הרב משה מרינובסקי

צילומים: ארכיון הג'וינט

הרב דניאל סמדג'ה הוא דמות מוכרת בחיים הציבוריים בבת ים. הוא היה חבר מועצת העיר, ממלא-מקום יו"ר המועצה הדתית וגם היום הוא פעיל בשורה של תחומים בהפצת תורה ויהדות. מה שפחות ידוע בבת ים, ובודאי לא ידוע לרבים מחסידי חב"ד שלא מכירים אותו אישית, היא העובדה שר' דניאל שימש בשעתו כמנהל בית הספר חב"ד לבנות ב... תוניס. בית ספר שיסד והקים בשעתו השליח הבלתי נשכח, הרב החסיד ר' ניסן פינסון ע"ה והוא קיים ופועל מאז ועד היום הזה.

למרות שר' דניאל עזב את תוניס ועלה לארץ ישראל לפני שנים רבות, בשנת תש"ל, ההיכרות עם הרב פינסון ועבודתו במוסדות חב"ד בתוניס, יקרה לליבו מאוד. דבר שבא לידי ביטוי גם בעובדה שמאז פטירתו של הרב פינסון בשנת תשס"ח, ר' דניאל נימנה על הוועד שמידי שנה בשנה, לקראת יום היארצייט של הרב פינסון בחודש כ"ד כסלו, מארגן לכבודו אזכרה רבת-משתתפים, הנערכת בבית הכנסת של הראשון-לציון, הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל בקרית משה בירושלים.
בשיחה שקיימנו השבוע עם ר' דניאל ביקשנו לשמוע חוויות וזיכרונות אישיים מהימים בהם עבד – יבדל לחיים ארוכים – לצידו של הרב פינסון ז"ל. בתשובה הוא סיפק כמה כאלה, כפי שנספר בהמשך, אבל תחילה חלק איתנו כמה עובדות ותובנות כלליות על חב"ד בתוניס.

העלייה מתוניס

"עד הקמת המדינה בשנת תש"ח היו בתוניס כמאה אלף יהודים", מזכיר ר' דניאל. "באותה שנה החל תהליך של עליית יהודי תוניס לארץ ובמשך תקופה של כעשר שנים, מספר יהודי תוניס לא עלה על חמישים אלף, לאחר שרבים עלו לארץ וחלק היגרו לצרפת. אגב, התהליך הזה קיבל תנופה משמעותית בשנת תשט"ז, כאשר תוניס עדיין לא קיבלה עצמאות מלאה, לאחר ששנים רבות היתה מדינת חסות של צרפת, אבל קיבלה אוטונומיה.

"השינוי גרם ליהודים רבים לחשוש מפני העתיד ולעזוב את המדינה. כמובן שהיה גם המניע של הגשמת החלום לעלות לארץ ישראל, לבנות אותה ולהתיישב בה, אבל בכל אופן כדור השלג החל להתגלגל והמגמה נמשכה, כאשר התפיסה הרווחת בין יהודי המדינה היא כי ליהודים אין עתיד בתוניס.

"בשנת תשכ"א (1961) נפל דבר בתוניס. נשיא תוניסיה דאז דרש מצרפת לפנות את נמל ביזרטה, אחד הבסיסים העיקריים של הצי הצרפתי. בתגובה כבשו כוחות צרפת את מרבית העיר ביזרטה תוך שימוש במפציצים ובתותחים כבדים וגרמו לאלפי נפגעים, מרביתם אזרחים. בהמשך הסכים נשיא צרפת דה-גול לסגת מהאזור אבל בינתיים לא מעט יהודים בתוניס החלו לחשוש שוב שהמצב במדינה לא יציב והיה גל נוסף של עזיבת יהודים את המדינה ועלייתם לישראל או הגירתם לצרפת.

"בין העוזבים היו חשובי הרבנים, המנהיגים הרוחניים ועסקני הציבור ונוצר חלל גדול שהיה צריך למלא בדחיפות.

"זה היה השלב בו הרב פינסון שהיה באותם ימים בשליחות במרוקו קיבל הוראה מהרבי להגיע לתוניס.

"המדינה שהיו בה ישיבות ותלמודי תורה, רבנים, גדולי תורה, ראשי ישיבות, רבנים, מנהיגים ומועצה שניהלה את הקהילה, הלכה ונחלשה מבחינה רוחנית. מה גם שעוד קודם לכן תוניסיה נחשבה מקום פחות תורני מהאי ג'רבא ובמשך השנים 'אליאנס' הקימה וניהלה בתי ספר לא דתיים.

"כשהרב פינסון הגיע לתוניס הייתי צעיר מאוד והיום אפשר לגלות שבאותה שעה לא לגמרי הבנתי את הענין והמטרה שבשליחות שלו ובוודאי שעדיין לא ידעתי את כוחו. לימים, אחרי פטירתו, שמעתי מרעייתו הרבנית תבדלח"ט, שאכן בשלב ראשון לא כולם התלהבו מבואם ולא כל-כך מיהרו לתת להם דריסת רגל. אבל מובן שבמבט לאחור אין גורם ביהודי תוניס שלא מכיר להם טובה עצומה. עם הזמן כולם הבינו את הכוח הגדול של הרבי ששלח אותם ואת המעוף שהיה להם להקים מוסדות חינוך ולנהל פעילות נרחבת".

תפקיד המנהל

סמדג'ה ממשיך ומספר: "באשר אלי אישית, כיהנתי כמנהל בית הספר החב"די לבנות בין השנים תשכ"ה-תש"ל, עד עלייתי לארץ. הייתי מאוד צעיר והתפקיד ניתן לי לאור העובדה שבהתאם לדרישת השלטונות, המנהל היה צריך להיות בעל נתינות תוניסאית ועם השכלה אקדמית של תואר ראשון לפחות. הרב פינסון חיפש יהודי דתי שיענה על שתי הדרישות הללו ויוכל להיות איש אמונו וכך הגיע אלי ומסר לי את התפקיד.

"התפקיד שלי היה במידה מסוימת ייצוגי וגם לימדתי כמה מקצועות, כשבמקביל הרב פינסון ורעייתו מנהלים את בית הספר בפועל, הן מהצד הרוחני והן מהצד הגשמי. בבית הספר למדו תלמידות מכיתה א' עד כיתה י"ב ובשעתו היו בו מאות תלמידות.

"במקביל הרב פינסון הקים וניהל, כידוע, ישיבה לבחורים. אחד הרמי"ם בישיבה היה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, רבם של יהודי תוניס וגם בניו הגדולים של הרב פינסון הרב יוסף יצחק והרב נחום למדו אצלו. בסך הכול לבית הספר לבנות ולישיבה לבנים היתה השפעה גדולה מאוד על הקהילה בתוניס.

"וזה בעצם, הכוח המיוחד והמבט המיוחד של חב"ד – גם אם הקהילה נעשתה קטנה יחסית למה שהייתה בעבר, וגם אם לפי תחזית כזו או אחרת היא לא צפויה לגדול ולהתפתח – כל עוד חיים במקום יהודים, צריך לעשות הכול כדי לשמור על הקהילה ולחזק אותה ולאפשר לכל ילד ולכל ילדה בקהילה לקבל חינוך יהודי ראוי. וכן לתת לקהילה כל שירות יהודי אחר. למשל, הרב פינסון היה גם מוהל וזכיתי שהוא מל את אחד משני הבנים שלי. אני באמת חושב שבגלל שהוא היה שליח שעשה את שליחותו לשמה, עם כל האמת, היתה לו סייעתא דשמיא והוא זכה להצלחה גדולה למרות כל הקשיים ולמרות שהיה אשכנזי יוצא רוסיה שעצם החיבור שלו עם יהודי מרוקו ותוניס היה פלא.

"בנימה אישית יורשה לי להוסיף שבהלוויה שלו, כשראיתי שנטמן בהר הזיתים, מול הר הבית ומקום המקדש, עמדתי והצטערתי על פטירתו של האיש הדגול הזה והתרגשתי מכך שזה המקום שבו נטמן, כשאני אומר לעצמי: כאשר רבים מבני הקהילה, וגם הרבנים והמנהיגים, בחרו לעלות לארץ ישראל, הרב פינסון המשיך לעמוד על משמרתו ולדאוג ליהודי תוניס והנה אחרי פטירתו הוא נמצא במקום קדוש כזה, אל מול מקום המקדש... הכול בזכות שהשליחות שלו היתה לשמה. הוא לא היה נגד אף אחד ונגד שום דבר. רק בעד. בעד הקהילה היהודית ובעד כל אחד מבני הקהילה שבמידה מסוימת הפכו להיות שארית הפליטה אבל בזכותו מסגרות הקהילה ומוסדות החינוך ושירותי הדת המשיכו להתקיים.

"בהזדמנות זו ברצוני להזכיר גם את אבי מורי רבי אברהם סמגד'ה שניהל תלמוד תורה גדול בתוניס. וכן את השותפים שלי לעריכת האזכרה שאנו עושים לרב פינסון ביום השנה לפטירתו מידי שנה בשנה בירושלים, בוגרי ישיבת 'אהלי יוסף יצחק' בתוניס – ד"ר אהרן בן שושן ומר בנימין פנש שבמסירות רבה דואגים גם לארגון המעמד וגם לאיסוף שמות וכתובות ושמירה על הקשר עם הבוגרים הרבים בארץ ובעולם. ויעמוד על הברכה השליח הרב זלמן גורליק מבאר שבע שמסייע לנו רבות באיתור בוגרים ובוגרות".

המתח במלחמה

חוויה מסעירה במיוחד חווה ר' דניאל במהלך עבודתו כמנהל בבית הספר 'בית רבקה' בתוניס, בימי מלחמת ששת הימים.

"כזכור, המלחמה פרצה ביום שני, כ"ו אייר תשכ"ז. כיהודים הגרים במדינה ערבית מובן שבכל תקופת ההמתנה למלחמה היינו במתח עצום. כשהמלחמה התחילה, שמענו על כך הודעות ברדיו. מצד אחד היו תחנות הרדיו הערביות שהגזימו ושיקרו ומצד שני קלטנו גם את רדיו מונטה קרלו מצרפת שהיה פחות או יותר אמין.

"בערך בעשר בבוקר ידענו כבר שפרצה המלחמה. הייתי בבית הספר שנמצא ברובע היהודי בו נמצא בית הכנסת הגדול ובימיו הטובים אכלס כעשרים אלף יהודים. כשהבנו שהמלחמה כבר התחילה בפועל התלבטנו מה לעשות בטווח המיידי. הנוהל היה שהתלמידים באים ללימודים בבוקר ולומדים עד הצהריים.

לאחר-מכן הייתה הפסקה די ארוכה, במהלכה היו התלמידים הולכים הבית וחוזרים להמשך הלימודים עד הערב. במצב המתוח שנוצר הרב פינסון התלבט אם לומר לתלמידים לשוב ללימודים אחר הצהריים. הוא היה אדם אמיץ ואיש של מסירות-נפש, אבל כאן היה מדובר על שלומם של מאות תלמידים והוא שאל גם את דעתי האם לומר לתלמידים לבוא גם אחר הצהריים.

"בסופו של דבר החלטנו שאנחנו מצידנו לא נגיד לתלמידים דבר. בית הספר ימשיך להיות פתוח ומי שירצה לחזור יתקבל בברכה. גם אני עצמי נסעתי לאזור מגוריי ובמהלך ההפסקה ביקרתי את אבי שהיה כבר מבוגר וכמובן גם הוא היה שרוי במתח גדול וניסיתי להרגיע ולחזק אותו.

"חזרתי לבית הספר בזמן הקבוע, שתיים בצהריים. התברר שמתוך כשלוש מאות תלמידים הגיעו כשבעים כאשר כל היתר נותרו בבית כי הוריהם חששו שייצאו לרחוב.

"בשתיים וחצי התברר שהפחד לא היה חסר בסיס. לפתע שמענו ברחוב קול המון של אלפי אנשים ששועטים מהרובע המוסלמי לעבר הרובע היהודי.

***

המשך הכתבה המרתקת – השבוע במגזין 'כפר חב"ד'. למגזין מצורף מידי שבוע מוסף לנשים 'משפחה חסידית' ומוסף ייחודי לילדים 'קינדערלאך'.