רבקה ערנטרוי

להפריך תפיסה עילגת:

הפתגם העממי "מגדל פורח באויר" נתפס בעולם ה"פתוח" כמליצה עילגת לדבר דמיוני שאין לו בסיס להישען עליו ושאינו יכול להתממש...

ואולם בעולם התורני, בהשקף מעמיק לרבדים של תוכן ומשמעות - ובהקשר לפרשתנו בענין הנדרים, תופסים המושגים: "מגדל", "פורח" ו"אויר" מעמד של יוקרה, של כבוד וחשיבות יתרה. הם זוכים להערכה של עושר ופאר.

יש להם השלכות מעשיות על יכולות להטות את החיים (פרשת מטות) לאפיקים חיוביים... פורחים עם עוצמות וגבהים של מגדלים ואורות (אויר)

מדוע מפנה משה את משימת "התרת הנדר" דוקא אל ראשי ה"מטות"?

המטה נוקשה הוא והשבט (ענף) רך. עם לידתו של העם הוא נבנה משבטים אבל התנהלותו המתבגרת אלי החיים וההתמודדות עם מניעים של חומר וגוף הקשיחה אותו.

אך מתוכי התהום הרובצת הוא עשוי לפרוח ולהתעצם ולכןdg, באור ולכן פנה משה דווקא אל ראשי המטות בענין של התרת נדרים, כי הם מסמלים מסוגלות ויכולות להתרכך כמטבע הולדתם ולהטות את החיים למסלולים המובילים לחרות של דירה ודרור (נדר). הכיצד?

"אתכפיא" - "ההפלאה" הכוונה הפנימית של איש כי "יפליא"...

האדם הנאור מחפש משמעות ותכנים לחיים רציניים. הוא מכיר בעובדה כי הינו המנהיג של עולם החומר - בתוכו הוא חי ושומה עליו להביא לסביבתו התעלות רוחנית!

התעלות זו מתבטאת בעובדה שהוא אינו מתהלך כעיוור ואינו מתעלם מהעובדה שהקדושה מחיה את העולם.

רוח בוגרת מכירה בכך, כי כל תנועה בעולם מתופעלת ע"י יד ה', על אף שעיתים דומה כי כוח החומר גובר, והוא עשוי לסנוור...

ההתמודדות שלו במערכות החיים, ההתאבקות בחומר - אינה צולחת לו תמיד...

והוא מתבונן בגורמי החומר מבעד לעלטה ומודה כי מקור שרשם נעלה הוא משלו, שהרי הם באו לעולם לפניו ועליו להעלותם... אך כשהוא מגלה רפיון ואינו מסוגל להבחין באור האלוקי המנצנץ בתוכם בשל העלטה שבהסתר החומר - הוא נאלץ אז להרפות מהתענוג הפיסי שהמגע הממשי מסב לו.

הוא מתבונן בשרש הרוחני משם נמשך גוף החומר והוא חש נחות מהם.

והוא שח בליבו: 'המה נשגבים ממני...' אך האופן החומרני והצביון האקטואלי שלהם לשם נתדרדרו בעולם הזה - עשויים לשלוט בי ולהפכני כנוע ויתקיים בי חלילה, המילים : "שמנת, עבית, כסית" - זוהי גסות הנוסכת עלטה על הזוך והטוהר שבהשתקפות הצלולה.

אני נכנע, אפוא, לשרשם הנשגב והטהור אך מסתייג ממגע עימם." והוא נודר כדי להימנע.
מילות הנדר מקודשות כ"כ ו"פלאיות" כ"כ (ואיש כי "יפליא" נדר...) ואסור לו לחלל אותם, היות ובשל היותו צלם אלוקים יש לאותיות היהודי הנמשכות ממקורן האלוקי, כח עצום ותוקף בל יעורער...

ואכן, מילות הנדר שלו מקיפות את חומר התענוג החומרני שלו, שהוא כה חושש מפניו והוא אוחז בו ומחזיר ומעלה אותו לשרשו הנעלה של (התענוג העליון) בהבל הנשאב ממילות הנדר המקיפות שלו.

בכך הוא מגיע לשלב של "אתכפיא" כשהוא כופה על עצמו להימנע. והוא ממשיך על החומר הנאסר, אור משרש מקורו - מאותן אותיות של עשרה מאמרות ממנו הוא נברא...
אך המשכת אור זו ממילות הנדר שלו - נעשית באופן חיצוני גרידא ובפנימיותו עדיין נותר ההסתר והעלם על אור ה' כבמצבו, בהיותו בעולם החומר. (ספר הלקוטים דא"ח "צמח צדק" עמ' מ"ה - מ"ו)

"אתהפכא" - השלימות שבהתרת נדרים

הרצון של האדם הוא הכבוד שלו והכתר שלו והמילים המביעות את משאלותיו נמשכות מרצון זה באמצעות כח החכמה, ואכן תינוק המשתוקק לחפץ מה ואינו יודע להתבטא היות וכח שכלו טרם התפתח די הצורך - נעשה מתוסכל, סוער ומאבד שליטה באופן קשה וחמור כ"כ...

הרצון ממנו נמשכו מילות הנדר הוא המקור שמעניק ומפיח רוח ותוקף וקיימא לאיסור שגזר על עצמו...

רצון זה נמשך מכח הבינה שלו, מקו של שמאל דוחה, מגבורה המאפיינת עוצמה והמביאה תשישות של אישה וחוסר שליטה ואיפוק של קלות דעת, והנזקק לשמירה והגנה...

כח הבינה הבנוי מאש מצרפת מסוגל להפריד לנתק מהרע ולגונן... עולם הבינה מדומה לצפור הסוככת בכנפיה על גוזליה ומגוננת עליהם... גוזלים אלה בטרם יכולתם לעוף באופן עצמאי מדומים למקור הרגשות הסמויים בלב, בטרם התגלו שישמרו על הזוך והטוהר שלהם, שלא יגלשו לכיוון זר.

קו השמאל דוחה את חומר האיסור למקורו, אך האור המחיה אותו נסתר עדיין ואינו נגלה ונותר כבצביונו הנחות אליו נתדרדר בעוה"ז ורק ע"י התרת הנדר ניתן יהיה להמשיך אליו את מקור אורו שיתגלה בו וידחה את גורמי ההעלם וההסתר שבו.

ואולם, כדי שיתאפשר בעדו להשתחרר מאיסור הנדר, עליו לבטל ראשית את הרצון שמתדלק את האיסור וזאת ע"י שהנודר מביע בבטוי ממשי את מילות החרטה - רק אז יוכלו להתיר לו את הנדר! (שם נ"ב)

מדוע אין הוא מסוגל להתיר לעצמו את הנדר? מדוע הוא נעשה נזקק ומותנה בחכמים ממנו?

איסור ודחיה הוא קו של שמאל, של גבורה אך היכולת להפוך אותו לגוף חיובי היא מסוגלות של מידת הרחמים. החנינה והחסד...

תנועה זו מהווה השלכה של כח החכמה - המאפיין את דמות האיש! ולכן אב ובעל מסוגלים להתיר את נדר הבת. האישה...

ורק יחיד ומומחה שכבר נתנסה באתגרים מסוג זה בימיו ועמד מולם בעוצמה וגבר עליהם, היות ובאור חכמתו הוא אינו מניח להסתר לחצוץ בעדו...

ורק דמות מנוסה זו עשויה להתרומם מעליהם ולהתנצח בהם... ולשחרר את האדם הנודר ... ולהאיר את השקפו הלוטה באפלת החומר המושך.

כח הבינה, מעלים על המקור הבהיר שבחכמה בשל גוף "היש" והחש והחם שבו והוא נתפס בהשקף מצומצם של הווה... הוא עשוי אז להתפתות כאישה קלת דעת (הנזקקת להגנה) בשל קו הגבורה הדומיננטי בו כ"כ..

ואולם כח החכמה בשל יכולת השכחה העצמית שלו ומסוגלותו להתמקד באמת הטהורה של התמונה - חוזה באור האלוקי המחיה את החומר. מסוגל להסיר את האופל... היות ו"חכם עיניו בראשו" והוא רואה את העתיד הנולד... את השלכות של כח התאווה...

וההתפעלות הזמנית והחולפת - שוככת ואז מגיע שלב של "אתהפכא" כשהכח השלילי שהיה עשוי לדרדר את האדם לאיסורי דאוריתא ודרבנן נהפך לאור והוא נגלה עתה כמחיה את החומר... (שם נ"ה)

התר נדרים פורחים באויר ומגדל פורח באויר - הכיצד?

לפרוח באוויר הוא בטוי המביע חוסר מסוגלות לתפיסה של רעיון שהוא מופשט מדי, אך המילים "לפרוח באויר" מגלמים, מאידך, רעיון של פריחה ושגשוג.

הכיצד מגיעים שני המובנים להרמוניה של שלימות בפאר המגדלים?

מערכות החיים בהתמודדויות ברע מחשלים את רוחו של האדם ומכשירים אותו להתעצם ולהשקיף מעלי גבהים אדירים במעלה המגדל עלי החומה ולהתבצר בו. האדם מפתח יכולות לירות חיצים ממגדלו וליסטראות המחסלים את האויב המנסה לפלוש ממרחקים...

(המגדל שבנו אנשי דור ההפלגה היה אמור לשאת אותם למקורות קודש נשגבים, אך הם אמרו לכוון את האור שיזרום למקורות של עלטה וידמה כאילו עולם החומר חי בכוחותיו העצמיים... הם בקשו כבוד ושררה של יוהרה...

אך מאותו מקור כסא הכבוד, בלבנת השרפרף שמתחת לו - נמשכות אותיות הקודש ומשם גם נשאבות אותיות הנדר. משם התנתקה זרימת האור של האנשים הזוממים ואותיותיהם נפלגו לשפות זרות...

אנשי הגלות במצריים שבאו אחריהם היוו, למעשה, גלגול נשמותיהם ועבדו בלבנה לכפר על הלבנה שהשתמשו בה אנשי דור ההפלגה להעפיל השמימה. מהלבנה הזו נמשכות השפות הלועזיות ובשריפה של תפילה, נהפכות אותיות לועזיות אילו לקודש כמו שלבנה (מעשה ידי אדם) נשרפת ונעשית אבן)

המגדל עליו מעפילים אנשי אמת וטוהר לעליונים נבנה בתפילת העמידה החרישית והדוממת, ללא תזוזה ובהשתחוואה. היא יורה חיצים וליסטראות ונשפכת לפני כסא הכבוד ומשם נזרה אור עצום ואדיר ביותר כמגדל באופי של "חותמת בולטת" הנוצרת כתוצאה מעמדה של ביטול ושקיעה. שהרי כל חותמת יותרת שקיעה בשעווה וכן להפך...

המגדל עליו מעפילים מכונה בלשון רבים "מגדלות" כי הוא מסמל כיוון של רגש הגבורה שבאישה, התעוררות של לב... התרוממות של מידת הבינה הממשיכה עימה יראת ה' ומסוגלות להתבטל בפני אישה...

וכאן יש "פריחה" לעולמות עליונים ומנגד נמשך "מגדל" בלשון זכר - מלמעלה למטה והוא מרחף באויר...


מהי המשמעות הפנימית של המושג "אויר" - "אור - י' (מרחף באויר)

המגדל שנמשך מלמעלה למטה בשל עמידה מתבטלת של "חותמת שקועה" בתפילת העמידה או בשל גישה של רחמים. חנינה וחסד - מושך אליו כוחות אדירים ונשגבים ונסתרים של החכמה האלוקית במליצה של פריחה באויר, במשל לתפיסה מופשטת כ"כ באור הבהיר הנתפס במושג "אויר" שהוא רוחני מאוד ואינו קונקרטי ומוחשי...

גם מבנה המילה מורה על רעיון שהוא מופשט... - המילה "אויר" בנויה מהמילים אור י'. זהו מקור החכמה המתמשך לעולם הבינה וממנו נמשכים האותיות. ומשם נמשכים הכוחות אלי המגדל העליון.

האויר הוא גם הרווח המפריד בין האותיות החקוקות בתורה. משם, נלמדים כל החוקים ופרטותיהם שאינם מובאים מפורשות בתורה... ומשם שאב משה את המקור להתר נדרים, המדומים לפורחים באוויר, היות והם נעדרים מקור מפורש ומעידים עליהם חז"ל כי אין להם (להתר הנדרים) על מי לסמוך... אין אסמכתא מפורשת בתורה. אך משה למד זאת מהרמזים ומקוצו של י', מאותו י' של אויר - מקור החכמה והשרש לאותיות המקרא..

האות ל' מסמלת מגדל פורח באויר - הכיצד?

מבנה האות ל' מסמל את המגדל הפורח באויר וגם משמעות המילה "למד" מורה שיש ללמד...

להמשיך את האור מהחכמה לבינה ומהבינה לדעת... לכן מוצאים בה ג' ווין...

אות הל' עומדת אצילית וזקופה עם יתר האותיות באותה שורה, אך חולשת עליהן ופורחת עליהן בגובה של אות ו' נוספת ממעלה השורה והוא מסמל את הי' השואבת הארה ממקור החכמה והארה זו תומכת בה שתוכל לרחף ושלא ימשך האור מטה מדי או ישוב ויסתלק מעלה...

אות הל' עומדת זקופה ותמירה באצילותה ואינה נכנעת לכח הרע. ומתוך מידה נשדבה ומורמה זו - נגלמת ענותנותה באות י' שבראשה הרוכנת ונוטה (מטות) בפניה מטה, להאציל, להעניק טוב לעולם...

משם, מהמקור העילאי הזה נמשכת הסליחה ביום כפור ומהטוב הזה ומהחנינה הזו הופך החושך שבנדר לאור והוא מופר!

ומשם, מתוכי הרוך והחסד והחנינה שלנו כלפי הזולת נוכל גם אנו להעפיל אלי האור ולפרוח כמגדל!

(שם עמ' נ"ו, נ"ז וספר הלקוטים אות מ' ערך מגדל עמ' ל"א)