כתב COL

באולם התלמוד תורה בכפר חב"ד נערך בשבוע שעבר אירוע הסיום לתלמידי כיתה ח' והכנה לקראת השתלבותם בישיבות בשנה הבאה.

באירוע, שכלל ארוחת ערב מושקעת, השתתפו הורי התלמידים, הנהלת הת"ת בראשות המנהל הרב מנדי ערד, ומורי כיתות ח' הרבנים זוהר, סוויסא וזלמנוביץ.

רגע השיא של הערב היה פאנל מיוחד בהשתתפות נציגי הישיבות, הרב יוסף יצחק בוטמן משגיח ראשי בישיבת תות"ל לוד, הרב יצחק אקסלרוד ראש ישיבת תו"ת בפתח תקווה והרב נחמיה סגל משפיע בישיבת תו"ת אור יהודה.

הנציגים ענו על שאלות שהוכנו מראש על ידי התלמידים, בנושאים הקשורים להשתלבותם בישיבה.

הרב אקסלרוד ביקש להדגיש את הבשורה החדשה בפתיחת הישיבה שבראשותו בעיר פתח תקוה, ישיבה שבה יכלו התלמידים לעשות פעילויות מסוימות בשעות הפנאי, כגון משחקי כדור. הרב בוטמן הביע את התנגדותו הנחרצת לסגנון כזה, וטען כי בישיבה אין מקום לפעילויות אלו והתלמידים צריכים להתאים עצמם למסגרת הישיבתי כבר בגיל ישיבה קטנה.

*

בתחילת החודש הבא, ב'זמן אלול', צעירי הצאן בוגרי כיתה ח', יצעדו בלב הולם ונרגש את צעדיהם הראשונים בעולם הישיבות על כל המשתמע מכך: לימוד במסגרת שונה, שיטת לימוד אחרת, הווי ישיבתי וחיי יומיום שונים לגמרי, מבתלמודי התורה.

הנושא עליו דנו נציגי הישיבות בפאנל מעורר עניין רב, ובוודאי על רקע ישיבה קטנה חדשה שמוקמת בפתח תקווה, ובה שמים דגש על דברים לא-מוכרים בנוף הישיבתי החב"די: משחקי כדור ופעילות גופנית, לצד סדרי ישיבה רגילים.

פנינו לשניים מנציגי הישיבות שהשתתפו בפאנל המרתק, הרב יוסף יצחק בוטמן משגיח ראשי בישיבת תות"ל לוד, והרב יצחק אקסלרוד ראש ישיבת תו"ת בפתח תקווה, כדי לשמוע מהם על הנושאים המעניינים באמת כל הורה לבוגר כיתה ח', רגע לפני צעדיו הראשונים בעולם הישיבות:

מה קורה עם בחור ישיבה שנתקל בבעיה אישית, לימודית, רוחנית, או גשמית, למי עליו לפנות בישיבה?

הרב יוסף יצחק בוטמן: "יש לחלק בין הדברים, לעניינים גשמיים, ועניינים אישיים. בדר"כ בכל ישיבה חלוקת תפקידים ברורה בין אנשי הצוות. אם לדוגמא בחור שכח כלי מיטה, או שחסר לו משהו, יש אנשי צוות שאחראים בנושאים הללו והוא יכול לפנות אליהם. במקרים אישיים שהוא מתבייש או חושש לפנות לאיש צוות, כגון אפילו בעיית הרטבה, הוא לא חייב לפנות לגשת לצוות החינוכי אלא יכול לפנות להוריו שהם יפנו בעבורו. בעניינים אישיים-רוחניים, כגון שלא הסתדר עם חברותא מתאימה, יש לו את הרב שיוכל לגשת אליו, ואם מדובר בסדר חסידות יש לו את המשפיע. אם יש לו בעיה חברתית בחדר בפנימייה, או שלא מסתדר עם חבר בלימוד, או אפילו מריבה. על זה צריך לדבר עם המשפיע או עם המשגיח בישיבה.




למעלה: א' מבוגרי כיתה ח' מציג שאלות בפאנל. למטה: הרב יי"צ בוטמן

עניינים בעבודת ה', או קשיים בקימה בבוקר, קשיי הסתגלות להבנת השיעור, או אפילו געגועים הביתה, הוא יכול לבחור במישהו אישי מהצוות, אליו הוא מרגיש קשר. הוא יכול להיות המדריך בפנימייה, יכול להיות המשגיח, או כל דמות שמרגיש אליה קשר, ולפנות אליו. מה שאמרתי בפאנל: בתקופה הראשונה, כשילד מתגעגע הביתה, הוא מתבייש אפילו לגשת למדריך שלו. אין שום בעיה שירים טלפון להורים והם יפנו להנהלה. חשוב לציין שאם תלמיד חש בעיה, שלא ישמור אותה בליבו. אם ישאיר את הבעיה אצלו הוא עושה את הגרוע.

הרב יצחק אקסלרוד: "התשובה היא לא ברמה הטכנית כי בזה הבחור צריך לפנות לכל אחד בתחום שהוא אחראי, הרב, המשפיע, או המדריך. ברמה העקרונית: תלמיד בישיבה שניגש ויוצר קשר עם אנשי הצוות, ההישגים שלו פי הם עשר לערך, יותר מבחור שמנסה להסתדר לבד. תלמיד שמשתף בבעיות ובלבטים שלו, חוסך לעצמו חודשים של עוגמת נפש, ואני כבר לא מדבר על מקרי קיצון של יאוש, וחידלון. כל העניין הוא לשבור את מחסום הבושה, ואפשר גם לכתוב על פתק ולהגיש לרב. בחור צריך להילחם על כך שיהיה לו קשר עם רב או משפיע, זו נקודת מפתח להצלחה בישיבה.

רואים את אלה שלא מתביישים, כיצד ההישגים הרוחניים שלהם ברמה אחרת לגמרי. מצד אנשי הצוות: חשוב מאוד לשדר לתלמיד שיש לו את כל הזמן עבורו. אי אפשר להכריח בחור לדבר, אלא לשדר שתמיד יהיה זמין עבורו. בחור בישיבה לא מבין רמזים, צריך לדבר איתו ברורות, שמעוניינים לשמוע אותו וגם ליזום איתו שיחה. איש צוות שמדבר אפילו שיחה סתמית עם בחור, מוריד מהבחור הרבה עומס נפשי ונותן לו להתפתח."

האם לדעתכם בישיבה קטנה אכן יש לשלב מעט פעילויות מסויימות בזמני הפנאי, כגון משחק בכדור וכדומה?

הרב יי"צ בוטמן: יש לחלק בין הדברים: בתקופה שלנו גם בחו"ל יש הרבה מוסדות שנושא הספורט היה פעם מותר, וכיום הוא נאסר. אנו מדברים כרגע על כדרוגל וכדורסל. פעילות של בריכה בכל הישיבות בארץ גם מותרת, ואדרבה, יש קונצנזוס לעודד שחיה בבריכה בצד הבריאותי שבדבר. יש מצד הנהלת הישיבות הסכמה לפעילות גופנית לתלמידים, רק שלא יהיה על חשבון המעמד והצביון הרוחני, ולכן הבריכה מותרת, וכדורגל וכדורסל לא. ברוב הישיבות בארץ, אם מצאו אצל בחור כדור, והוא שיחק מעט, לא קונסים אותו, אלא מבקשים ממנו שלא ימשיך, שלא ימשך למשהו קבוע.

"בפאנל בתלמוד תורה בכפר, עניתי לרב אקסלרוד והוא מאוד הזדהה איתי, שבישיבה גדולה יש הסכמה בינינו ששם זה נגמר. ציינתי שהוויכוח הוא, מתי למעשה מתחיל גדר של בחור ישיבה מגיל 14 או מגיל 17. אני מסכים שיש הבדל בגילים, אבל צריך שלא ייווצר מצב שכתוצאה מעיסוק בכדורגל וכדורסל בחור יהיה מחוץ למושג של בחור ישיבה. לכן אני אומר שבריכה אפשר ואפילו רצוי פעם בשבוע, אבל כדורגל וכדורסל לא. בישיבה נותנים לתלמידים לשאול את כל השאלות, אבל חייבים לשמוע בקול הנהלת הישיבה.

באופן פרטני ננסה למצוא פתרון, ובמקרים אחרים שאין פתרון, הבחור יצטרך למצוא מסגרת אחרת."

הרב יצחק אקסלרוד: "אין ספק שכן יש לאפשר משחקי כדור בישיבה קטנה, יש אחוז קטן של בחורים שלא חשים בכך צורך, רובם צריכים. בארץ יש הנחת יסוד שמי שמשחק פורק עול מלכות שמים ומי שחסידי אסור לו להתאוורר. לוקחים ילד בין 14 ותובעים ממנו רצינות של בן 30. בחו"ל לא הסתכלו כך על הדברים, ויכול להיות גם ילד חסידי שישחק מעט, וזה לא יפגע בו בהתפתחות הרוחנית. בארץ מסתכלים על הנושא מאוד בחומרה, והעיקר שאחוז קטן מהבחורים זה מסתדר להם. צריך להבין שזו לא בושה, אבל כמובן בתנאי שמבינים שזה לא סתירה לאידישקייט, זה למעשה הקו שנוביל בע"ה בישיבה שלנו. כדורגל, כדורסל, כרי דשא, סביבה טובה ונעימה לבחור, שלא על חשבון ההתקדמות הרוחנית, ולהיפך. לכן זה יצר גלים שיש פה פריצת דרך. לא פגשתי מישהו עד היום שהתנגד לעניין, וזה אומר דרשני. הסיבה שזה לא קרה עד היום, כי מפחדים שיגידו שהישיבה לא טובה ולא חסידית.

"נשירה סמויה"

"יש לי רקע כאיש צוות בישיבות קטנות כמעט 20 שנה, ואני ראיתי את המגמות. התבוננתי והבחנתי שיש שכבה קטנה של בחורים נושרים, ולכך כולנו ערים. אך לצערנו יש תופעה גדולה יותר, של נשירה סמויה. ואסביר: בחור שהשנים שלו בישיבה מאוד קשות, עם שיעורים ארוכים המתאימים לגאונים, וכל כך קשה לו, עד שיוצא לו החשק ללמוד לשארית חייו. ברגע שיהיה לו סדר יום, ומותר לשחק בכדור, בלי סתירה לעבודת התפילה ולימוד בהתמדה, הוא יקבל חשק ללימוד. אחד התנאים שלי להקמת הישיבה היה, שהצוות יוכל להשקיע בתלמידים במשרה מלאה, ולא מחצית שליש ורביע, כשחלק מהזמן יאלצו לחפש משרה נוספת להשלמת המשכורת. זה הכל מקשה אחת. אנשי הצוות יתנו את הנשמה כחלק בלתי נפרד מהתפיסה הזאת. לכל חדר בפנימייה יהיה שירותים ומקלחת ברמה של בית מלון. כאן אני יכול לבשר על הפתעה: מכינים בימים אלו בחצר הישיבה גינה של כדונם, לשתילה עצמית להנאת התלמידים. ילד יבוא עם אהבה לישיבה וזה לא סותר אידישקייט כאמור, אלא להיפך.

לגבי ישיבה גדולה: אחרי שבחור למד שלוש שנים בתנאים טובים ומגיע מישיבה קטנה, הוא בריא בנפש וטוב לו עם הלימוד, כך שהוא מחוסן ויכול להתרגל בקלות למסגרת של ישיבה גדולה. גם בליובאוויטש לישיבה קטנה קראו 'חדרים' ולא ישיבה. מה שקרה, שלאחר השואה הישיבות הקטנות למדו מהישיבות הגדולות והעתיקו את המסגרת הישיבתית גם לגיל הצעיר.

במשך שנות הלימוד בישיבה, לומדים במסגרת לימודים קבועה מראש: גמרא מסוימת בעיונא, ואחרת בגירסא, ומאמרי חסידות, ולמעשה בסוף יום לא נותר זמן לבחור ללמוד דברים נוספים. מה לגבי שאר אוצר הספרים היהודי? האם יש לשלב לימודים נוספים?

הרב יי"צ בוטמן: "בגדול, במשך היום יש לתלמיד הרבה יותר זמן ממה שהוא צריך. הוא יכול לסיים את העיונא והגירסא בפחות זמן. אם בחור רוצה באמצע משהו אחר, תמיד יתנו לו. אם בחור ירצה להרחיב נותנים לו. יותר מזה: בחור לא הולך לו ולא מתקדם, והוא רוצה ללמוד משהו אחר ששם מוצא יותר את עצמו, באופן פרטני מאפשרים לו. כן אפשר לתת לבחור מסויים אפשרות ללמוד נושאים מחוץ לסדר הקיים. אך מאידך, יש לציין גם שיש המון תלמידים שעוזבים את הישיבה ויש להם ידע מאוד נרחב גם לא בדברים הנלמדים בסדרי הישיבה.

מדוע המסגרת נקבעה כך? מרבית התשובות מופיעים בשיחות ובמכתבים של הרבי. גם בהתוועדויות מרחיבים על נושאי מחשבת היהדות והחסידות."

הרב יצחק אקסלרוד: "אני חוזר לאותה נקודה שדיברנו עליה קודם, שהכל נעוץ באותה שיטה וחוסר בהפסקות. אם הבחור לומד בצורה שהוא מתחבר ללימוד, והרי כל היהדות נמצאת בגמרא, הוא יפרח ויתקדם. אבל כשחוזרים שוב ושוב על אותו חומר הרבה זמן, הילד מאבד עניין. בישיבה שלנו ילמדו את הגמרא רק איך שהיא מתורגמת בעברית, ובמקום שילמד דפים בודדים לחודש, הוא ילמד מאות עמודים. מהלימוד השוטף הוא יקבל חיות בכל לימוד התורה. אם ילמדו רק בעברית וההספק יגדל, זה יתן לבחור תענוג וחשק בכל שטחי הלימוד. הגמרא נוגעת בכל, וכל היהדות נמצאת בש"ס. ברגע שיקבל מרחב לימודי והספק גדול, במילא הוא מרחיב אופקים ונהיה עשיר ברוחניות.

משפט סיכום לצעירי הצאן שסיימו כיתה ח' ועתידים בחודש אלול הקרוב להגיע לראשונה לישיבה.

הרב יי"צ בוטמן: "אחזור על מה שאמרתי בפאנל: אין תלמיד שלא יכול להצליח. הישיבה פותחת זרועותיה בפניו ותמצא לו הדרך המתאימה עבורו, והוא בע"ה יגיע למקסימום. תלמיד שנכנס לישיבה, שלא יחשוב שהוא הולך לטפס על הר מאוד גבוה. הוא צריך לדעת שהוא כבר נמצא בהר, וסוף הדרך קרובה אליו. רק זה לוקח זמן, וזה בהישג יד. הביטחון שיהיה לתלמיד שידע שבסופו של דבר יהיה תלמיד מוצלח, מאוד חשובה לו לתחילת דרכו. ולהורים: יש הרבה הורים שנפרדים ביום הראשון בחששות. זה לא טוב, צריך לתת תחושה לילדים ש'אתה בוודאי תצליח'. כשיש בעיה לילד, מצד אחד להתייחס לבעיה מצד שני לא להחריף אותה, אלא להתייחס עניינית. אני זוכר מקרה של אימא שנתנה לילד ביום הראשון תחושה כ"כ קשה, שלקח לה המון זמן לבנות את זה בחזרה. זה משפיע על עומק הגעגועים, ומערער את כל הביטחון.

הרב יצחק אקסלרוד:

"אחזור גם על מה שאמרתי בפאנל: אף אחד לא יגיד שזה לא קשה. השיטה היחידה להצליח, שאם הילד לומד ומתקדם בעבודת ה' הוא יצליח. מי שלא לומד, השהות בישיבה עלולה להפוך לסיוט: בבוקר מי יתן ערב, ובבוקר מי יתן ערב. אמרתי לילדים בתלמוד תורה, שאם הוא יחוש שלא מצליח בישיבה, שיעשה הכל: שיתייעץ, שידבר, ואפילו יבכה. אם הוא ילמד, שנה בישיבה תעבור כמו חמש דקות. אם לא – זה כמו נצח.

לכן 'הטיפ' שלי לילדים, שהשיטה לעבור בהצלחה היא רק בלימודים, ולכן לא לוותר, וללמוד בשקידה."