הרב חיים ברוך אוירכמן

עדיין המומים ומזועזעים אנו – חבריו, שלוחי כ"ק אדמו"ר במדינת ארגנטינה – מפטירתו של אחד מהמיוחדים שבחבורה, הלא הוא השליח המסור הרב משה הכהן פרידמן ע״ה שנלב״ע ביום חמישי האחרון כ״ב תמוז.

הרב משה ע״ה לא היה עוד 'שליח'. הוא היווה עבורנו 'דמות' ו'דוגמא חיה' לשליח שכל כולו מסירות נפש ומסירות הרצון כפשוטו, ללא שום גוזמא; דוגמא לשליח שהמקום, מרוחק ומנוכר ככל שיהיה, לא השפיע עליו כמלוא נימה; סמל לשליח שמצליח לעמוד בפרץ אפילו בעיר נידחת ביותר, עיר שמרוחקת הן בגשמיות ולא פחות ברוחניות.

מי שלא מתגורר בארגנטינה ייתכן ואינו יודע מהי משמעות הדבר ועד כמה 'נידח' הוא המקום במובן הפשוט של המילה, עיר אשר שוכנת אי-שם בקצה הדרומי של מחוז בואנוס איירס, למעלה מעשר שעות נסיעה מעיר הבירה שרק בה התאפשר להם לרכוש מוצרים כשרים או לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך יהודיים.

העיר "באיה בלאנקה" (בלשון-הקודש: המפרץ הלבן) היא עיר שאליה הגיעו קהילות גדולות של מהגרים יהודיים מגרמניה ומכל מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השניה וכן בתקופה שלפניה ובתקופה שלאחריה. מיותר לציין שהקהילות היהודיות שהיגרו לשם – כמו לשאר המקומות בדרום אמריקה – הגיעו ללא רבנים, מנהיגים או מורי דרך רוחניים, ובמשך השנים מצבם הרוחני הלך והתדרדר ל"ע מדחי אל דחי ורבים מהם כמעט ששכחו על יהדותם רח"ל היל"ת.

בדידות נוראית

אך הנה, דווקא שם ב"מדבר השממה" הרוחני והריק הזה, זכה הרב משה ע״ה, ביחד עם זוגתו ובני משפחתו שיבדלו לחיים טובים וארוכים, לשמש כשלוחי הרבי, ולהפיח חיים יהודיים וחיים חסידיים בקרב עשרות משפחות שרק בזכותם חזרו לחיק היהדות ולקיום תורה ומצוות בפועל ממש בחיי היום יום.

השפעתו היתה באופן של "טופח על מנת להטפיח" עד שכמה וכמה מהמשפחות שהתקרבו על-ידו מכהנים היום בעצמם כשלוחים בערים נוספות במדינת ארגנטינה וממשיכים באותה תנועה של מסירות נפש ומסירות הרצון שעליה הם חונכו על ידי מורם ורבם הרב משה ע״ה וממלאים את השליחות ללא פשרות וללא הנחות ומתוך הצלחה גדולה ברוך ה׳ ת"ל.

גם כאשר רבים ממקורביהם כבר עשו את השינוי הממשי באורח חייהם, הרי תיכף ומיד עברו להתגורר במקומות שבהם ישנם חיי קהילה עם מוסדות חינוך, חנויות מזון כשר, בתי מדרש וכיו"ב המאפשרים בקלות יותר את גידול המשפחה על פי רוח התורה והמצווה; אך משפחת פרידמן נשארה במקום כדי לעמוד על המשמר ללא חת וללא לאות על-אף הבדידות הנוראה, ודווקא שם הצליחו לכונן משפחה חסידית לתפארת ולמופת לכלל אנ"ש שיחיו בכל רחבי תבל.

פשוט לשבת ולהתוועד יחד

באופן אישי, אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה ההתעניינות והאכפתיות שלו לכל הפרטים שקשורים לשליחות. תמיד יש את אלו שמתעניינים באופן כללי מה המצב במקום השליחות והאם הכל מסתדר כדבעי; אך אצל הרב משה, תמיד כשהיינו נפגשים, הביע התעניינות על פרטי ההתקדמות בשליחות, על ההתפתחויות, ברמה של האם קיבלנו אישורים לבנייה, מה התוכניות הספציפיות וכן הלאה, משל היה מדובר בפרוייקט אישי הקשור אליו.

כאשר התעסקתי כמה פעמים בארגון כינוסי השלוחים האזוריים מטעם מרכז חב"ד בארגנטינה בראשות חותני השליח הרב צבי-יחיאל שי' גרינבלאט, היה הרב משה החלוץ שתמיד 'דחף' לקיומם של כינוסים אלו, ועורר שעליהם להתקיים בהזדמנויות קרובות ותכופות יותר.

פעם אחת הוא שאל אותי: "מדוע לא עשו 'כינוס' עדיין?". אמרתי לו שבכדי לארגן את ה'כינוס' יש צורך בזמן רב בכדי שיתאפשר לתכנן אותו היטב, למצוא מרצה מעניין שיוכל להכשיר את השלוחים בנושאים שונים וכו'. ואז, בפשיטות האופיינית לו הוא ענה: "לא צריך תכניות מיוחדות. צריך פשוט לשבת ביחד!". ואכן, ככה היה מונח אצלו הדבר: כינוס השלוחים זה פשוט להתוועד ולהתאסף ביחד...

להודות לה' על כל נשימה

לפני כעשר שנים, לאחר תקופה ארוכה ששהה בטיפולים רפואים בארה"ב ואחרי שברוך ה' סוף כל סוף הוא עבר בהצלחה את הניתוח להשתלת ריאות חדשות וניצל בניסי ניסים ברגעים האחרונים ממש, הוא הגיע בחזרה לארגנטינה להמשיך את השליחות. באותם ימים הוא אמר לי שעכשיו, אחרי שהוא קיבל את הריאות ואת האפשרות לנשום בכוחות עצמו, הוא מבין ומעריך הרבה יותר כיצד עלינו להודות לה' על כל נשימה ונשימה. והדגיש, אשר אצל רוב האנשים הנשימה היא דבר שמתרחש מאליו ובמילא לא יודעים להעריך זאת מספיק; מה שאין כן מי שעבר קשיים בנשימה, אזי הוא יודע להעריך את האפשרות שהקב"ה נותן לנו בכל רגע.

זכורני שבדיוק באותם ימים נערך כינוס שלוחים בארגנטינה והוחלט לנצל את הכינוס שיהיה גם בתור 'קבלת פנים' ו'סעודת הודיה' עבור הרב פרידמן. בסעודה המרכזית של ה'כינוס' הוא נאם וסיפר כיצד בימים הקשים לפני ההשתלה אחרי שניתנו הערכות של הרופאים, הרי שבתחילה הוא היה, מטבע הדברים, שבור מכך מאוד. ואז התגלגל לפניו מכתב של הרבי שמדבר על שמחה ובטחון בה', והחליט לנהוג בעצמו מתוך שמחה ובטחון בה' למרות מצבו הקשה. השמחה והבטחון הללו עזרו לו – כך סיפר – להתגבר על המצב הבריאותי עד שזכה לחזור בחזרה לשליחות בארגנטינה.

לא אשכח את המילים בהם הוא סיים אז את נאומו:

"הגעתי למסקנה שבתחילה כשבאתי לשליחות כנראה שהייתה חסרה לי ה'שמחה'. אז הקב"ה נתן לי הזדמנות נוספת לחזור לשליחות, אבל הפעם מתוך 'שמחה' אמיתית".

נחתום בתפילה להשי"ת ש"יאמר לצרותינו די!" ושיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ו"בלע המוות לנצח" ותיכף ומיד ממש, ונשיאנו ושלוחיו בראשנו.