חיים גיל

צילומים: שלומי גיל

"מעולם לא זכיתי בשום דבר. לא בפרסים ולא בהגרלות", אומר לנו אהרן מנחם-מענדל קלדרון. "אין שום דבר בעולם שהוא מקרה. כל דבר הוא בהשגחה פרטית. כל מה שקורה הוא מלמעלה. אין מקרה".

סיפורו של קלדרון, הוא סיפורה של מגילת רות והוא נכתב כאן לרגל חג השבועות, יום הסתלקותו (ולידתו) של דוד מלכא משיחא.

סיפורו של קלדרון, כפי שאולי הצלחתם לנחש, מחובר במיוחד למגילה המספרת את סיפורה של הגיורת המפורסמת ביותר בעם ישראל – אמה של מלכות – רות. את המגילה, כך לפי המסורת, כתב שמואל הנביא שהיארצייט שלו חל שבוע לפני חג השבועות.

קלדרון, "כלל חסידי" בהגדרתו, מחובר למגילת רות ולא בכדי. למרות שתתקשו להאמין בכך כאשר תראו אותו, הוא נולד וגדל כקתולי בצפון ארגנטינה. את דרכו ליהדות עשה בכוחות עצמו ובעזרתם של שלוחי חב"ד בדרום אמריקה. זהו סיפורו.

"הפסוק שהכי דיבר אלי כאשר למדתי לראשונה את מגילת רות, הוא הפסוק "באשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקייך אלוקיי", אומר לנו קלדרון בביתו בירושלים.

"נולדתי למשפחה נוצרית קתולית בעיר פאראנה שבצפון מזרח ארגנטינה, בפרובינציית אנטרה ריוס", זו הפרובינציה בה התגוררו רוב יהודי ארגנטינה בסוף המאה הי"ט למניינם ולכך עוד נחזור בהמשך. "למדתי בבית ספר קתולי וייעדתי את עצמי לתפקידי כמורה. בגיל צעיר כבר עברתי ללמוד במנזר שתקנים מחוץ לעיר שלי. תמיד היו לי שאלות. שאלות על העולם, שאלות על הקיום. אבל לא הוגעתי את מוחי יותר מדי בעניין הזה.

"במנזר שהגישה שלו התבססה על מה שהם קוראים הברית הישנה, דהיינו התנ"ך, הייתה ספרייה גדולה ועתיקה שהכילה המון ספרים, ביניהם ספרים רבים כתובים בלשון הקודש. לא ידעתי כמובן לקרוא עברית, אבל נמשכתי לספרים האלה. אני זוכר שקראתי את חומש בראשית וראיתי שאברהם אבינו גילה את ה' כאשר הסתכל לשמים. באותו ערב לקחתי את המיטה שלי והצבתי אותה מול החלון כדי שאוכל להסתכל אל הכוכבים ולגלות את ה'.

"היו לי באותה תקופה המון שאלות. ניסיתי לשאול את הנזירים האחרים במנזר, אך לא היה עם מי לדבר. בכל זאת הצלחתי לדבר עם אב המנזר, ראש הכמרים. לא אשכח את העובדה שהוא למד מתוך ספרים בעברית. הוא סיפר לי שבעבר היה גר בארץ הקודש ושם למד לקרוא עברית. אבל ההסברים שלו לא הצליחו לשכנע אותי.

"כאשר שאלתי אותו מדוע הוא לא בוחר בדרכו של אברהם אבינו לא היה לו מה לענות. כל התשובות שהוא נתן לי היו חלולות. הוא דקלם את אותן תשובות שהייתי שומע בכל מקום. זה הטריד אותי ולא נתן לי מנוח. הטענה כאילו העם היהודי כבר לא העם של האלוקים, לא התקבלה על דעתי. התעמקתי בתנ"ך ואני זוכר שיום אחד הגעתי לפסוק 'ושמרו בני-ישראל את-השבת, לעשות את-השבת לדורותם, ברית עולם', והבנתי שהקשר של העם היהודי לה' הוא קשר נצחי, לעולם.

"מאותו רגע לא הייתה לי מנוחה. לא הכרתי יהודים מקרוב, ידעתי שיש יהודים אבל כפי שלימדו אותי לחשוב, הם לא רלוונטיים, אין להם קשר עם הקב"ה. כך חשבתי. אבל ככל שהעמקתי עוד יותר בספרים שמצאתי בספרייה, התחלתי להבין שהדברים שונים ממה שלימדו אותי. השאלות לא נתנו לי מנוח והחלטתי לעזוב את המנזר לזמן מה.

"חזרתי לעיר שלי, לבית של ההורים שלי בפאראנה והתחלתי לחפש יהודים. רציתי להתקרב אליהם. באותן שנים, הקהילה היהודית בעיר לא שמרה תורה ומצוות. אני לא חושב שעכשיו המצב יותר טוב. אבל באותן שנים היו רק שתי משפחות ששמרו שבת. בכל זאת הייתה קהילה יהודית. היה שם רבאיי רפורמי או קונסרבטיבי ואני ביקשתי ללמוד על יהדות, אז דיברתי גם איתו.

"מי שדאג לחיים היהודיים בעיר באותה תקופה, היה השליח בקונקורדיה, הרב צ'יצ'ה (ישראל) קאפלושניק שהיה עושה את כל הדרך הארוכה מעירו אל הקהילות היהודיות בפרובינציה והיה מגיע גם אלינו. לא הכרתי אותו מקרוב בתחילה, אבל שמעתי את שמו בקרב היהודים. כך, בעודי פועל במסגרת המיסיון של הכנסייה אליה השתייכתי, למדתי יהדות. הפעילות שלנו לא כללה המרה של דת. לא פעלנו בכלל בקרב יהודים, רק עזרנו לאנשים עניים בכפרים ובעיירות סביב העיר".

המהפך

"הרגשתי שאין אמת בנצרות"

כאן נהיה חייבים לעצור לרגע ולקפוץ לקונקורדיה הנמצאת במזרח הפרובינציה על גבול אורוגוואי. הרה"ח ישראל (צ'יצ'ה) היה השליח בעיר. מאוחר יותר החליף אותו השליח הרה"ח אלכסנדר (אלכס) קאפראוו ע"ה. אלכס היה גיסו של כותב השורות. קלדרון אומר: "באותה תקופה מי שהיה השליח הוא הרב צ'י'צה. לא הכרתי את הרב אלכס שהגיע אחר כך להחליף אותו, אבל שמעתי עליו הרבה. הוא היה הרב של קונקורדיה ונהרג בתאונת דרכים יחד עם הבן שלו".

החיים במרחק מאות קילומטרים מעיר הבירה בה חי הריכוז היהודי הגדול ביותר בארגנטינה לא היו חיים קלים ליהודי שומר תורה ומצוות, כפי שמספר קלדרון שהחל אז להתקרב ליהדות וליהודים. "אף אחד כמעט לא שמר את המסורת היהודית למעט חגים פה ושם. אבל הייתה קהילה ואפילו היה קורס ללימוד עברית עבור בני הקהילה. אני שמאוד רציתי ללמוד את הספרים של היהודים בשפת המקור, נרשמתי ללימודים בקורס והתחלתי ללמוד עברית".

אלא שאז התרחש אסון שעבור קלדרון היה להצלה גדולה. "נשיא ארגנטינה באותן שנים היה ממוצא מוסלמי. קראו לו קרלוס מנם. כשהוא עלה לשלטון הוא החל לגזור כל מיני גזירות כלכליות שהביאו במהירות לקריסתם של הבנקים הקטנים במדינה. בין הבנקים שפשטו רגל היה גם הבנק של הקהילה היהודית בעיר מגוריי.

"עבור הקהילה זה היה אסון של ממש. בגלל פשיטת הרגל לא היה לקהילה כסף והפסיקו את שיעורי העברית. אבל עבורי זו הייתה הצלה גדולה. בעקבות המצב הכלכלי קופת הקהילה התרוקנה והיא לא יכולה הייתה עוד לשלם משכורת לרבאיי הרפורמי. הוא עזב את העיר ומי שנכנס לתמונה ובא לעזור היה הרב קאפלושניק, השליח בקונקורדיה.

"עד לאותו רגע הייתי מבולבל. מצד אחד הקהילה לא הייתה דתית. מצד שני היה את 'הרב' הרפורמי. מצד שלישי היו משפחות ששמרו שבת. למעשה כל התהליך קרטע. אני התקרבתי ליהודים אבל לא בדיוק התקדמתי בדרך שרציתי ללכת. הכול השתנה מהרגע שהרב צ'יצ'ה דאג שיגיע אלינו שליח של הרבי.

"בהסכמה עם הנהגת הקהילה, למרות שבקהילה עצמה פחדו מהאורתודוקסים, הוא הביא לעיר את השליח הרב משה בלומנפלד. עד לאותו רגע לא היה לי למי לפנות. לא היה רב בקהילה. אבל ברגע שהוא הגיע, היה לי כבר עם מי לדבר.

"בדיוק באותה תקופה הפנמתי סופית שאין אמת בנצרות. אני זוכר שאמרתי לאחת הנזירות בכנסייה שפעלתי מטעמה, שזה לא יכול להיות אמת שיום ראשון הוא יום המנוחה. היהודים צודקים. שהרי בתורה כתוב שזה יום שבת ומי שמשנה הוא זה שלא דובר אמת. הרי זה אות בין ה' לבני ישראל, לעולמים. חלמתי באותה תקופה שאני חוזר למנזר אבל לא מצליח להיכנס פנימה. כאילו נפערה תהום ביני וביניהם. לא הבנתי מה, אבל אז התעורר בי משהו.

"יום אחד ראיתי אותו (את השליח, ח"ג) הולך ברחוב, אזרתי אומץ, ניגשתי אליו ואמרתי לו מיד: 'אני רוצה להיות יהודי!', כך ישר. הוא אמר לי: 'אני לא מכיר אותך. אני לא יודע מי אתה. אבל תתקשר אלי ותבוא ונדבר אצלי בבית'. זו הייתה הפעם הראשונה שרב הזמין אותי לבית שלו. עם הראביי הרפורמי דיברתי אולי פעם או פעמיים ורק במשרד, בטח לא בבית שלו ומעולם לא קיבלתי ממנו את הטלפון שלו.

"זה קצת הפתיע אותי והגעתי אליו. הוא כמובן ניסה להסביר לי שזה קשה וניסה לדחות אותי. לאחר מכן אמר שאולי אין לי נשמה יהודית ולא אסתדר. אבל אני הייתי איתן בדעתי והתחלתי את הדרך. הייתי מה שנקרא פוסח על שני הסעיפים. הייתי בין לבין. אבל כבר התחלתי לקיים מצוות. כבר הייתי עם כיפה על הראש וזה היה מצחיק כי רוב אנשי הקהילה לא שמרו מצוות, והם יהודים. ואני – הגוי – הייתי מהבודדים שהלכו עם כיפה.

"כך התחלתי את התהליך. כמובן שלא יכולתי לשמור שבת, אז הייתי קצת הגוי של שבת אצל הרב ולמדתי ממנו המון. הייתי עובד בבית רפואה מקומי ובדיוק באותם ימים הייתה הגרלה בין העובדים. קניתי כרטיס הגרלה ובפעם הראשונה בחיים שלי זכיתי. בחיים לא זכיתי בהגרלות או בפרסים. כמו שאמרתי, אין דבר כזה מקרה. הכול מה'. הפרס הראשון היה מכונית וזה היה דבר שעולה המון כסף.

"באותן שנים קבע נשיא ארגנטינה שהפסו (המטבע המקומי, ח"ג), יהיה צמוד לדולר. המשמעות היא שכל פסו היה דולר. והרכב שעלה 10,000 פסו, היה למעשה אותו סכום בדולרים. מכרתי את הרכב, כי אני לא נוהג וגם בגלל שהייתי צריך כסף. הייתי צריך הרבה כסף בגלל שבארגנטינה יש חרם שלא מגיירים. אני לא יודע בדיוק מה הסיבה. נדמה לי שלפני מאה שנה היה איזה סיפור שהביא את רבני ארגנטינה לאסור גיורים בתחום המדינה.

"האיסור הזה, החרם, התפשט לעוד מדינות בדרום אמריקה. ובתי דין אורתודוקסים לא מגיירים אלא לעיתים מאוד נדירות. במילים אחרות, אני שכבר הייתי עמוק בתוך התהליך ורציתי להשלים אותו, נאלצתי לצאת אל מחוץ למדינה על מנת להתגייר. עמדו בפניי שתי אופציות: אמריקה וארץ ישראל. ישראל הייתה חלום עבורי, אבל לא היה לי כסף שכן אני לא עולה מתוקף חוק השבות, לא זכאי לאזרחות ובוודאי לא לסל קליטה. לא ידעתי מה לעשות. לאמריקה לא רציתי ללכת ואז הגיעה ההגרלה...".

הקשיים

"המשפחה תיעבה אותי"

לאורך כל שיחתנו מקפיד קלדרון לחזור על הקביעה הזאת. "אין מקרה. לכל אורך החיים שלי אני רואה שהכול מכוון מלמעלה. שום דבר לא קרה. כל דבר כוון בידי ההשגחה העליונה על מנת שאהיה יהודי".

כאמור, ההגרלה עמה פתחנו את הכתבה, היא זו שהעניקה לו סוף-סוף את היכולת הכלכלית לצאת מגבולות ארגנטינה על מנת להתגייר. ואז... "אז הרגשתי מה זו אנטישמיות. עד אותו רגע שמעתי על אנטישמיות. אבל מאותו רגע הרגשתי אותה על בשרי. כל המשפחה שלי ניתקה איתי כל קשר. אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל. הם תיעבו אותי והשנאה הייתה ברורה ומורגשת. הרבה מהחברים ניסו להניא אותי מהחלטתי. חשתי פתאום את כל הרוע הזה שיהודים חוו במשך דורות.
"עם הזמן הצלחתי להבין את השנאה הזאת. הבנתי שאנחנו – היהודים – העם הנבחר על ידי הקב"ה והגויים מקנאים בנו. ולכן ישנן שתי אפשרויות, או שהגויים מכירים בזה ורוצים לחקות אותנו כמו אלה בקוריאה. או שהם פשוט ממירים את הקנאה בשנאה, כפי שחוויתי בעצמי, על בשרי".

המעניין הוא שקודם לכן, למרות שהתקרב ליהודים והיה אחד הבודדים שחבש כיפה, בעיר הענקית בה מתגוררים כיום מעל 200 אלף תושבים, לא "זכה" קלדרון לחוש את השנאה התהומית ליהודים. אגב, הכיפה שלראשו זימנה לו לא מעט חוויות משעשעות. אחת מהם הייתה בעת ביקורה של שרת הבריאות בבית הרפואה בו עבד.

"היא הגיעה לביקור בימי החגא שלהם יחד עם המושל של הפרובינציה הסמוכה – סנטה פה. כשהיא ראתה אותי עם כיפה, היא פנתה אלי ואמרה לי 'גוט יום-טוב'. היה לה שם משפחה איטלקי וזה בהחלט היה מוזר לשמוע אותה פונה אלי בצורה כזאת.

שאלתי אותה: מה, גברתי השרה יהודייה? והיא ענתה: לא. אני לא. אימא שלי... צחקתי ואמרתי לה שאני לא יהודי, עדיין לא יהודי. אבל היא יהודייה לכל דבר ועניין ויש לה את כל הזכויות של יהודים ולי עדיין אין. אני מקווה שהדבר פעל עליה משהו", מספר קלדרון בחיוך.
בהמשך הראיון המרתק ב'כפר חב"ד' לחג השבועות: כך הגיע קלדרון ליהדות – בסיוע של שלוחי הרבי. אל תחמיצו!