היה שווה.

היה שווה לקום מוקדם ולעלות ירושלימה עם כל נשות העם, לחפש חניה, להצטופף כדי להיכנס למעלית ואחר כך עוד פעם ושוב.. עד שבאמת היינו בתוך המעלית עם עגלה שדוחקת את הרגליים. (כי זה 'הקהל' אז צריך "טף"...)

להידחק בכניסה, ולמצוא שהמקום שלך תפוס... ולשבת סוף סוף.



כל זה היה שווה רק בשביל הרגע הזה באמצע הכנס שהקרינו וידיאו של הרבי. מלך. עומד זקוף, ובקול נחוש ומתחנן כאחד, מדבר על משיח ולמה לא מספיק זועקים.

את רואה אדם שנחוש במטרה אחת שעומדת כל הזמן מול עיניו, כל הזמן בראש סדר העדיפויות. אצלנו סדר העדיפויות משתנה כל הזמן. ואצלו-לא. הגאולה תמיד בראש. בהתחלה בסוף ובאמצע. הרבי בוכה. בקול משתנק שמעורר נימים, הוא מודיע שה' מחכה שבאמת נאמר ובאמת נתכוון במילים "זה היום קיווינו לו".

נו אז מה אתכם??

ותוך שניה, וזה מדהים כי זה קורה ברגע, הרבי מתגבר על הקול הנשבר, על הבכי, ובטון הרבה יותר מעודד וחי הוא מסביר שהצפייה והדרישה והבקשות וההתחננות, הכול חייב להתבצע בשמחה. שמחה אמתית, מדגיש הרבי. אל תעשו סתם כאילו אתם שמחים ואז תסמנו ווי על "בקשת הגאולה בשמחה" ותרגישו טוב עם עצמכם. ועבודה היא דורשת השמחה. כדי שתהיה אמתית, ופנימית. איך אפשר שהגאולה עוד לא הגיעה ומבחינת הרבי (וגם מבחינתנו!) זה הדבר הכי עצוב שיש! ועדיין, מדגים הרבי בצורה נפלאה, צריכים לעבוד על שמחה אמיתית.

ואפילו שהייתי יכולה, אולי, לראות את הווידאו הזה במחשב הביתי, לא הייתי חווה אותו כמו בכנס. כי יש מילים של הרבי שצריך להקשיב להן יחד עם עשרת אלפים נשים באצטדיון ארנה.

מבחינתי בווידאו הזה הכנס בנושא "כי בשמחה תצאו" השיג את מטרתו. כל השאר היו קישוטים.

*

ועל אף שהווידיאו הנ"ל היה הרגע העצמתי והנוגע ביותר, היו עוד. רגעים עוצמתיים גם הם.

חני שמואלביץ למשל. שעומדת זקופה, ובקול גדול שיוצא ממנה מספרת על האדם הכי מדהים והכי קרוב אליה שהלך...

על הזקן שנשר וגרם לאנשים לא להכיר אותו, אבל הוא עשה מזה בדיחה וכל המשפחה שלו צחקה. על איך שהוא לקח את המחלה שלו בתור "להראות לאנשי בית שאן איך חסידים של הרבי מתמודדים עם מחלה". ככה הוא שינן לילדים שלו.

צמרמורת.

והיא ממשיכה האישה הזו, לתאר את הבן שלה, שעומד ליד אביו ברגעיו האחרונים, פותח אגרות כדי לקרוא על הרמב"ם, שעל אף חייו הקשים והמרים היה אופטימי תמיד. ומבין שזהו באמת.

ומה הוא עושה אם לא זועק: טאטי! אני מבטיח לך שעכשיו אנשי בית שאן יראו איך חסידים של הרבי מתמודדים עם אבל! והוא מכריז את זה גם בלוויה, ומיישם אחרי השבעה.

ואני, אישה קצת קשוחה שלא בוכה אף פעם, אבל פה אבדה השליטה על הדמעות. כי חני גם מספרת על הכתבה שכותרתה הייתה: האור של השליח הראשי לבית שאן, הרב יעקב שמואלביץ, כבה". והבת שלה שהתעקשה לשנות את זה ל: "האור של הרב יעקב שמואלביץ ימשיך להאיר!" טוב, אני מכירה את הסיפור הזה. אבל בכנס הבנתי אותו.

כשבעלה נפטר, חני רצתה למות גם. מה לה חיים ללא בעלה? אבל הייתה לה צוואה ממנו. אז היא הרבתה בעשייה. היא ומשפחתה. ועבדה קשה כדי לשמוח. וחיה. ועוד איך.

*

שלוש נשים שמתארות בווידיאו את הקושי הגדול שקיבלו מה'. על שתי אפשרויות: לשמוח, או למות בעודן חיות. על הבחירה בשמחה. ואז הן הופיעו בלייב.

טוב, נתחיל לפי הסדר. אחת שאינני זוכרת את שמה, מורה למוזיקה שקיבלה ילדה מיוחדת. לקח לה זמן, ואז החליטה להמשיך ללדת, למרות ועל אף. זו הייתה הבחירה המדהימה הראשונה. הבחירה המדהימה השנייה הייתה להמשיך ללמד מוזיקה. וגם בבית להשתמש במוזיקה כדי לשמוח. "כי יש לנו ילדה מיוחדת ואנחנו בית שמח". ואז היא עלתה לבמה ושרה עם המון אנרגיות חיוביות. מבפנים.

אחר כך הייתה ליבי, מדריכת כלות מקריית גת. היא גדלה אצל הוריה החרשים אילמים וה... שמחים. גם לקחו לנו את השמיעה וגם נפסיד להיות שמחים? אז הם שמחו, ורואים על שושי שגדלה בבית שמח. היא כולה חיוכים ואנרגיה טובה מתפרצת.

אחר כך היא עלתה בלייב עם אבא שלה, הקורן. הוא דיבר. זאת אומרת פיזית הוא לא יכול לדבר אבל הוא כל כך דיבר. כמו ששושי התבטאה על אמא שלה: "היא לא שמעה, אבל היא כל כך שמעה, היא לא דיברה , אבל היא כל כך דיברה"...

אבא של שושי היה ממש המחשה חיה לדיבור הזה. וכדי שתבינו כמה זה מיוחד, תדעו שהוא גם איבד את אשתו. אבל לא את השמחה.

אז שושי תרגמה אותו מילולית: "אם אני גידלתי ילדים בשמחה אפילו ש... אז לכל אחת כאן יש את הכוח הזה."

מה יש להגיד.

ואז הגיעה על המרקע גננת מכפר חב"ד. שבפשטות אמרה שהיא שמחה. ככה היא. זה האופי שלה. בעלה היה בחו"ל כשהתמוטט בפעם הראשונה. היא לא נפלה להיסטריה. רק לקחה מטוס והראתה לבעלה פנים שוחקות. באיזה פשטות היא אומרת את זה! הלוואי שאני הייתי מראה לבעלי פנים שוחקות במצבים הרבה יותר קלים מאלה, שלא נדע.

ואז יצאה החוצה ישבה על סלע והתפרקה. כי אין מה לעשות צריך גם את זה. ויש אנשים שיודעים איפה ומתי.

היא רצתה להמשיך חיים אפילו שבעלה חולה. וגם בעלה רצה. אז נולד להם עוד ילד. בהזמנה. "מה ישמח אותי יותר מזה?" היא שואלת. ובעלה נפטר, אבל היה לה הילד בהזמנה. היא כל הזמן מחפשת מה ישמח אותה, כי ככה תהיה לה שמחה לשמח אחרים. הילד גם חלה. אבל היא החליטה שהוא יבריא, אז אין מה להיות עצובים. אנרגיות השמחה הבריאו את הילד הרבה לפני הזמן שהרופאים קבעו. טוב נו, מה הם יודעים על כוח של שמחה?

ואם כבר בילדים מיוחדים עסקינן, אז הייתה עוד מישהי שדיברה ואני לא זוכרת מי מכולן, במחילה, (חושבת שליבי) הייתה לה בת שנולדה עם מום בלב. היא אמרה כל הזמן שעוד נרקוד בחתונה שלה. וכולם הרימו גבה, כי מי חושב על חתונה של פעוטה שמכחילה ומתעלפת על בסיס קבוע?? (אוף, איך אימהות עוברות דברים כאלו?? זה נורא!!)

אבל רקדנו בחתונה שלה!!! היא מריעה בקול לרקע תמונות החתונה שהופיעו על המסך.

אין שמחות כאלה.

וכאן וידוי אישי: כל הכנס התפללתי לראות את מיכל לויטין המפורסמת, הסטנדאפיסטית שלא נס ליחה. אבל על הבמה הופיעה יפוש, עם אורגן ועם הניגון "הנשמה יורדת לתוך הגוף". איזה כיף! יפוש! גם עליה התפללתי. עם היכולות הווקאליות המדהימות שלה, יפוש היא תענוג מוסיקלי ערב לאוזן. אז יש את יפוש... ואיפה מיכל? נכנסה באמצע השיר, כמובן, והפריעה ליפוש. וכאן החל מופע משולב ביניהן שהיה מקסים ממש.

בתחילתו, הודתה מיכל למארגנות שהביאו את אמא שלה וביקשה ששנה הבאה יביאו גם את אבא שלה בבקשה.

ולאלה מאתנו שעוד לא נפל להן האסימון, היא טרחה לציין שהוא נמצא ממש לא רחוק מפה בהר הזיתים. רק מיכל יכולה לזעזע ככה. בצחוק.

*

אז המופע היה כיפי ומשמח. רק לראות את מיכל עם הפאה הבלתי אפשרית ותנועות הגוף שופעות הביטחון, עושה טוב בלב ודמעות צחוק בעיניים. ועדיין, היא כל הזמן הפריעה ליפוש לשיר, אז חבל שלא נתנו אחר כך ליפוש איזה שיר שלם או שניים. המלצה לשנה הבאה. לפחות היה דואט של שניהם בסוף, גם לזה התפללתי. אני אוהבת שמיכל שרה. כי היא שרה בשמחה מתפרצת.

*

הרבנית אלבסקי. קול שופע דרמה הקריא את תולדות חיה של השליחה לאה אלבסקי ברוסיה, בליווי תמונות. גם הרבנית אלבסקי החליטה שהאור של בעלה, הרב זלמן ז"ל, ממשיך להאיר, ונשארה בגפה בשליחות כשהיא אחראית על בלי סוף דברים בקהילה. ואז עלתה אביבה שלמדה בעיר בה הרבנית אלבסקי שליחה, ותארה מה הרבנית אלבסקי בשבילה. לקראת סוף דבריה, כשכבר הספקנו לתהות איפה נמצאת הרבנית אלבסקי ברגע זה, המסרטות הראו אותה יושבת בקהל, כולה רגש.

אביבה סיפרה איך הרבנית אלבסקי השתתפה בחתונתה, כמו סבתא טובה. וראינו את החתונה על המסך. היא סיימה עם דמעות בעיניים: תודה לך באבע שלי!! ירדה לקהל והן התחבקו. אז הגישה אביבה לרבנית אלבסקי אות הצטיינות על פועלה מטעם 'נשי'. אני אוהבת את מארגנות הכנס על שהן מביאות לננו רגעים כאלו לכנס עצמו.

בין לבין שולבו קטעים של נשים שרות ובנות רוקדות שהיוו מוזיקת רקע. היה את הרב עמרם מויאל שעלה לבמה עם אף אדום ולבוש ליצני, הצחיק בצורה שהזכירה קוסם בתהלוכת ל"ג בעומר, וגם הכניס מידע מדעי על הצחוק וחשיבותו. (מבוגרים צוחקים ביום הרבה פחות מילדים...)

ר' עמרם מויאל מציג בכנס. וידאו:



שיפי נפתלין עלתה להכריז על ארגון הידידות של 'נשי', בו משתתפות כל הנשים התורמות קבע ונהנות מהטבות.

הרגעים של התכנית האומנותית שאהבתי היו קטע ממופע של טלי אברהמי שהעלו. מדהים! והתזמורת המקצועית שפתחה וסגרה את הכנס והיו בה רק נשים! שניגנו עם חיוך על הפנים! זה גרם לי למחשבה הבאה: בעולם מדברים פמיניזם, אצלנו עושים.

אה, איך שכחתי את השֹרה גילה גמליאל, שסיפרה על דולר של הרבי שקיבלה בדרך פלא. אלה סיפורים שתמיד טוב לשמוע.

וכמובן שמראה של כל כך הרבה והמון נשים מזיז משהו בלב. בהחלט.

הייתה אנרגיה טובה. היה שמח. יצאנו בשמחה.

תם ולא נשלם. תודה לבורא עולם!