1) תחושות ולבטים...

אף המחנכים הנערצים ביותר שבינותינו, דמויות בעלות מרץ שוקק...אישי קסם הסוחפים לבבות שבויים בשבט הכריזמה שלהם... אף הם מתחבטים בהתלבטויות החינוך...

מסקנות נסיונותיהם מהווי החינוך כלל אינן נחרצות ואינן החלטיות, ועתים הם פוסחים על שני הסעיפים ומפתחים גישות סותרות ומנוגדות בהתייחס לאותם מצבים מאתגרים אליהם הם נקלעים במערכות החינוך..

לו רק יכולנו "להשאיל", קוים טהורים בחינוך ואנכי יסוד מקוריים מאותן בנות חולות בכרמים בחמישה עשר באב, שהשאילו בגדי "לבן" זכים שלא לבייש..

ולו יכולנו להביא בגדי לובן "שאולים" אלה לכרם החינוך שלנו, כדי שלא לבייש ולהתבייש בשל חוסר נסיוננו המשווע בידע מקצועני וכשיר בנושא... בשל החטאה כושלת בגישה לכבוש את לב הילד באהבה...

אנו נדמים לאותה מחנכת טירונית צעירה, מלאת פחדים וחרדה... דרוכה כולה... צופה, ניבטת בחלל הכיתה ומבקשת להתחבר עם האווירה השוררת בחדר.

הכלום, מבחינה היא בעובדה העקרונית כי כל נערה היא עולם לכשעצמה...בתוכו נשזרים חלומותיה ונארגים כיסופיה?...

לכל נערה המזג האישי של תכונותיה ומנת משכל האופייני לה. כל אחת מחוננת ביכולות שלה... במסוגלות שלה וכל אחת שוחרת למרחבי הרווח שלה...

ומה "מגוחך" כי לתוכי המתרס הזה של עולם מבוצר אנו עומדים "להגיח"...

והיא עומדת ניצבת ממול ומנסה להרפות את המתח האוחז בה... להפיג את החרדה...

עיניים סקרניות נשואות אליה והיא שומעת את רחש הדומיה... שמא מאיץ בה קמעה דופק הלב ואולי גם הספרות במד הלחץ שלה מתרוממות עתה מתוכי הסגור של קוצר נשימתה...

לו רק עלו בצפונותינו מילות הקודש של ר' הלל מפאריטש, הכלום היתה אז דעתנו נינוחה?

"כשמראה לאדם תנועה ופנים של חיבה - יתעורר אהבת חברו אליו... וכשמראה לו פנים של זעם - יתעורר בלב זולתו... (ד"ה איתא בפיסקתא עמ'ו')

הכיצד נחייך אם אנו חשים חרדה?

אך באותו מקום ממשיך הרב הקדוש במסר האלוקי: "כשאדם מתנהג ע"פ מידת הבטחון שהוא תלוי במידת האהבה דווקא , כמו שעל אוהבו הנאמן - בוטח שיעשה לו מבוקשו - ממשיך עליו מידת החסד והאהבה"..

החשש הזה, של אימת המורה להאיר פניו לפני הילד... לשוחח עימו מתוך צפור הנפש. ולא מהשפה לחוץ... הסרוב להשתעשע עם הילד ולהגיע אל לבו מתוך נקודת העונג הפנימית שלנו - מצטייר אצל הילד כאילו נוהגים עימו בדרך של טירן... של עריץ המפיל עליו חיתת... של סמכות נחושה ועויינת..

ודומה בעיניו כאילו רוחשים לו מוריו תחושה דוחה... שלילית... של חוסר אמונה בו... במסוגולותיו... במאמציו... במניעיו...כאילו מציאותו אינה נאמדת כראוי...

והוא מסתער במערכה מוחצת על תקומתו...

והוא לא יחדל ולא ירפה עד שינחל את נצחונו המוחץ. זוהי נקודת התורפה של עצם חייו... הוא אינו ירא אז את אימת התראת העונש וההרחקות... הוא פיקח ונבון ואינו ירא להסתבך עם חוקיות המוסד... בעיני רוחו הוא רואה אך את החרות... את הפדות והשחרור...

והרב אהרון הלוי מסטראשעלע מביע את הרעיון בספרו "עבודת הלוי, עמ' ז' ענין טו באב:

"מי שהוא בנצחון מאוד נגד חברו אזי כל חללי דעלמא יפזר למען להשלים הנצחון שלו כי הנצחון הוא חיותו ממש ובלאו הכי חייו אינם חיים והוא מפני שהנצחון נמשך מהחכמה ששם הוא עיקר החיות כמש' החכמה תחיה בעליה..."

התיתכן דרך בה ישמור המחנך על עליונות משרתו בתוכי מערכת יציבה של חוקים מסתברים מבלי שהילד יצא נפסד ואולי, אפילו יחוש חשוב ומכובד?

2) חלום "הכיסופים" של המחנך:

חלום הכיסופים של "מחנכת" - שוחר לתנועה של הקרבה מטעם הילד... הקרבה שהיא חולשת מעבר לטעם והדעת של החניך למילוי הצו "בהידור" של "בל כרחו" מתוך כיוון של "אתכפיא" ובתנועה של "אתהפכא" בהכנעה מוחלטת והמתגלמת ברגשות הודאה וביטול מלאים והעומדים בניגוד מוחלט לרצון האינדבדואלי וכהנה וכהנה...
כך אנו מזמינים פורענות כי עמידה זו היא מנוטרלת חיות... היא כותשת את המהות ואת הטעם והחשק בחיים הצעירים השוקקים עלץ נעורים...זוהי "בחינת הסתרה גמורה ויש פחד מפני החיצונים שלא תיפול בהיפוך להיות יש נפרד..." (שם דף ז' עמ' ד')

כיצד, אם כן, ניתן למנוע מצבים של מרד והפרת משמעת ומאידך מהי הדרך לשלב את הילד במערכת החינוך החיובית, כשהוא בא על סיפוקו המלא?

3) נתק בשעור - פסיקא דחיותא:
ההסתבכויות עלולות להתרחש אפילו אצל אותן דמויות חמות... מקרבות... מבינות ומרגישות את הילד...

עתים קורה קצר במהלך השעור כשתלמידים מובהקים מפריכים בצדק רעיונות שהוגים המחנכים...

דמויות נועזות של מורים יתורו אחר מוצא הוגן...יחפשו מענה.. יחקרו את הענין ויבחנו אותו על בוריו ןלעמקו ... ובאותן שעות קלות של הרפיה בהשפעה סדירה של החומר הנלמד, נוצר הנתק...

ויש והמורה תיכנן את שעורו ו"השאיל" (כמובא בהמשך המאמר)רעיונות למידה מהנערות החולות בכרמים... אך הדברים אינם מובנים דים ברב התלמידים היות ובעת הכנת מערך, יקשה על המורה לקבל תמונה ברורה של צורת החשיבה של הילד והוא לא כיוון במדויק.. אך הנערים מאיצים בו... מדרבנים ומעוררים אותו לתור אחר רעיונות מחודשים... מקוריים להבהרת יתר וברגעי עיון אלה של המחנך - עשוי להיווצר חלל "מועד" לתקריות..

יש וצוות ה"יועצים" ינחו מורים אלה שלא להפליג לעולמות של ברק... ו"לעבור" את הרגעים האלה מבלי להיקלע למצבים של רפיון מה..ולהמשיך בסדר המהלך וזאת (למרבה הפלא) על אף שחניכים נותרו ללא מענה מספק...

עצת המבינים מכוונת "למרוח"...ולדהור הלאה... ואולם ר' הלל מתאר חלל זה בכינוי "פסקתא דחיותא" ומבאר כי דווקא מצב זה הוא הזדמנות פז...זמן אמת להתחבר!

זהו מצב של "הסתכלות באמיתית הנקודה לאחר שנתבררו הפרטים במוח בינתו וכבר מוכן המושכל החדש אצל המשפיע לגמרי. ולכן מתגלים תחילה בז' מידותיו של מהמשפיע שמתפעל מזה, כי הדעת הוא מקור המדות" (דף י"ב ע' א)

ההשפעה היא אינה ענין של מושכל קר ויבש. מסר המגיע באופן כזה לא ייקלט בנימי הנפש... אך כשהרגש של המורה חדור בחומר והוא משתעשע בעונג ההברקה, רגשותיו אפופים זוהר והוא מקרין זיו זה על תלמידיו... תחילה הזיו הזה אופף את הילד ואח"כ הוא חודר ללבו ומכשיר אותו להתמודד בבאות!

"והארת מידותיו של המשפיע שהוא "נהירו דאנפין" שלו - בוקעין ומאירין בתחילה בדרך מקיף על המקבל שיהיה ממנו תנחומין, קיווי ובטחון על חסדי המשפיע" (שם)

אור בוקע ... מאיר והוא מקיף ואופף והוא מהווה מקור תנחומין... מקור לתקווה... ומעניק תחושה של בטחון והקרנה של חסד....

ו"שעי"ז מתחזק גם בחושך היותר גדול"(שם)

החלל הזה של עת רפיון בשעור, כשנוצר נתק מה היות והמורה מתבונן בעניין - הוא אות וסימן לחניך על זיקי אהבה... והוא בונה בו אמון ןתקווה... הילד רואה בכך תנועה של התמסרות למען הנוחם שלו... למען הבטחון שלו... ואם אי פעם יקלע הילד "לפסיקת חיותא" בחייו בעתיד... בחושך גדול...ייחלץ מהסבך מנצח ובגאון!

"ואח"כ המקיף הזה בוקע בהמקבל גם בפנימיותו שיכוון מוחו וליבו לקבלת חדשות" (שם)


4) "אמא אוזיפת לה מנאה לברתא וקשיטא לה בקישוטיה" (זהר) אמא משאילה בגדים לביתה כדי לקשט אותה....

המחנך מפיח בחניך תקווה בהארה פנימית הזורחת מהרגש שבו והיא אופפת וחודרת אל הנער ומחשלת אותו לעתים של חושך... והאם לעומתו, מקשטת את הבת בנוי של נשים.. בעטרות של פאר כדרך שהנשים אוהבות להתייפות ולקשט.. כדי שהנערה תחוש עוצמות ועוז לגבור על המכשולים והפתויים שיערמו לפניה ביום מן הימים...

"אמא" היא סמל לבינה... כשהיא נעדרת והנער "ננער" מקבלת עול ורסן נוהג בפזיזות נטולת בגרות - הוא נתון בפירצה מסוכנת ונזקק למגן..

ה"בגד" הזה שהאימא "משאילה" לבת, מיועד לפעור חלל בלבה גדי להניח ולאפשר לאור החכמה לחלחל אל הלב ולהביא לה תנועה בוגרת.. מרוסנת...כך נוצר בה חלל בתור בית קבול לקלוט אור חדש... לצמוח "לקבלת חדשות" כפי שמתבטא ר' הלל מפאריטש

את המילים האלה בזוהר מביאים בחסידות להבהיר את העיקרון היסודי של המחולות בכרמים בבגדים שאולים בחמישה עשר באב...
4 הקבוצות מהוות סמל לארגון הסדר של מהלך השעור לפי שלשת השלבים מנקודת החכמה לבינה המרחיבה ומפשטת אל הרגש של המחנך ומשם למקבל...והמה מהווים מופת... דגל והכשרה לפתיחת הלב והרגש ברוח של התבטלות כדי לקלוט באור החדש...

הדבר מתאפשר "בתנאי שתעטרני בזהובים" אומרת כנסת ישראל לאלוקים... בתנאי שתחזק אותי בחיזוקים במחשכי ההסתרה הגלותיים....

5) היפות, המיוחסות, העשירות והכעורות שבינותינו במחול הכרמים:
ארבע קבוצות יוצאות לחול ומשאילות בגדי לובן כדי לא לבייש את מי שאין לו. לכל אחד מאיתנו יש חוסר ואנו שואלים מהזולת להשאיל לנו את "יחודיותו" כדי להשלים את מה שנעדר בקרבנו וכך נוצרת הרמוניה הדדית...

ו"השאילה" היא משאת נפש לעדן את הנפש... לעצב מידות ורגש של אהבת ה' ויראת שמיים פנימיי, זכים... טהורים!

א) "היפות" שבינותינו מסמלות את מי שנקודת החכמה בסמל של אות י' בתחילת שם ה' - מאפיינת אותה! הפאר הזה מגלם את מציאות החכמה שבה והממצה בתוכה את כל התוכן.... את כל התכולה... אבל הכל סמוי ... נעלם... והיא "שואלת" מהמיוחסות, מהעשירות וה"כעורות" תכונות הנעדרות ממנה... אף כי מנקודת מבט ראשונה - ייחלה שהיא תהא היוזמת... המנהיגה..

ב) "המיוחסות" שבינותינו מסמלות את האם...את אות הה' השניה באותיות שם ה'. זהו כח הבינה, הממשיכה את נקודת החכמה ומפשטת אותה לתמונח חיה... מענגת...מוחשת ברגש. ו"אם הבנים שמחה" - זוהי "אם" שבניה "תולדותיה" - הרגשות שהיא ממשיכה מסבים לה שמחה, והרי אם הבנים שמחה...היא מסמלת את עצם היחוס אליה "מתייחסת" הבת בכרמים.
וגם אחת כזאת בינותינו שהיא נבונה וחשה וחיה את מציאות האמת "שואלת" כוחות של נפש מרעותיה להתעדן... להתרומם בקודש.. לבנות חלל... בית קבול לעצור בתוכו את האור...

ג) העשירות שבינותינו מסמלות את אות הו' השלישית באותיות שם ה' והעולה במספר ה-6 לעולם של 6 הרגשות. כשעולם זה הוא מורכב היטב וממוזג - הוא עשיר ושופע הקרנה לזולת, כי כל חומר אינטקטואלי... וכל מנת משכל נותר קפוא ודומם ומיותם אם לא העבירוהו ע"י הרגש!!!
ד) והכעורות שבינותינו?

הן יפות! הן מיוחסות! הן עשירות ואולם אין הן מניחות לשפע הזה לסנוור את היבטן. הן מסתכלות מעבר לתכונות אלו וחוזות באמת האלוקית ואינן מייחסות כל חשיבות לערכים נפסדים אלה ... כאילו הן כעורות.. כאילו הן עניות... כאילו אין הן מיוחסות...

ה' ממשיך להן נוי ויופי ועושר ויחוס כדי לחשל אותן בעיתות של "פסיקתא דחיותא" בתוך עולם של מלכות כדי לגבור על החושך והאתגרים והן מכריזות "שקר החן והבל היופי", היות ואילו תנו להם זמנית כמתנת חינם כגלגלי עזר לסייע לה לדהור על מרכבת המלכות,

יופי זה הוא זמני וחולף היות והוא נמשך מהארה... מזיו ולא מהעצם והמקור האלוקי להבדיל מאורה של אשת החיל שהיא "תתהלל" - (הילה - אור) אור הנמשך לה מהעצם... מהמקור...

ולא היו ימים טובים בישראל כימים אלו