מערכת COL
|
יום כ"ד סיון ה׳תשע״ו
30.06.2016
למען הילדים שלכם: נמשיך לשווק מצוות ● מאמר דעה
"מה שטוב לבמבה בטעם נוגט, טוב גם למזוזה ולתפילין. גם אותם מותר וצריך לשווק. בדיוק על בסיס זה מציעים החב"דניקים לעוברים ושבים להניח תפילין, בלי תהליך כפייה, בלי סחיטה. למה? כי באמת אכפת לנו"... הברירה היחידה היא לצאת החוצה, לפגוש, להעניק ולהציע, ותודה לאל על 336 הסניפים של צעירי חב"ד בישראל, שעושים את זה בצורה מקסימה ● במאמר דעה המתפרסם ב'Ynet יהדות', מגיב ר' מוני אנדר מאגף דוברות חב"ד לטענות על 'כפייה דתית' כביכול, בפעילות חב"ד מאמר דעה
מוני אנדר
אנחנו חיים בעולם אקטיבי. מידי יום אנחנו נאלצים לבחור בין עשרות ערוצי מידע, מאות מוצרים שמתחרים על ארנקנו המצטמק, ושלל הצעות שמבטיחות לנו חיים קלים, רווחיים ומאושרים יותר. מספיק שתבדוק פעם אחת בגוגל את השעה בניו-יורק, ובשבועיים שלאחר מכן יידע האלגוריתם המסתורי של החברה להציע לך, מידי יום ביומו, כרטיס טיסה הלוך ושוב בדיל מיוחד. ואתה, אפילו דרכון אין לך.
מי שאינו משכיל לבצע את ההתאמה למציאות חיינו, עלול להיוותר מאחור. דמיינו עסק שמסרב להודיע על מוצריו; שאינו יוצא בפרסומים על מבצעים מיוחדים. "מי שרוצה, כבר ימצא אותי", יהמהם לעצמו סמנכ"ל השיווק של העסק. יסיט חרוז בחשבונייה המסייעת לו לחישובים, וילגום מכוס המים ששאב זה לא מזמן מהבאר.
לעומתו, מי שיודע למכור, לשווק, לשכנע ולרתום - הוא גם מי שיראה פרי בעמלו. וילדינו? אלה שאנו כל כך חרדים לחינוכם, ולא מוכנים לתת לאף אחד לדבר איתם? הם אולי הקורבנות הראשיים של שטיפת המוח הזו, ויעידו על כך המרכך "בוב ספוג", שמפו "פרוזן" ואל-סבון "דרדסים" שיש לי באמבטיה.
תתפלאו, אבל גם מצוות צריך לדעת לשווק. משום מה, יש כאלה המחזיקים בדעה מוטעית כאילו היהדות היא חלק מאותו עולם פאסיבי שהולך ונעלם. מוצר נשכח על המדף. אם תצטרך, כבר תדע איך להשיג אותו.
הם, כמובן, טועים. מה שטוב לבמבה בטעם נוגט, טוב גם למזוזה ולתפילין, לשופר ולסוכה. גם אותם מותר וצריך לשווק.
בדיוק על בסיס זה מציעים החב"דניקים לעוברים ושבים להניח תפילין, ולנשים - זוג נרות לשבת. אתם יכולים לפגוש אותם בכניסה למרכזים רפואיים, בתחנה המרכזית, במרכזי קניות או סתם בריכוזים הומי אדם. אין שום תהליך כפייה, אין שום תהליך סחיטה, אין "רדיפות" אחרי אזרחים. מה כן יש? הצעה בלבד. רוצה? בבקשה. לא רוצה? חבל, אבל שיהיה לך יום טוב.
מי שלא רוצה – יכול להמשיך בדרכו, אבל יש מספיק יהודים ששמחים ונהנים ומודים. הם לא מינו אתכם לדוברים שלהם. אל תדברו בשמם. אני, למשל, מקבל פעם בכמה ימים מייל שיווקי מחברה המתיימרת לספק שירותי תוכן דיגטלי. הספיק לי קליק אחד כדי להבין שהם לא מעניינים אותי, וזהו. דואר זבל, אנד נו הארד פילינגס.
חייבים להישיר מבט למראה, ולהודות בינינו לבין עצמנו כי במציאות החינוכית שלנו כאן, בישראל, לא מופרך בכלל להצביע על קהלים גדולים שאין ברשותם תפילין, שלא יודעים מה זה "שמע ישראל", או שלא קיבלו שום חינוך והכוונה על המסורות העתיקות והחשובות האלו. וזה לא שמישהו עומד בתור כדי לשנות את זה, כן? הברירה היחידה היא לצאת החוצה, לפגוש, להעניק ולהציע, ותודה לאל על 336 הסניפים של צעירי חב"ד בישראל, שעושים את זה בצורה מקסימה.
אין כאן שום פעילות לא חוקית, אין כאן שום פעילות של ניסיון החזרה בתשובה של איש. מה שיש הוא הצעה לעובר ושב לקיים מצווה שטרם הסתייע בידו מסיבות כאלו ואחרות לקיימה קודם לכן. לא משהו מאיים יותר מדוכן החתמה על עצומה נגד ניסויים בבעלי חיים, או נקודת מכירה של רשת סלולרית חדשה.
לאורך השבוע שעבר ביליתי את ערבי בחתימה על ספרי החדש ביריד שבוע הספר בכיכר רבין. כמות האנשים מכל הסוגים – דתיים, פעילי מר"צ, להטבי"ם, קשישים וסטודנטים – שניהלה איתי שיחה בעקבות הספר, הייתה פשוט מדהימה. לא מעט מהם גם היו כנים עד הסוף כדי להצהיר כי "הם קונים את הספר, כיון שזו פעם ראשונה שפגשו אדם חרדי, ומאוד סקרנתי אותם". נו, ואם לא הייתי מוציא את הספר, לא חבל?
רגע-רגע, שואל את עצמו ברגע זה התחקירן, ולמה בדיוק הם עושים את זה? מה יוצא להם מזה? מה הפרמיה / קופון / רווח שאותו יפיקו מכך שאתעטר בתפילין לשלוש דקות, ואקרא בהם את קריאת-שמע?
האמת שיש רווח. רק שכאן מסתיים הדמיון לכל הגורמים המשווקים לנו את מרכולתם: כי הם עושים את זה למען הקופון או הרווח שלהם, ואילו חב"ד עושה את זה למען הרווח שלך. כי באמת אכפת להם ממך. אכפת להם שיהיה לך ליל סדר בקטמנדו, הרגשת חג בקוסקו, גן לילד באורלנדו, וחיבור ליהדות שלך בתל אביב. הם פשוט מאמינים שהחיבור ליהדות יעשה לך טוב, ויעשה טוב לעם ישראל. וזה יותר משתלם אפילו מעמלת מכירה בדוכן בקניון.
לפני שנים ספורות פנתה אליי תחקירנית של אחת מתוכניות הטלוויזיה, וביקשה את תגובתי לממצאים החמורים שהטיחה בי: הסתבר שיש בית ספר ממלכתי במרכז הארץ, שלקראת כל חג מזמין שליח של חב"ד כדי לדבר על החג בפני תלמידיו. כדי שכבוד הרב לא ירגיש יותר מידי בבית, הוא מחכה מחוץ לשער בית הספר, ולחמש הדקות הספציפיות שמוקדשות לדבר על הרעשן / שופר / חנוכייה, הוא מוכנס אחר כבוד פנימה.
"אכן, זו שערורייה" עניתי לה.
"באמת?" היא התלהבה. "ותהיה מוכן לבוא להודות בזה באולפננו? אני כבר שולחת לך מונית".
"בהחלט", עניתי. "זו שערורייה שהגענו למצב שבו בשביל לדבר במדינת היהודים על יהדות, צריכים להתייבש בשמש הקופחת דקות ארוכות כאילו מדובר באיזו אישיות מסוכנת. ובכלל, בושה שבכל צוות המורות אין אחת שמסוגלת להגיד כמה מילים על מסורת ישראל".
אני עדיין מחכה למונית.
אנחנו חיים בעולם אקטיבי. מידי יום אנחנו נאלצים לבחור בין עשרות ערוצי מידע, מאות מוצרים שמתחרים על ארנקנו המצטמק, ושלל הצעות שמבטיחות לנו חיים קלים, רווחיים ומאושרים יותר. מספיק שתבדוק פעם אחת בגוגל את השעה בניו-יורק, ובשבועיים שלאחר מכן יידע האלגוריתם המסתורי של החברה להציע לך, מידי יום ביומו, כרטיס טיסה הלוך ושוב בדיל מיוחד. ואתה, אפילו דרכון אין לך.
מי שאינו משכיל לבצע את ההתאמה למציאות חיינו, עלול להיוותר מאחור. דמיינו עסק שמסרב להודיע על מוצריו; שאינו יוצא בפרסומים על מבצעים מיוחדים. "מי שרוצה, כבר ימצא אותי", יהמהם לעצמו סמנכ"ל השיווק של העסק. יסיט חרוז בחשבונייה המסייעת לו לחישובים, וילגום מכוס המים ששאב זה לא מזמן מהבאר.
לעומתו, מי שיודע למכור, לשווק, לשכנע ולרתום - הוא גם מי שיראה פרי בעמלו. וילדינו? אלה שאנו כל כך חרדים לחינוכם, ולא מוכנים לתת לאף אחד לדבר איתם? הם אולי הקורבנות הראשיים של שטיפת המוח הזו, ויעידו על כך המרכך "בוב ספוג", שמפו "פרוזן" ואל-סבון "דרדסים" שיש לי באמבטיה.
תתפלאו, אבל גם מצוות צריך לדעת לשווק. משום מה, יש כאלה המחזיקים בדעה מוטעית כאילו היהדות היא חלק מאותו עולם פאסיבי שהולך ונעלם. מוצר נשכח על המדף. אם תצטרך, כבר תדע איך להשיג אותו.
הם, כמובן, טועים. מה שטוב לבמבה בטעם נוגט, טוב גם למזוזה ולתפילין, לשופר ולסוכה. גם אותם מותר וצריך לשווק.
בדיוק על בסיס זה מציעים החב"דניקים לעוברים ושבים להניח תפילין, ולנשים - זוג נרות לשבת. אתם יכולים לפגוש אותם בכניסה למרכזים רפואיים, בתחנה המרכזית, במרכזי קניות או סתם בריכוזים הומי אדם. אין שום תהליך כפייה, אין שום תהליך סחיטה, אין "רדיפות" אחרי אזרחים. מה כן יש? הצעה בלבד. רוצה? בבקשה. לא רוצה? חבל, אבל שיהיה לך יום טוב.
מי שלא רוצה – יכול להמשיך בדרכו, אבל יש מספיק יהודים ששמחים ונהנים ומודים. הם לא מינו אתכם לדוברים שלהם. אל תדברו בשמם. אני, למשל, מקבל פעם בכמה ימים מייל שיווקי מחברה המתיימרת לספק שירותי תוכן דיגטלי. הספיק לי קליק אחד כדי להבין שהם לא מעניינים אותי, וזהו. דואר זבל, אנד נו הארד פילינגס.
חייבים להישיר מבט למראה, ולהודות בינינו לבין עצמנו כי במציאות החינוכית שלנו כאן, בישראל, לא מופרך בכלל להצביע על קהלים גדולים שאין ברשותם תפילין, שלא יודעים מה זה "שמע ישראל", או שלא קיבלו שום חינוך והכוונה על המסורות העתיקות והחשובות האלו. וזה לא שמישהו עומד בתור כדי לשנות את זה, כן? הברירה היחידה היא לצאת החוצה, לפגוש, להעניק ולהציע, ותודה לאל על 336 הסניפים של צעירי חב"ד בישראל, שעושים את זה בצורה מקסימה.
אין כאן שום פעילות לא חוקית, אין כאן שום פעילות של ניסיון החזרה בתשובה של איש. מה שיש הוא הצעה לעובר ושב לקיים מצווה שטרם הסתייע בידו מסיבות כאלו ואחרות לקיימה קודם לכן. לא משהו מאיים יותר מדוכן החתמה על עצומה נגד ניסויים בבעלי חיים, או נקודת מכירה של רשת סלולרית חדשה.
לאורך השבוע שעבר ביליתי את ערבי בחתימה על ספרי החדש ביריד שבוע הספר בכיכר רבין. כמות האנשים מכל הסוגים – דתיים, פעילי מר"צ, להטבי"ם, קשישים וסטודנטים – שניהלה איתי שיחה בעקבות הספר, הייתה פשוט מדהימה. לא מעט מהם גם היו כנים עד הסוף כדי להצהיר כי "הם קונים את הספר, כיון שזו פעם ראשונה שפגשו אדם חרדי, ומאוד סקרנתי אותם". נו, ואם לא הייתי מוציא את הספר, לא חבל?
רגע-רגע, שואל את עצמו ברגע זה התחקירן, ולמה בדיוק הם עושים את זה? מה יוצא להם מזה? מה הפרמיה / קופון / רווח שאותו יפיקו מכך שאתעטר בתפילין לשלוש דקות, ואקרא בהם את קריאת-שמע?
האמת שיש רווח. רק שכאן מסתיים הדמיון לכל הגורמים המשווקים לנו את מרכולתם: כי הם עושים את זה למען הקופון או הרווח שלהם, ואילו חב"ד עושה את זה למען הרווח שלך. כי באמת אכפת להם ממך. אכפת להם שיהיה לך ליל סדר בקטמנדו, הרגשת חג בקוסקו, גן לילד באורלנדו, וחיבור ליהדות שלך בתל אביב. הם פשוט מאמינים שהחיבור ליהדות יעשה לך טוב, ויעשה טוב לעם ישראל. וזה יותר משתלם אפילו מעמלת מכירה בדוכן בקניון.
לפני שנים ספורות פנתה אליי תחקירנית של אחת מתוכניות הטלוויזיה, וביקשה את תגובתי לממצאים החמורים שהטיחה בי: הסתבר שיש בית ספר ממלכתי במרכז הארץ, שלקראת כל חג מזמין שליח של חב"ד כדי לדבר על החג בפני תלמידיו. כדי שכבוד הרב לא ירגיש יותר מידי בבית, הוא מחכה מחוץ לשער בית הספר, ולחמש הדקות הספציפיות שמוקדשות לדבר על הרעשן / שופר / חנוכייה, הוא מוכנס אחר כבוד פנימה.
"אכן, זו שערורייה" עניתי לה.
"באמת?" היא התלהבה. "ותהיה מוכן לבוא להודות בזה באולפננו? אני כבר שולחת לך מונית".
"בהחלט", עניתי. "זו שערורייה שהגענו למצב שבו בשביל לדבר במדינת היהודים על יהדות, צריכים להתייבש בשמש הקופחת דקות ארוכות כאילו מדובר באיזו אישיות מסוכנת. ובכלל, בושה שבכל צוות המורות אין אחת שמסוגלת להגיד כמה מילים על מסורת ישראל".
אני עדיין מחכה למונית.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
