אהרן דב הלפרין

מדוע רק לעיר אחת?

בהיותי בחור, בשנת תשי"ז, נסעתי ב'בין הזמנים' ל'מרכז-שליחות' להפצת יהדות, והיות ששותפי לנסיעה היה משה הרסון, יליד ברזיל ודובר פורטוגלית, נשלחנו לנסוע לשלוש מדינות בדרום-אמריקה, לכמה עיירות בקובה ובקולומביה ולעיר אחת בוונצואלה.

כיוון שהנסיעה עמדה להתקיים זמן קצר לאחר מהפכת פידל קאסטרו בקובה, היינו קצת מודאגים מן הצפוי, ומאחר שבדיוק באותה עת נכנס משה הרסון ליחידות אצל הרבי לרגל יום הולדתו, ניצלנו את ההזדמנות והוא כתב לרבי על הנסיעה שלנו וביקש את ברכתו.

הרבי עיין בפתק שלפניו וראה זה פלא: הרבי לא אמר אף מילה בעניין הביקור בקובה שהפחיד אותנו. לעומת זאת, הרבי שאל אותו מדוע בכוונתנו לנסוע רק לעיר אחת בוונצואלה.

על כך לא היה לו מה לענות, כי סדר הנסיעה והמקומות שנבקר בהם נקבעו עבורנו על-ידי הנהלת ה'מרכז', ולא היה לנו שום מושג לסיבת ההחלטה לבקר בוונצואלה בעיר אחת בלבד. אך הרבי לא המתין למענה מצידו ואמר מיד שבכל מקרה, עלינו לראות לבקר ביותר מעיר אחת כשנהיה בוונצואלה.

כשמשה יצא מחדר קודשו של הרבי, סיפר לי על הוראת הרבי לראות כיצד נוכל לבקר ביותר מעיר אחת בוונצואלה. מובן שניסינו מיד לשנות את מסלול הטיסות באופן שיאפשר לנו לבקר בעוד עיר, אך הדבר לא עלה בידינו והחלטנו לצאת לדרך ולנסות להסדיר את העניין כשנהיה כבר בדרום-אמריקה. כאן כדאי להבהיר שעריה של ונצואלה המאוכלסות יהודים מרוחקות מאוד זו מזו, ולא היה זה עניין של "קפיצה" ממקום למקום...

הגענו תחילה לקובה ולהפתעתנו הרבה התקבלנו בידידות נפלאה. הסתבר שסימן ההיכר של חיילי המהפכה בקובה ומנהיגם פידל קסטרו היה זקן מגודל. כשפקידי הממשל החדש ואזרחי העיר ראו אותנו – רבנים צעירים מזוקנים – חשבו לתומם שאנו נמנים עם תומכי הממשלה החדשה וקיבלו אותנו בסבר פנים יפות. כשהסתובבנו בעיר, ראינו מפעם לפעם אנשים מצביעים עלינו, ושמענו אותם מתלחשים ביניהם שאנחנו מתומכי פידל קסטרו. מובן שהדבר אפשר לנו להיפגש עם היהודים המקומיים בלי לעורר חשד ולמלא את שליחות הרבי על הצד הטוב ביותר.

מקובה המשכנו לקולומביה וביקרנו שם במספר ערים. על-פי התכנית, בסיום הביקור היינו אמורים לנסוע לקאראקאס בירת ונצואלה, וחשבנו שבהגיענו לשם נראה כיצד לארגן ביקור בערים נוספות. עמדנו כבר לצאת מבית-המלון לשדה-התעופה, והנה מה גדלה תדהמתנו כאשר התקשרו אלינו פתאום ממנהלת שדה-התעופה, והודיעו שמסיבה טכנית המטוס לא יוכל לטוס ישירות לעיר קאראקאס, אלא יערוך חניית-ביניים בעיר נוספת בוונצואלה, שם נשהה חצי יום או יום ואחר נמשיך לקאראקאס.

כך נתקיימה במלואה הצעת ובקשת הרבי. שהינו במשך יום שלם בעיר האחרת, ולאחר שביקרנו שם יהודים ועשינו את שליחותנו, המשכנו משם בטיסתנו המתוכננת לקאראקאס.

החודש המוצלח ביותר

בי"ד תמוז תשע"ג הסתלק לבית עולמו הר"ר לייבל זיסמן ז"ל. כילד צעיר, בהיותו בן עשר שנים בלבד, הוא הוגלה לגטו קובנא על ידי הנאצים ימ"ש. בעת שיצאו המשלוחים למחנה הריכוז שטוטהוף בפולין, הוא נחבא בבונקר תת קרקעי. כשנמצא על ידי הקלגסים, נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ. בדרך ניסית הוא שרד את התופת, ועשה את דרכו עם אחיו בערל, היחיד שנותר לו מכל המשפחה הענפה, לארצות הברית.

לייבל נכנס ללמוד בישיבת חב"ד, ואף סיים את לימודי הסמיכה. במהלך לימודיו בישיבה, זכה לקירובים מיוחדים מהרבי הריי"צ נ"ע.

במהלך חייו היה קבלן בנייה וסוחר נדל"ן, יזם פרויקטים רבים ברחבי ניו יורק, והפך לנגיד ובעל בעמיו.

מנהג מיוחד קבע לו ר' לייבל, אשר מידי חודש בחודשו, הוא ושותפו לעסקים היו עורכים את חשבון הרווחים לאותו חודש, ואת מעשר הכספים היה מעביר לי במזומן עבור הרבי, שהרבי יעשה עם כספים אלו כטוב בעיניו.

כך נהגו ר' לייבל ושותפו מידי חודש בחודשו, במשך שנים ארוכות. יום אחד החלו רשויות המס בארה"ב לחקור את הנעשה בעסקיו של ר' לייבל, והיה חשש שהחקירה תזיק לעסקיהם.

היה זה בתחילת החודש הלועזי. ר' לייבל וחברו החליטו אפוא, שהפעם, במקום להביא לרבי את כסף המעשר בסוף החודש, כמנהגם הרגיל, הם ישערו את הרווחים האמורים להיות באותו חודש, ויקדימו להביא את סכום הכסף בראשית החודש ולא בסופו. וכך עשו.

הם הביאו לי את הכסף, אמרו לי את הסיבה שהביאו את הכסף מוקדם, אך ביקשו שלא אומר זאת לרבי ביוזמתי, אלא באם הרבי ישאל על כך.

הכנסתי את הכסף לרבי, ואכן הרבי התפלא ושאל מדוע זה הקדימו הפעם והביאו את הסכום בראשית החודש ולא בסופו, כרגיל, ואני השבתי שאני משער, שזה מפני שנקלעו לחקירה והם זקוקים לברכה.

הרבי חייך חיוך רחב מאוד ובירך את ר' לייבל ושותפו שייצאו בשלום מעניין זה.

ר' לייבל העיד, שבאותו חודש שהביאו לרבי את סכום הכסף בראשיתו ולא בסופו – לא זו בלבד שנחלצו בשלום מכל החקירות, אלא שבכל שנות עסקיהם לא היה להם חודש עסקי מוצלח שכזה, לא לפניו ולא לאחריו...

התקשר אחרי שנה

פרופסור ישראלי, יהודי שומר מצוות, נוהג להגיע לעיתים תכופות לארצות הברית כדי למסור הרצאות. מאז ג' תמוז הוא משתדל להגיע ולהתפלל בציון הקדוש בהגיעו לניו יורק.

יום אחד היה על הפרופסור להיות במספר הרצאות. היות וכה מיהר, עצר מונית בשדה התעופה וביקש מן הנהג להתלוות אליו למשך כל היום, כאשר התחנה הראשונה היא השתטחות על הציון.
נהג המונית, יהודי שלא ידע כמעט שום דבר אודות יהדות, ביקש לדעת לשם מה הולך הפרופסור לבית החיים. הפרופסור הסביר לו שהוא מתפלל בציונו של רבי קדוש שרבים נושעו מברכותיו.

"האם גם אני יכול להיכנס?" – שאל נהג המונית.

"בוודאי, המקום פתוח וכל מי שרוצה יכול להיכנס ולהתפלל".

הפרופסור קרא פרקי תהילים וגם פתק קרא וקרע. נהג המונית ליווה אותו פנימה ולהפתעת הפרופסור לא יכול היה לעצור את בכיו המר עוד בדרך המובילה אל האוהל. הוא עמד שם שעה ארוכה ולפי בכיו ניכר היה שמשהו רציני מעיק עליו.

בהמשך הנסיעה התיידדו השניים קצת יותר והנהג סיפר:

- אני נשוי לאישה יהודייה ולצערנו הרב כבר שנים רבות אין לנו ילדים, והרופאים גם לא נותנים סיכוי. אי לכך, החלטנו לאמץ כלב קטן שמתגורר עמנו כבר מספר שנים ואנו מאוד אוהבים אותו. אך שוד ושבר, הכלב חלה מאוד. מחר עליו לעבור ניתוח בבית חולים וטרינרי והרופאים לא נותנים סיכוי רב להצלחת הניתוח. בכיתי והתפללתי אל הרב הקדוש שיברך את הכלב שלי שהניתוח יצליח...

הפרופסור הצליח להסתיר חיוך קטן. איך יהודי לוקח ברצינות את רפואת כלבו... ובכל זאת, מתוך נימוס, ביקש מהנהג:

- לאחר שהכלב יעבור את הניתוח, אנא התקשר אלי והודיעני מה מצבו.

הנהג טען שאין לו כסף כדי להתקשר לארץ ישראל, ובתגובה הציע לו הפרופסור להתקשר אליו 'גוביינה' והוא ישלם עבור השיחה.

כאשר נפרדו השניים, לאחר יום ארוך ומייגע, שכח הפרופסור את הסיפור כולו.

שנה עברה. בוקר אחד צלצל הטלפון בביתו של הפרופסור. המרכזנית האמריקנית ביקשה ממנו לאשר את קבלתה של שיחת גוביינה. "מי יכול להתקשר אלי על חשבוני מניו יורק?", תהה הפרופסור ולא קיבל את השיחה. במשך השעה הקרובה היו שלושה ניסיונות נוספים לצלצל אליו. הפרופסור החליט, מתוך סקרנות, לקבל את השיחה.

"שלום, אני נהג המונית מהשנה שעברה" – סיפר לו הקול הנרגש מעברו השני של הקו.
"מי? איזו מונית? מי מדבר?"

"האינך זוכר? לקחתי אותך לאוהל של הרבי מליובאוויטש והתפללתי יום לפני הניתוח של הכלב"...

הפרופסור נזכר באפיזודה ההיא ותהה מדוע התקשר הנהג היהודי רק שנה מאוחר יותר, כאשר הוא כבר לגמרי שכח את העסק...

"אז אני חייב לספר לך: הברכה של הרבי עזרה לנו. הניתוח של הכלב עבר בהצלחה רבה וגם הרופאים היו מאוד מופתעים מזה... הלו, אתה שומע? כל כך התרגשתי מברכת הרבי שעזרה שהחלטתי לקבל על עצמי לעשות משהו טוב בשביל הרבי. פניתי למישהו שהדריך אותי להניח תפילין מידי יום ומאז לא עובר יום חול שבו איני מניח תפילין... מאז התחילה אשתי לשמור על מצוות הבית היהודי לאט לאט, וגם שבת אנחנו כבר שומרים".

"אז מדוע לא צלצלת אלי עד כה? ולמה נזכרת בי?" – שאל הפרופסור את הנהג הנרגש.

"משום שהשבוע, השבוע קרה משהו שמח מאוד בזכות הרבי. חגגתי את ברית המילה של בני הבכור!"...

המשך הסיפורים – במגזין 'כפר חב"ד'.