"מסופר על ילד שרצה לנסות איש חכם. החזיק הילד פרפר צבעוני ויפה בידו, שם ידו מאחורי גבו ושאל את החכם: "הפרפר שבידי חי או מת?"
בליבו אמר הילד: אם יגיד 'חי', אמחץ את הפרפר. ואם יגיד 'מת', אשחרר אותו.
אבל החכם ענה לו: "זה בידך. אם תמחץ אותו, או תשחרר אותו".

דבר אחד חסר בסיפור הזה: לשבח את הילד על-כך שהצליח לתפוס פרפר חי.
והנה אנחנו כולנו, זכינו שיש לנו כבר את הפרפר הצבעוני והיפה הזה ביד. השאלה היא, מה נעשה איתו.

אני כותב שורות אלה, לאחר שבשבת האחרונה זכיתי לשבות עם קבוצת הורים לילדים מיוחדים שארגן הארגון המבורך "יד לילד המיוחד" בירושלים. שם היתה לי שיחה טעונה עם אחד ההורים על הבעיה הכואבת ביותר עבורנו, בתוכנו, בקהילתנו. וכן, אני מדבר בתוך קהילתנו, קהילת חב"ד.

את השורות הבאות אפנה להורים שבינינו, בין להורים לילדים מיוחדים או הורים לילדים רגילים.
הפרפר היפה הזה אצלנו ביד. השאלה היא מה נעשה איתו.

אקדים, תרשו לי לשתף אתכם במקרה שקרה לי לפני שנה לערך:

באחד הימים, ירדתי לסדר עניין מסויים במשרדי חברת חשמל בצפת. חבר שעובד שם, קרא לעברי: "בולטון! משמים הגעת, אני חייב אותך".

הוא סיפר לי על חבר לא יהודי, שגר באחד הכפרים באזור. 'כבר חודש לא יוצא מהבית, לאחר שגילו שבנו בן השמונה חודשים סובל מ cp (שיתוק מוחין ל"ע), והוא ואשתו יושבים שבורים ורצוצים בבית. הוא שאל אותי האם אני מוכן ללכת לדבר איתם. 'בשמחה', עניתי.
לאחר נסיעה קצרה הגענו לבית בשעה די מאוחרת של הבוקר. אותו אבא רק קם משנתו ובקושי היה מוכן לדבר איתנו.

לאחר שיחת חולין קצרה, דיברנו על הילד, ואני עיינתי במסמכים והבדיקות. ואז שאלתי אותו, האם תמורת 10,000 ש"ח הוא מעביר אליי את הילד? האבא פתח זוג עיניים תמהות.

שאלתי על 20,000, וכך עליתי במחיר, עד שראיתי שהוא מאבד סבלנות. ואז שאלתי אותו: כמה כסף הוא נתת במתנה לאחיך הבכור כשהוא התחתן?

הוא סיפר בחצי גאווה שכבר בתור נער בן 18 הצליח לארגן לו 1500 ש"ח כמתנה. מיד שאלתי:

איך היית מרגיש אם למחרת אחיך היה עושה לך פרצוף על המתנה שקיבל?
'מתבאס', הוא ענה.

המשכתי: ומה אתה חושב שאלוקים מרגיש כשאתה מתבאס מהמתנה שהביא לך?...

הוספתי: "אנחנו מתמודדים עם שניים כאלה, רק במצב יותר מורכב משלכם. ואנו אסירי תודה להקב"ה כל יום מחדש, על אף שמי שהיה מסתכל מהצד לא היה מבין".

*

לצערנו הרב נוצר מצב, שבתוכנו יש מי שמעדיף לטמון ראש בחול בכל מה שקשור למצב ילדיו. כי לצערנו יש שנותנים הרגשה שילדים אלה יכולים חלילה להוות מכשול בחיים להורים עצמם, או חלילה וחס לשידוכים של שאר הילדים.

ופלא הדבר, כי ידוע הסיפור של ט' כסלו ה'תשל"ה שהרבי לא ירד להתוועדות בשבת וגם לא ביום ראשון חג הגאולה. ואת כל זה הסביר הרבי, שיש את הילד המיוחד שחוגג בשבת עליה לתורה וביום ראשון חגג בר מצווה, והרבי לא רצה שהילד יפגע מכך שלא חוגגים בהתוועדות שלו, כי אם תהיה התוועדות - כמובן שכולם ירוצו להתוועדות עם הרבי.

הרבי שם את השמחה של אותו הילד לפני התוועדות לכבוד ט' כסלו וי' כסלו. והרי ידעו לנו כמה היה הרבי היה קשור עם עם האדמו"ר האמצעי.

ומה עם כל החסדים שרוצים לשמוע חסידות וכו'?
כל זה לא שווה בעיני הרבי לעומת הרגשה של ילד מיוחד אחד.

אז תגידו לי אתם: אני זכיתי לשני ילדים כאלה, שהרבי שם אותם בראש סדר העדיפויות שלו.
זכיתי או לא?
אז למה להתבייש בילד כזה?
נהפוך הוא. את הילדים אלה הקב"ה מוריד רק להורים שראויים לגדל נשמות כאלה. רק להורים שיכולים לקדם אותם.

אז למה להחביא ילדים?

וכן, אני יודע כמה שזה קשה. ומי כמוני יודע כמה זה יכול להיות מביך לפעמים, בעיקר אם לא מוכנים לקבל.


תעודת הבקיאות בהלכות כשרות שקיבל הת' מנחם מנדל בולטון שיחי'


"אבל הנה, התעודה הזאת היא ההוכחה למה שכתוב במסכת סנהדרין:

"שלושה שותפים לו לאדם, אביו אמו והקב"ה". ואנחנו כחסידים זכינו בשותף רביעי – הרבי, כי בלעדיו לא היינו מגיעים לאן שהגענו. ואנו יודעים שכל אחד מאיתנו הוא הילד של הרבי, ובטח ובטח אותם ילדים שעבור האושר והשמחה של אחד מהם הרבי דחה שתי התוועדויות!

אז אנא מכם: הוציאו אותם החוצה! תפנו לעזרה, אנחנו נעזור במה שנוכל. וכאשר אנו כהורים עושים, השותף השלישי תמיד עוזר. הפרפר בידינו, וכוחות מהקב"ה והרבי גם יחד. תנו להם עתיד טוב יותר! הסתכלו על התעודה הזאת וחשבו: הרופאים לא נתנו לו סיכוי לעבור את גיל שלוש. אם הוא יצליח, גם שלכם יכול!

בדבריו שלו, בדרכיו שלו. זה הכל תלוי בנו ההורים, באיך נראה את הילד או אולי איך מסתכל הקב"ה ברגעים אלה. ט' כסלו ה'תשל"ה זה היום שצריך חקוק בליבנו תמיד!!!

בברכה הערכה והוקרה
שלכם

יוסף חיים בולטון