה –
על כך היא ההוראה מפרשת השבוע, שאדרבה: המצב הזה של 'מדבר' שבו אתה מרגיש, נועד כדי שתקים משכן לה' בתוך ה'מדבר' גופא! בתוך המצב הירוד והרחוק הזה שבו אתה נמצא (לפי דעתך) – תבנה בתוכו בית מקדש לה'. בתוך המצב הזה גופא תתרומם (מלשון "תרומה") ותן לקב"ה להיכנס – על ידי תורה ותפילה וקיום מצוות – גם בתוך מצב זה עצמו!!!

מצות בנין המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אינה מוגבלת לזמן שבו ישראל נמצאים במנוחה ושלווה על אדמתם בתוך ארץ הקודש – אלא מצוה זו נכונה גם בתוך המדבר, גם שם נדרש יהודי לבנות מקדש לה'!
כמו כן ישנו מצב מסויים שיהודי מרגיש שהוא מצב זמני בלבד. זהו מצב ארעי וחולף, ולכאורה – חבל להשקיע בו כחות ומאמצים.

על כך היא ההוראה מהמשכן שהיו מקימים מחדש בכל מסע במדבר:

המצוה להקים משכן לה' אינה רק כשאתה 'בבית', במצב הרגיל והקבוע – אלא גם בעת המסעות והנדודים, גם כשיהודי נודד בדרכים ואינו יכול להביא אתו את כל 'בית המקדש' הגדול והמפואר, גם כשהוא חונה במקום מסויים ללינת לילה אחת בלבד – גם כאן מוטל עליו התפקיד: לבנות מקדש לה'!

ודוקא מתוך ה'משכן' הזה שכל אחד מאתנו בונה במקום היותו, גם אם הוא אהל חלש ומט ליפול, דבר זמני ובלתי יציב... – מתוך זה נסע ונלך לקבל פני משיח, ולבנות את בית המקדש השלישי, הגדול, הקבוע, המפואר והמכובד.

מעובד לפי לקוטי שיחות חכ"א שיחה א' לפ' תרומה – ובעיקר מסעיף ג (ע' 148), וסעיפים ח-י (ע' 154, 155). וראה גם אגרות קודש חלק ו עמ' מג.