התגלמותו של הכבוד במראה הקולות."וכל העם רואים את הקולות" (יתרו כ' י"ד)
רבקה ערנטרוי

"כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ' י"ב)

קול, היא המשכה של קרן רוחנית, שהיא נשגבה מתפיסתה החומרנית של העין הגשמית ...
הקול מהווה סמל להמשכה של משכל שהיא עמוקה ביותר ונתפסת בשל העוצמה האינסופית שבה כעב וכענן...

האפלולית הזו מסתירה על האור המבהיק והמסנוור בבחינה של משל המדגים את הרעיון שיסתבר...

במעמד הר סיני בקע הקול האלוקי מתוכי הענן והוא גלל את כל הגנוז ונעלם באור החכמה האלוקית ממנו הוא נמשך, והעם נתוודע אל המציאות הזו בפעם הראשונה בהסטוריה באופן של ראיה שהיא מוחשית כ"כ..

כבוד היא התגלמות של אשיות הנתפסת ע"י הסביבה על אמונתה ומאווייה המאפיניים...והתעלמות מדמות זו היא עדות ליחס חסר רגשות כבוד ויוקרה!

להקרין על הסביבה

כשאישיות מסויימת ממשיכה קרני זריחה שהן מבהיקות ומסנוורת - היא תתכסה בלבוש מסתיר. ענני הכבוד מהווים כלי אמצעי להעברת השכינה מבלי שהיא תפגע באיש...

המסוגלות שלנו להקרין את אישיותנו על הסביבה, כך שהיא תחקוק בלב הזולת רשמים ואותות להזדהות - מותנית במסוגלות שלנו להעביר את המסר ב"מכבדותא" - בלבוש (בארמית) מלטף, בעטיפות של רוך והבנה... כך שנכבוש את הלב... וכבוד בגימטריה "לב" 32

היתה זו יוכבד
שנולדה בין החומות ובמנין בפרשת ויגש, מציינת התורה, כי מנין בני יעקב נאמד ב33 נפשות, ואולם כשמונים אותם שם, מגיע מספרם ל32 בלבד... היתכן?

החסידות מבהירה כי ביום ה32 לספירה, עדיין היה השורש והמקור של נקודת הכבוד נעלם מהעם (יוכבד - י' כבוד) אך ביום ה33 כשנגלה הרז שברז שבזוהר ע"י הרשבי - הלם הדבר בלבבות והכל החלו לחוש בערך ובמציאות של הזולת והחלו להביע הכרה זו ברגשות רוחשים של יוקרה וכבוד...

להבין את הזולת...
להתחשב במאווייו... בכיסופיו ולחוש את הריגושים שלו בנימים העדינים שלנו - המה הזדמנויות לכבישת הלבבות!

כך כובשת האם את הלב... היא מבינה והיא משדלת ומעודדת ושחה על לבנו ואנו רוחשים לה כבוד...

זוהי תנועה בה ליבנו נמשך אליה... מתענג בשהיה של צוותא עימה וכל יחולינו הוא להטיב עימה... להסב לה עונג...

ואולם, בשל הרוך המלבב שלה ויחסה העדין והמענג כלפינו - אין אז אימתה וחיתתה נופלת עלינו, ואנו מקלים ראש בתור עובדה המובנת מאליה...

אך התורה הקדושה דורשת השקעה...

יגע ועמל ולא התנהלות שאננה שהיא נוחה לנו מטבע הולדתנו... והיא מצווה עלינו: "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא י"ט ג) ההדגשה מכוונית לאם והיא מופיעה בראשית הצו!

ואילו האב,
בשל היותו מרוחק מעימנו לרגל הטורח שבנסיבות הפרנסה ובשל היות מידת המוחין שבו דומיננטית יתרה על רגישות הלב - נשמע אזי הצו שלו נוקב יותר ונחרץ ואין אנו חשים אז את הלב ההומה כבוד כלפיו ורוחש להעניק לו תחושה של עונג היות ואימתו נופלת עלינו ולכן פותחת התורה בכבוד האב תחילה "כבד את אביך ואת אימך"

האב והאם
מסמלים את מידת החכמה והבינה ועל הילדים, המגלמים את המידות להתבטל בפני המוחין, ובאופן של מוח שליט על הלב נמתיק את הגבורות המאיימות עלינו..

היות וכל עוד הרגש רוחש ובוחש ללא שליטה של מוחין, הוא נעשה פגיע ומועד לסיכון של חיצונים, משום שהמוח מרכך... מביא לגמישות והכל מתאחה ומתלכד וצובר חסינות ואולם כשהרגש כ עומד מאולתר - (יחף) הוא נעשה מוצק קשוח ואינו יכול להתחבר ואזי הוא נשבר...

יכולת הבחירה שלנו
נמשכת לנו מאותו מקור אלוקי של מלכות והמשכת הכבוד שבה לעולם...
והיא המקנה לנו כבוד אישי והערכה עצמית... אילו הם הכלים המשווים לנו את המסוגלות להיכנע למוח ולהביא לעצמינו הרמוניה נהדרת והתכללות עשירה בתוכי הנפש שלנו... ובאופן זה יתאפשר לנו לתפוס מקום של מנהיג ראשי... מוביל... כובש את הלב... רוחש כבוד על אף שתנועה זו עשויה להיות נוגדת את טבענו..

ובכך נזכה אף אנו בכבוד!

כל הכבוד!