הרב מאיר אליטוב

על הפסוק "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" דרשו חז"ל "מראש אלו האבות ומגבעות אלו אמהות".

היחס שבין הילד לאביו הוא במציאותו הכללית אבל התחלקות האברים הפרטיים נעשים בבטן האם במשך תשעה חודשים.

משום כך, גדול הקירוב שבין הילד לאם וגדולה יראת האב מיראת האם כי קירוב מוליד אהבה ואילו ריחוק מוליד יראה.

אותו ההבדל ממש ישנו בין פעולת אבות האומה והאמהות, ולכן נאמר על האבות הלשון "אראנו"

ועל האמהות "אשורנו" שהוא הבטה מקרוב ולא ראיה ממרחק ("אראנו").

כמו לכל דבר בעולם הזה הגשמי גם ללידת הילד מאב ואם ישנו שורש רוחני כי השכל וההתבוננות בגדלות ה' מולידים את המידות שהרי אדם השולט במידותיו הוא זה המכפיף אותם להבנת שכלו ומוליד בנפשו מידות מתוקנות לאהבת ה' וליראתו.

גם בשכל עצמו המוליד את המידות ישנם אב ואם שהם חכמה ובינה, חכמה היא תפיסת נקודת העניין ולכן יכול שתבהיק באדם בשבריר של שניה, ובינה היא התיישבות כל הפרטים בהבנת האדם באופן של התרחבות החכמה. מאותה הסיבה ממש החכמה (האב) בגלל ריחוקה, היא מקור היראה ואילו הבינה (האם) בגלל קירובה למידות שבלב היא המקור לאהבת ה'.

אב ואם - חכמה ובינה - שהוא הסדר בהשגת האלוקות ובעבודת האדם, שורשו בסדר שבעליונים ובבריאת העולם כי העולם בפועל נברא על ידי מידותיו של הקב"ה אבל תחילת ההתהוות היא במחשבה וגם שם גופא ישנם אב ואם היינו חכמה ובינה.

העולם כמו שהוא בבחינת חכמה בטל בכל מציאותו לקב"ה (יחודא עילאה) כי שייכותו למציאות העולם עדיין מבהיקה ושברירית אבל כשהוא בבחינת בינה אזי העולם כבר תופס בה מקום ונרגש הקירוב שביניהם ממש כמו באב ואם שבעולם הזה, ובבחינה זו העולם הוא רק בביטול היש (יחודא תתאה).

אבות האומה והאמהות הם האב והאם של כל יהודי ויהודי ונתנו בכולם את הכח לעבוד את ה' בשתי הבחינות חכמה ובינה - יחודא עילאה ויחודא תתאה.

להשיג אלוקות בחכמה שבשכל ולהוליד יראת ה', ולהבין רוממות ה' בבינה שבשכל ולהוליד אהבתו ית'.

עבודת ה' בסדר הזה ובשתי הבחינות גם יחד מביאה כל יהודי לנאמר בהמשך הפסוק: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" וגורמת לו עילוי גדול ויכולת התרוממות מעל הגלות עד לגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(על פי שיחה לפרשת בלק חלק ד' ע' 1067)