הרצל קוסאשוילי

לפני מספר חודשים הוזמנתי להתוועדות יום הולדת של ידיד טוב שמכהן כשליח מצליח באזור המרכז, וחמוש במספר לא מבוטל של מקורבים. בהכירו את הנפש הבהמית שלי, בכדי לשדל אותי להגיע, הבטיח לי השליח כי התקרובת שתוגש בהתוועדות תהיה מהמשובחות שידעו מיצי קיבתי המאותגרת. ואכן כך היה - החלק הקולינרי בהתוועדות היה יוצא דופן, כמו גם האלכוהול המשובח שזרם שם בשפע.

בין כוסית 'לחיים' לניגון, השליח ריתק את השומעים בסיפור חייו הפתלתל, מה שהפך את הערב לנעים ומיוחד עוד יותר. כשנהנים הזמן הרי 'עף' מהר יותר, כך שבסביבות שעת חצות, שקלתי לעזוב בצורה מנומסת וחשאית את המקום מבלי לעורר מהומה, למרות שכאמור היה לי מעניין וטוב, אבל העייפות המצטברת של יום העבודה, כמו גם הידיעה שבעוד כמה שעות מצפה לי יום עבודה חדש עשו את שלהן. השליח שהבחין בחוסר הנוחות שלי כשאני מביט תכופות במחוגי השעון ששעטו קדימה, ביקש ממני להישאר עוד קצת, כי הוא רוצה לקבל החלטה טובה ברבים, ולברך אותי אישית. כמובן שלא סירבתי.

לפני שהוא ניגש לחלק העיקרי, הסביר השליח לנוכחים מסביב מהי מטרת יום ההולדת, כיום של חשבון נפש וקבלת החלטות טובות לעתיד וכו'. מכיוון שהשליח הוא אדם מוערך בעיניי גם במישור הרוחני, מצאתי את עצמי מופתע כשהוא הכריז על החלטתו הטובה. אני כמובן ציפיתי להחלטה רוחנית מהסוג החסידי/בנאלי: לסיים מסכת נוספת בתלמוד, ובנוסף לכך ללמוד איזה 'המשך' כבד ומכובד.

את חוט המחשבה וההימור על המסכת שעליה יכריז השליח או על 'ההמשך' החסידי שקיבל על עצמו, קטע השליח בזה הלשון: "אני מקבל על עצמי בלי נדר, לצאת לתפילות ללא המכשיר הסלולארי. להשאיר אותו בתא הכפפות וכך לצאת לבית הכנסת. העולם יסתדר בלעדיי בזמן התפילה".

אני זוכר היטב את הרחש שעבר בקהל, וגם את עיניהם הפעורות של המקורבים שלא הבינו מה קרה פה עכשיו. ואז השליח המשיך והתוודה באוזני הנוכחים שזו אחת מחולשותיו - להיכנע לזמזום הסלולארי בכיס בזמן התפילה, ולהגניב מבט חטוף בוואטסאפ ובהודעות.

בטוחני שלו היינו מציבים בפנינו מראה, היינו המומים ומזועזעים מהעובדה שהמכשיר הסלולארי (החכם, אלא מה?) הפך אותנו לטיפשים והשתלט לנו על החיים.

מי שמכיר אותי קצת, יודע שאני לא מדבר כאן כמשפיע או עומד בשער שנוזף בכם בתוכחה יוקדת, אלא כאדם מן השורה שחרג קצת מהשורה... מה גם שהקטע הרוחני גם ברור פה. ושוב, לא כמצליף אני בא בדבריי. כולנו יודעים שתפילה היא התחברות. נפתולי נפתלתי וכו'. איך זה שבמקום להתחבר למי שאנחנו אמורים להתחבר, אנחנו בוחרים מיוזמתנו להחביא את הסלולארי (על שקט כמובן שלא יפריע בתפילה...) מתחת לכריכה של הסידור, ומידי פעם להגניב מבט מודאג וסקרן במסך בחשש אמיתי שמא נתקבלה ידיעה, או העתק-הדבק ממוחזר, ששווה בשבילו לעזוב את אלוקים ולהגיד לו: "חכה שניה, יש לי פה משהו חשוב לקרוא... תיכף אשוב..."

אין מנוס. אם זה לא היה ברור מלכתחילה, אז הנה אני אומר את זה כעת בפה מלא: אני מכור!
אני לא מדבר על הראש המוטה למטה ברוב שעות היממה, שאפילו השלום החטוף שהיית מהנהן פעם לזה שבא מולך נעלם. אני לא מדבר על בזבוז הזמן בנבירה האינסופית במכשיר על שלל יישומיו גם כשאתה לא ממש נזקק להם. תתפלאו ואני גם לא מדבר על הדוגמא של אב לבנו בכבוד בית כנסת ובתפילה ראויה. וגם לא על הלשון הרע העסיסי שנוטף לנו מהמכשיר (תכלס, 'לשון הרע' זה כיף). ובטח שלא על האיוולת שבמקום ליהנות מקצת שקט וזמן איכותי עם המשפחה לאחר שעות העבודה, אנחנו בוחרים להתבודד ולשקוע במכשיר, שאנחנו דואגים אגב להטעין בכל הזדמנות ודרך אפשרית, על חשבון ריקון חיינו מתוכן ומאיכות.

אני מדבר על כך שאיבדנו את זה. איבדנו את היכולת להבחין בין טפל לעיקר, ובעיקר על הקושי שלנו להודות בכך.

בחזרה ליום ההולדת. עודני זוכר את המחשבות שעברו לי בראש כשהשליח הסביר למקורבים ולנוכחים את פשר החלטתו התמוהה. המחשבות בגדול היו: "כל הכבוד לו, הלוואי והיה לי את האומץ הזה". ככה, עם ההרהור הנוגה הזה פרשתי מההתוועדות, לא לפני שהענקתי לשליח חיבוק ואיחול לבבי.

בנסיעה הלילית חזרה לביתי, הרהרתי שוב ושוב בהחלטה של השליח, והגעתי למסקנה שגם אני רוצה לקבל החלטה כזאת. לא ביום הולדת ובפומביות הזאת, אבל פשוט להחליט שאני משנה את ההרגל המשובש הזה. זה הרגיש לי נכון ומתבקש.

רבותיי, בואו נשים דברים על השולחן. על איזון בין גוף לנפש ובין רוח לחומר אין צורך להסביר לחב"דניק הממוצע. ואף אחד גם לא מדבר אתכם על לא להשתמש ביישומונים (אפליקציות) נחוצים כמו אפליקציית הנווט 'ווייז' ועוד, שאין ספק שיש בהם תועלת, כמו גם רוב הדברים שהטכנולוגיה והקידמה מציעים לנו באגרסיביות ובשפע גדול. תכלס, הכל שאלה של מינון נכון ובריא.

כמו שסוכר ונתרן, ומוצרי בשר וחלב ושאר אבות המזון שנצרוך במידה ייטיבו איתנו, וההיפך מכך יעשו בנו שפטים, כך גם לדעתי הגיע הזמן שנשתלט על המכשיר שמשתלט לנו על החיים ונלמד לנווט בינו לבין החיים האמיתיים.

פעם לגלגו על המכורים כשאמרו עליהם: "אתה רואה אותו? הוא עובד בוואטסאפ...". היום כולנו עובדים בוואטסאפ. חוץ מזה שאם להודות על האמת, הנוכחות בקבוצות וואטסאפ מרובות נוכחים ומשתתפים הפכה למעיקה ומיותרת. כשאנחנו מתעלמים מהשאלות המהותיות שעולות מההתנהגות הכפייתית הזאת:

כמה פעמים יצא לכם להתחרט על משהו שכתבתם בקבוצה פומבית?
כמה אתם מרגישים בטוחים וחופשיים להתבטא בקבוצה של 256 איש, כשרק 30 איש מהנוכחים במקרה הטוב, הם אנשי קשר שמסונכרנים במכשיר שלכם?
מה בצע יש בכתיבה הפומבית והבלתי פוסקת הזאת?

כל זה מביא אותי לתובנה נוספת שראוי להרחיב את היריעה אודותיה בטור נפרד - תופעת הדיבורים בבתי הכנסת שלנו בזמן התפילה וקריאת התורה. לדעתי, מכיוון שבשבת אנחנו נמנעים הלכתית מלהשתמש במכשירים אלקטרוניים וממילא במכשירים הסלולאריים, אנחנו פשוט פורקים את כל המידע שהיה מצטבר אצלנו במכשיר, האחד באוזני השני...

האקסיומה הזאת בדוקה: גם בנוכחות בקבוצת וואטסאפ אחת, כל המידע יזרום אליכם. אולי בקצב אחר, אבל המידע יגיע בסופו של דבר ולא ייחסך מכם. לשם כך לא צריך לקבל 'העתק הדבק' זהה וממוחזר בכל הקבוצות הללו, שמעודדות ברובן רב שיח טיפשי ומוגזם.

מכיוון שאני אתיאיסט וכופר גמור בתורת הקאוצ'ינג, אין לי תובנות מחכימות ועמוקות שיסבירו את התופעה ואת ביטויה בנימי נפשנו העדינה, אבל יש לי טיפ שכבר השתמשתי בו פעם אחת לפני כמה שנים והוכיח את עצמו, ולאחרונה עשיתי זאת שוב בתקווה לטוב. אני מדבר על התנתקות מכמה קבוצות וואטסאפ שחוץ מלשבש את שגרת היום לא עושות כלום ולא תורמות במאומה לאיכות ולשלוות החיים שלנו. (ואני באמת לא מאלה שנוכחים בעשרות קבוצות). פשוט להתנתק. להתנתק בשביל להתחבר.