עד שנת תש"ל היה הרבי סועד את סעודת יו"ט בדירת הרבי הריי"צ ב-770 למעלה. לסעודה זו היו מוזמנים אורחים חשובים וכמה זקני החסידים. תיקון ליל שבועות אחר הסעודה היה הרבי יורד לחדרו הק' ואומר שם את 'תיקון ליל שבועות', בזמן שהציבור אמר את ה'תיקון' בביהמ"ד. דעתו של הרבי – כפי שהביעה בכו"כ הזדמנויות – לא היתה נוחה מאלו הרואים באמירת ה'תיקון' בזבוז זמן ח"ו ומקלים באמירתו, או שממירים אותו בלימוד מעמיק בנגלה או בעיון במאמר חסידות. בין ההכנות ל'זמן מתן תורתנו' מנה הרבי גם את ההכנה לאמירת ה'תיקון', שבו כלולים כל עניני התורה – תורה שבכתב ותורה שבעל-פה – גליא וסתים דאורייתא, ובשבת במדבר תשמ"ח אמר הרבי שאמירת ה'תיקון' צריכה להיות באופן הראוי, "באימה וביראה" כאילו מקבלה עתה מהר סיני. הרבי ביאר שה"אימה ויראה" אינם נעשים ע"י תנועות חיצוניות בנענועים אנה ואנה, אלה ע"י רגש הלב הנובע מהבנת השכל שברגע זה ממש הקב"ה קורא ושונה כנגדו. מאמר 'מתן תורה' בליל א' דחג השבועות שנת תשי"ב, יצא הרבי במפתיע מחדרו לזאל הקטן ב'קדרותא צפרא', בסביבות שלוש אחר חצות. רוב הקהל היה אז במקוה, ובזַאל נכחו רק כחמישה-עשר מהחסידים. הרבי שאל "וואו איז דער 'עולם'?!" והתעניין האם גם ה'חוזר' הת' יואל כהן נמצא במקוה. הרבי פשט את מעילו העליון, התיישב על מקומו וציוה לנגן. במהרה נתקבצו עוד מאנ"ש ואז פתח הרבי באמירת מאמר "חמישה קנינים". מאז נקבע סדר זה, ובכל שנה בשעה זו נכנס הרבי ל-770 ואומר מאמר, נוהג שנמשך עד שנת תש"ל. מעמד זה היה נורא הוד, ונחקק בעומק ליבם של כל הנוכחים. החסידים היו עומדים הכן במקומותיהם זמן רב קודם לכן, וממתינים לרגע המיוחל בו יכנס הרבי. כשהרבי נכנס לאמירת המאמר שררה בזַאל דממה מוחלטת, ובשונה מהרגיל – לא היו מנגנים כהכנה למאמר. אמירת המאמר נמשכה לרוב יותר מחצי שעה, ומיד כשהיה הרבי מסיים את המאמר היה קם ממקומו ויוצא בשתיקה מביהמ"ד, כשהמטפחת – אותה נהג לכרוך על ידו בעת אמירת מאמר – בידו. מאמר זה נקרא בפי החסידים 'מאמר מתן תורה', בהתאם לשעה ול'ציור' של אמירתו.

באדיבות מערכת "לעבן מיטן רבי'ן", שעל ידי ועד תלמידי התמימים העולמי