"מה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה"! פתיחה מפתיע שדווקא בפרשתנו הקרויה משפטים בשל עיסוקה במצוות חברתיות-משפטיות להתנהגות ראויה בין אדם לחברו, דן הרבי במשנתו, בקשר האלוקי שבין האדם למקום, הקשר העמוק והנשגב ביותר בין היהודי לבורא – האמונה המוחלטת של היהודי בריבונו של עולם. במבטו על הפרשה, הרבי ממקד את הסתכלותנו בשני ענינים קצרים, מפתיחת הפרשה ומסופה – העוסקים באמונה העל-שכלית. נפתח בשני סיפורים המבטאים את כוחה האדיר של האמונה. סיפור ראשון - בחור ובחורה; בור וחולדה במסכת תענית (ובערוך) מסופר סיפור מבהיל על עוצמת האמונה: מעשה בנערה נאה וצעירה לימים שנפלה לבור עמוק ולא הצליחה להיחלץ ממנו והיתה בסכנת חיים. צעקה בקול גדול לעזרה ואין מושיע. אחר זמן ממושך שמע את זעקתה בחור צעיר, רץ לבור וחילץ אותה ממנו בריאה ושלימה. שמחת שניהם היתה גדולה, וברגע מרגש זה הם כרתו ביניהם ברית-שבועה להנישא זה לזו, היות שלא היו במקום עדים שיעידו על שבועתם, הם קבעו שהעדים לשבועתם יהיו ה"בור"... ו"חולדה" אקראית שחלפה לידם... אחר שבועתם נפרדו זה מזו לשלום וכל אחד הלך לדרכו. הנערה אכן נשארה נאמנה לברית השבועה והמתינה לבחור, אך הבחור שכח משבועתו ונשא אשה אחרת ונולדו לו שני בנים, אז התרחשה טרגדיה איומה במשפחתו: בנו בכורו ננשך ונחנק בידי חולדה ומת! וגם בנו השני נפל לבור ומת! [המהר"ל מסביר מדוע האשה היתה יותר נאמנת מהאיש – "כי אמונה לשון נקבה .. לכך אמונת אשה לאיש יותר מאמונת האיש לאשה". והוא מוסיף ומסביר את הזיקה בין העדים לסיפורנו - "חולדה ובור הם נגד זכר ונקבה: חולדה נגד הזכר מפני שלשון חולדה מלשון חלדה שמנקב .. והוא כזכר שמנקב, ובור שיש לו בית קיבול דומה לנקבה. לכן לקחו לעדות לזיווגם חולדה ובור, כנגד אמונת זכר ונקבה שיעידו זה על זה ולפיכך קיימו את אמונתם". בספרי קבלה מוסברת סיבת המוות של התינוקות והיותם גלגול לנשמות מדורות קדומים]. אמרה לו אשתו שעליהם לחקור מה פשר הגזירות האיומות הנוחתות עליהם, מיתות משונות ויוצאות-דופן שכאלו. או אז נזכר הבחור בשבועתו העתיקה לבחורה ההיא וסיפר זאת לאשתו, אמרה לו אשתו: אם-כך עלינו להתגרש ועליך להתחתן עם אותה אשה שהצלתה, כך עשו, התגרשו והלך הבחור ונשא את ההיא שהציל והקים משפחה מבורכת בצאצאים ובעושר. אומרת על כך הגמרא: "מה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה"!!! בכוחה של האמונה נפטרו שני עוללים רכים מהחלודה ובבור, ובכוחה של האמונה להפיח רוח חיים ולהחיות עולם ומלואו. * סיפור שני – הרעב והשבר בימי הנביא אלישע מי זכה לגאולה הרעב הגדול ששרר בשומרון בימי אלישע הנביא, היה קשה מנשוא! "בן הדד" מלך ארם צר עם צבאו הגדול סביב השומרון "ויהי רעב גדול" בלא מזון לאכול עד שאפילו דבר בלתי-אכיל כצואת יונים נמכר "בחמשה כסף". הגיעו הדברים לידי כך שאנשים חשבו לאכול את בשר ילדיהם, כמסופר בספר מלכים. בתוך אווירת הייאוש והמשבר הכבד בישר אלישע הנביא את בשורת הגאולה "כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון", ואכן כך היה למחרת כאשר הגיעה הגאולה, אבל "השליש" שלא בטח והאמין בדברי הנביא ואמר לו "הנהיה הדבר הזה"? בבוא השפע העצום למחרת – לא זכה להנות ממנו והוא נפל ומת, כי לא האמין בדברי הנביא. כח האמונה בדברי הנביא היא זו שזיכתה את העם בגאולה! * תחילת וסוף פרשת משפטים מכאן אנו באים לדברי הרבי בפרשתנו - מפתיע שדווקא פרשה שעיסוקה במצוות שכליות פותחת וחותמת באמונה על-שכלית: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "אפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם" – גם בהלכות שפוסקים בהם למעשה בבית משפט של גויים כמו בבית דין יהודי - אסור להתדיין בבית משפט שלהם. לכאורה מדוע: אם אותה פיסקה הלכתית נקבעת גם אצל הגויים, איזה הגיון שכלי יש בפסילתם? מדוע התורה אינה אוסרת להשתמש בגויים בדברים אחרים שאינם נוגדים את המצוות וכאן קיים איסור גורף ללא כל הגיון וסיבה?! - אך אכן כך הם פני הדברים, מעל מערכת החוקים ההגיונית והמובנת ניצבת האמונה בה' וההליכה לפי ציוויו גם אם אין הדברים מובנים בשכלנו. גם סוף הפרשה עוסקת בענין האמונה: הפרשה חותמת בתיאור האמונה המוחלטת של ישראל בבורא, בהכרזה ההיסטורית והנצחית "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" - קבלת דברי ה' בשלמות תוך קבלת עול מלכות שמים ואמונה מוחלטת ללא כל בדיקה והרהור. ראו זה פלא: פרשה שעיסוקה המרכזי בעניני חולין חברתיים, יחסי מעסיק ועובדיו, מחויבות השומר לבעל הבית וכדומה, פותחת וחותמת במושגים וערכים נשגבים וקדושים. קדושת הדיון בבית הדין היהודי, אמונה וקבלת עול. זו היא ההשקפה הנדרשת מהיהודי: כל דבר שהינו עוסק, הן בקיום התורה והמצוות, והן בעיסוקיו בצרכי גופו וכו' – צריך להיות מתוך אמונה בבורא ורצון למלאות את שליחות הבורא בעולם. חיי האדם ומשפחתו, בריאותו, פרנסתו וכל אשר לו, ניזונים מכוח האמונה. האמונה והבטחון של היהודי בבורא, היא כוח החיים, ומשענת היקום כולו. אמונה אמיתית ופשוטה נוסיף מילים אחדות להבהיר וללבן את "עצם מושג האמונה": אמונה היא דבר נשגב שאינו שכלי כלל ועיקר: כשחולה שומע לעצת הרופא והוא נמנע מאכילת מזונות מסויימים והוא לוקח תרופות מסוימות למרות שאינו מבין את הקשר בין כדור אנטיביוטיקה קטן לכאבי אוזניו, אין זאת "אמונה ברופא", אלא ידיעה! האדם יודע ומכיר מנסיונו וחכמת חייו, שהכדור הקטן הזה קוטל את החיידקים שבגופו. לא זו היא אמונת היהודי בהקב"ה: אין היהודי שומע לדברי ה' מפני שהוא יוצר העולם והוא הוא האחד והיחיד היודע לתת לו את מנת מזונו הבריא והתקין (לא מזון טרף, לא בשר מעורב בחלב וכדומה), כי זו אינה אמונה טהורה, אלא מחשבה וראיה שכלית להשתמש בידע האלוקי כדי לשמור עלינו, על גופנו ונשמתנו; אמונת היהודי בבורא היא תמימות ופשטות, לא מכיוון שהיא המתכון להצלחות אלא אמונה וקבלת עול כי כך ציוונו ה' יתברך. נקודה. לא בשל שום סיבה והסבר. איננו מאמינים בצדיקים כי הם "כספומט לברכות והצלחות", אמנותנו בצדיקים נובעת מדברי התורה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אמונה הנובעת ממילוי הצו האלוקי. לכן אמונתו בבשורת הגאולה איתנה וחזקה. גם אם נמצאים עמוק בבור החשוך, בורא העולם מאזין לזעקתנו ובא לחלצנו כהרף עין. גוט שבת!