עם קבלת הידיעה המרה על הסתלקות בלא עת של חברינו השליח הרב משה'לה הכהן פרידמן ע"ה שמתי את פעמי לעבר בית חב"ד המרכזי בארגנטינה להיות ביחד עם ה״חבריא״ - אחים לצרה. להצטער, להזיל דמעה ולהתחזק במה שאפשר.

מזג האוויר סגרירי התאים לרגשות הקודרניים שבלבי הכואב. חשבתי על המשפחה המסכנה שניטלה מהן עטרה ומשענת. אוי ואבוי...

חשבתי על האבא – הרבי. כמה סבל וכאב לקבל נפש זכה שעשתה במסירות נפש את שליחותו ולא זכתה לברך על המוגמר - להביא לימות המשיח. ואיך זה שעדיין לא הצליחו להזיז ולזעזע אותנו ואת העולם להביא גאולה לעולם?...

חשבתי על הרב צבי שי' גרינבלאט. כמה קשה לו לאבד חייל מסור ונאמן... חשבתי על חבורת השלוחים הדואגת על 'אחד מן החבורה שמת'. על קהילת באיה בלנקה המיותמת.

בכניסה עמדו שני חברים שלוחים, שאלתי: איפה יושבים? עמדנו ושוחחנו על השבר שהושברנו...

אחדים נסעו ללוויה, הדבר הנכון לעשות, כדי לחלוק כבוד לנפטר ולחזק את המשפחה שיחיו. אבל מה איתנו? במה נתנחם? רוצה לשבת יחד, לדבר ולהזיל דמעה על חבר, על אדם כשר. אבל איפה? עם מי?

אז החלטתי לשתף את העט לעת ולכלות דאבוני ויגוני על הדיו ועל הדף...

------------------------------

קרבני לחמי לאשי...

(אחר מטתו של חברינו השליח הרב משה'לה הכהן פרידמן)

את ביכורי חייך
את יופי נעוריך
הבאת לקרבן
על מזבח עמך

מלחלוחית נשמתך
מעסיס עלומיך
השקית את שתילך
בשדה שליחותך

עמלת ימים
נדדת לילות
חרשת תלמים
גידלת ערוגות

הפכת אנוש לתפארת
חציר נובל לזוהרת
עמק עכור לתקווה
מים דלוחים למקווה

כמו נר על אם דרך
במעבה היער
קוממת ברך
החווית לשער

או אז ביקוד השלהבת
אורה נפתלת
שמנה תם, פתילתה אוכלת
בשארית כוחה למנורה נצמדת
בצלליה נאבקת

להרוות הצמאון
לשמן הטוב
חזרת לשאון
כרצוא לשוב

הנפש מתעטפת
החלה רוצצת
בלשונה לוחכת
כל שארית חייה הדועכת

עד שתתלקח
ותינתק מן המנורה
ותעופף לגבהי שחק
וישאיר שובל עשנה
זכרון לבהייה הלבנה...