מוטי סרב בעקשנות להשלים עם גזירת הרופאים בארץ ורצה למצות כל בדל סיכוי כדי לנצח את המחלה הארורה. הוא נערך לקרב חייו באומץ, בנחישות וביסודיות. ׳אני אנצח׳ הוא אמר לי במרפסת של אחיין שלו בליל ערב קייצי בשנה שעברה כשהוא הגיע לנסות שיטת טיפולים שנתנה לו בדל תקווה. ׳אתה תראה שאנצח׳ ואני רק הנהנתי בראשי כי מה כבר יכולתי להגיד. וכמו במלחמה הוא ניסה ללמוד את האויב, להבין את דרך פעולתו, ולמצוא שיטת פעולה שתערים על התאים הארורים ותתקוף אותם בהפתעה באמצעים מתקדמים שהרופא כאן הציע.

עד הרגע האחרון הוא קיווה. הוא לא וויתר לרגע ולא הרים ידיים. ׳אני רוצה שהפנים של המבקרים שלי יהיו שמחים׳ הוא אמר כשהיה רואה הבעות של עצב ומתח בפני המבקרים שלו. וגם כשהיה חלש כל כך, ולא יכל כבר לדבר, הוא היה עושה מין תנועת נצחון כזו ועידוד בידו הכחושה, שהייתה כבר רק גידים דקים ועצמות שבריריות.

השנה האחרונה הייתה שנה קשה רוויית טיפולים, אשפוזים, עליות ובעיקר ירידות במצבו הרפואי. אבל הוא לא נתן לנתונים ולעובדות היבשות להסיט אותו מהמטרה. הוא היה ממוקד. הוא רצה להבריא. הוא רצה לחיות. הוא רצה לגדל את ילדיו הפעוטים שיחיו יחד עם רעייתו שתבדל לחיים ארוכים יהודית.

אבל זה לא קרה. מוטי הלך ודעך לנגד עינינו. גופו כחש, מלאך המוות ריחף סביבו, תוקף ונסוג ותוקף שוב ושוב ללא רחמים. ולפעמים היה נדמה שהוא עצמו משתאה מול עוצמת המלחמה של מוטי, מול הרצון האדיר שלו להמשיך לחיות פה בעולם המוזר, האכזר והיפה הזה.

לרגע ניתן היה לחיות באשליה שהוא יוותר, המלאך.

בשבוע שעבר היה נדמה שזהו, הסוף הגיע. אבל גם אז, בשארית כוחותיו, מוטי התעורר, מתנער בחצי חיוך נצחון מהעולם הערפילי שבו הוא היה שרוי, וביטל במחי יד את רצינות המצב.
הוא חלם שהוא ינצח, מוטי.

אבל הוא הלך לקרב שאין בו מנצחים.

אמש, באשמורת הבוקר, כשהוא נאבק על כל פיסת אויר, על כל שאיפת חמצן שנכנסה לריאותיו בעודו מרחף בייסורים בין העולמות, נפרדו ממנו, בשם החברים כולם. והוא שמע. ביקשו ממנו להרים את היד כדי לאשר אם הוא שומע ומבין. והוא הרים.

היה שלום, מוטי. עכשיו כבר לא כואב לך, נכון?!

לנצח נזכור אותך אח וחבר. נזכור וננצור את גבורתך, את אומץ ליבך, את רצונך הפשוט לדבר אחד בסיסי - לחיות.

ונשתדל להיות שם עבור יקיריך. כולנו.