שלושה ילדים קטנים עמדו בסמיכות לבימתו של הרבי בזמני התפילות, החל מחודש תשרי תש"נ. בכל עת – בכניסתו וביציאתו מהתפילה, בעת נגינה ב770, ובעיקר – בשעה בה אמרו הילדים, שיתומים רכים היו, קדיש אחר אביהם – זכו הם לליווי מבטו הקדוש של הרבי, לעידודים מיוחדים, ולקירובים שכדוגמתם לא ראינו מעולם. ממש כאב לבניו. גם בהתוועדויות הקודש, זכו הילדים לתשומת לב מיוחדת. בעוד ושאר חבריהם הילדים, ישובים היו על הרצפה שלשמאל כסאו של הרבי, ישבו הם מימין; ובמרבית התוועדויות השבת הגיש הרבי לצעיר שבהם חתיכת עוגה, עבורו ועבור אֶחָיו; בהתוועדויות החג – בֶּצַע מהחלה; ובאחרון-של-פסח – פיסת מצה. היחס האבהי, הדאגה האישית, והאהבה הרבה שהרעיף הרבי על הילדים, קיבלו ביטוי ברגעים נוספים רבים, שיפורטו להלן; אולם בטרם כך, נגולל את מסכת מיוחדת זו, מראשית דרכה.
בראשיתה של שנת תש"נ, ביום ח' תשרי, נפטר בקראון-הייטס הרה"ח ר' אברהם-שלמה שארף ע"ה. בניו, היתומים הטריים (מנחם-מענדל בן השבע, שמואל-חיים בן השש ושלום-דובער שטרם חגג 'אפשערניש'), שזה עתה קמו מימי ה'שבעה' אחר אביהם, החלו פוקדים מדי יום את 770, מצטרפים לתפילה במחיצת הרבי, ובסיומה, אומרים קדיש. גם שלום'קע הקט, שטרם למד אף לקרוא ניצב יחד עם אחיו. החל ממחרת יום-הכיפורים, הקפידו הילדים להגיע ל770 מדי תפילה, כאשר הם מצטופפים בתוך קהל הילדים שעמדו בקדמת בית-הכנסת, והרבי מביט לעבר הגדול שבהם – מענדל, בעת אמירת הקדישים, ומנגב את עיניו הק'; כן היה, עד ללילו הראשון של חג הסוכות. באותו לילה, עמדו הילדים מענדל ושמואל-חיים בקדמת בית-הכנסת, בקרבה יחסית לבימתו של הרבי. הנוהג באותן שנים היה, שבכל אחד מלילות הסוכות אומר הרבי שיחה לאחר התפילה. עם סיום התפילה החל הקהל הגדול להצטופף קרוב ככל האפשר לבימתו של הרבי, בכדי לשמוע את השיחה (שכן ביום-טוב הרבי מדבר בלא מיקרופון). החסידים החלו להתקרב אל הבימה, והילדים הקטנים נדחקו לאחור, ומצאו עצמם הרחק מבימת הרבי. עם סיום התפילה, צעד הרבי מסטנדר התפילה לסטנדר השיחה, שעמד גם הוא על אותה בימה; הכריז שלוש פעמים 'גוט שבת, גוט יום-טוב' (באותה שנה לילו הראשון של חג הסוכות חל בשבת) וכל הקהל אחריו; והחל מנגן 'ושמחת' כשהקהל מצטרף לשירה. לפתע, פנה הרבי אל המזכיר וביקש שיביאו את הילדים. בן רגע הם הובאו, כמצוות הרבי; הועלו על הבימה; והתיישבו על-גבה, בסמיכות ממש לסטנדר של הרבי. הרבי פנה לעברם ועודדם בחזקה בידיו הק', כשפניו הקדושות מאירות, ואחר החל באמירת השיחה. כך, כאשר הילדים יושבים על-ידו. בתום השיחה פצח הקהל בניגון; והנה, הרבי פונה במיוחד אל עבר הילדים ומעודדם בידו הקדושה מספר פעמים. הרבי פנה לרדת מהבימה, אולם מספר שניות ארכו עד אשר 'ועד המסדר' פינה את הדרך בכדי שהרבי יוכל לצעוד אל היציאה מבית-הכנסת. באותם רגעים, שוב הסתובב הרבי לעבר הילדים, עודדם שוב, ואז ירד מהבימה. • • • . . חלפו יום וחצי, גדושים במאורעות וגילויים במחיצת הרבי, והגיעה שעת הצהריים של יום שמחת-תורה, בה מתקיימת התוועדות עם הרבי, לשמה נוטלים ידיים ל'המוציא'. הילד מענדל, הגדול בבני שארף, לא נטל את ידיו, משום מה. והנה, הרבי נכנס להתוועדות, צועד למקומו, נוטל את ידיו הקדושות בקערה שהגיש המשב"ק הרב בערל יוניק ע"ה, מנגבן, מברך, וטועם מהחלה. ואז, פונה הרבי אל הילדים, שישבו מימינו, ומסמן בידיו הק' סימן של נטילה על יד ימין, נטילה על יד שמאל, ותנועת שאלה. המזכיר ניגש ואמר כי הרבי מבקש לדעת האם נטלו את ידיהם. לילד שמואל-חיים, שהשיב בחיוב, נתן הרבי חתיכת חלה; ואילו מענדל, שהשיב בשלילה, הבין שעליו ליטול ידיים, קם ממקומו – על רצפת הבימה, והחל לצעוד בכדי להגיע אל הכיור, הממוקם מחוץ לבית-הכנסת. הוא פסע מספר צעדים, אך הצפיפות הרבה ששררה מנעה בעדו להמשיך. הוא עמד אובד אונים, והחל לבכות... לאורך כל משך הזמן הזה, הביט עליו הרבי. משנעצר, קרא לו הרבי בחזרה, והוא שב למקומו, מימין כסאו הק'. תיכף הורה הרבי לר' בערל יוניק למלא שוב את ספל המים – מתוכו נטל הרבי אך לפני רגעים ספורים, ומענדל הקטן נטל את ידיו מן הנטלה של הרבי, ניגבן במגבת של הרבי (שלפי זכרון אחד הנוכחים, הרבי הגיש לו בעצמו), ואז נתן לו הרבי חתיכת חלה... ההמשך המפתיע, במגזין 'תחיינו' הרואה אור לקראת ג' תמוז