"על יד השער הוא ניצב, תם הזמן שהוקצב,
מעמד הסיום אתמול התקיים, הקעמפ הן כבר הסתיים".

נותרו עוד שעתיים והקעמפ הן כבר מסתיים. כל החיילים ומפקדיהם מתייצבים ב'עסן עסט זיך' הגדול למעמד 'באנקעט הסיום' המסורתי.

החיילים מסיבים לארוחת בוקר חלבית עשירה, והרב חיים שי' קפלן יו"ר גן ישראל נוטל את זכות הדיבור ומעורר את החיילים להתחזק בהחלטות הטובות שקיבלו על עצמם בקעמפ. ובסיום דבריו מודה לכל אנשי הצוותות שעשו לילות כימים עבור חיילי 'גן ישראל'.

אחר דברי הרב קפלן, עולים חיילים ומפקדים וקוראים קטעי 'גראמען' מקוריים, בו מבטאים הם את חוויותיהם והוקרותיהם למפקדיהם ולאנשי הצוות השונים.

"אין לו לאן למהר, חפץ הוא להישאר,
כמה נפלא היה כאן לשהות, רוצה אני להיות כאן עוד".

החיילים מרותקים לכיסאותיהם, לא מעוניינים להיפרד מהקעמפ הנפלא. פוצחים בצוותא בניגון ההמנון השנתי, כל החיילים מניחים ידים על כתפות חבריהם ומנגנים מהתרגשות---

הפה מזמר, הגוף מתנועע, הלב רותח. בכל תנועה מנסים החיילים להשאיר חותם בעצמם מאווירת הקעמפ הנפלאה. רוצים להספיק עוד ועוד!...

"גוד ביי 'גן ישראל', אותך לעולם לא אשכח,
את החיות שספגתי כאן, איתי אל החיידר אקח".

אחד הגנרלים נוטל את המיקרופון, ובלהט מספר לחיילים סיפור, בו מבטא את גודל ההכרח והזכות ליטול מהקעמפ את התכנים החסידיים, את החיות הקעמפיסטית היקרה, ואת ההחלטות הטובות. בדבריו, מעורר הגנרל שכל חייל ימשיך את הקעמפ למשך כל השנה.

שירת הגוד ביי – המנון סיום הקעמפ – מתחילה, וכל החיילים נעמדים במעגלים מעגלים, כשידי הכל על כתפות חבריהם. במשך שעה ארוכה, מנגנים הכל בהתרגשות. הקול גובר, חשמל מורגש באוויר---

"מבטיח לזכור 'גן ישראל', את האווירה ההווי,
לנצח אחיה עם הרבי, אוי 'גן ישראל' גוד ביי".

החיילים יוצאים את ה'באנקעט' ועולים על האוטובוסים, איתם יסעו חזרה לבתיהם. כשאת החיילים מלווים, מלבד מפקדיהם, גם החלטה עיקשת ואיתנה – להמשיך את הקעמפ בבית ובחיידר, ולהמשיך עם החיות החסידית אותה רכשו בקעמפ, לחיות עם הרבי.

אוי 'גן ישראל', גוד ביי!