הרב ישראל אלפנביין

תושביה החב"דיים של שכונת רמת-שלמה בירושלים, חשו לפני כשבועיים אבל אישי כשנודע על פטירתו של החסיד הרב בן ציון שגלוב ע"ה שהיה מראשי תושבי השכונה ומבוניה והתפרסם בין היתר בזכות הגבאות שניהל ביד רמה והיותו איש צדקה שלצורך כך אף הקים גמ"ח גדול.

הרב בן ציון היה בנו של החסיד ר יצחק אלחנן הי"ד, מחייליו המסורים של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, שבשנת תרצ"ח נאסר ונרצח על-ידי שלטון הרשע הקומוניסטי.

אמו, החסידה המפורסמת מרת מאריישא, האריכה ימים, זכתה לקירובים גדולים מהרבי, ונפטרה לפני מספר שנים בגיל המופלג של 106.

רבה של קהילת חב"ד בקרית שלמה, הרב יוסף יצחק הבלין, סיפר השבוע על אבלה של הקהילה כולה עם פטירת הרב בן ציון, וציין: "הוא היה אדם גדול שלא החשיב עצמו לכלום. מהיכרות רבת-שנים, אני חושב שלא החסיר יום בלי מקווה, ותפילה במניין. מסר בעצמו שיעורי תורה קבועים, ב"עין יעקב", הלכה, ורמב"ם. היה בעל תוקף מצד אחד, לניהול ענייני בית הכנסת, אך בשום שכל. ניהל גמ"ח אישי, הכול מכספו האישי".

***

לפני שנים רבות ניסיתי לשכנע אותו לספר את סיפורו האישי, אך מלאכת השכנוע לא היתה קלה. במיוחד לא כשאתה מבקש לשכנע חסיד קשיש להעלות את זיכרונותיו מלפני 70 שנה. כאחד החסידים מהדור הקודם, התקשה הרב בן-ציון שגלוב להבין במה יוכל סיפורו האישי לתרום להפצת המעיינות חוצה. ואז הצעתי לו "אז בוא נתחיל מסיפור מסירות-הנפש של אביך ז"ל". לזה הוא כבר לא יכל לסרב...

רק בשנת תשנ"ג חשף ר' בן-ציון את התאריך המדויק של פטירת אביו, כאשר גילה את תיק המאסר שלו ברוסיה. אני מתעניין מה קרה בדיוק אז, והרב שגלוב משיב:
"בחורף תשנ"ג הגיעו ללונדון כמה נערים יהודים מרוסיה והתאכסנו בביתי במשך כמה שבועות, במסגרת ביקור באנגליה שסידר להם העסקן הנודע דומיניץ. אני ורעייתי אירחנו אותם בכבוד ודאגנו להם כאילו היו ילדינו. בקיץ הקרוב החלטתי לבקר ברוסיה, וכשהגעתי לגומיל, עיר הולדתי, באו הנערים הללו לסייע לי. הלכנו ביחד לסניף הק-ג-ב המקומי ואמרתי לאנשי הק-ג-ב שאבי נאסר בזמנו בגומיל ואני רוצה לדעת מה עלה בגורלו. הם שאלו אותי מתי היה המאסר ואמרתי להם: ספטמבר 1937. לא חלפו מספר דקות ואיש הק-ג-ב חזר אלי עם תיק המאסר של אבי. אכזרים ככל שיהיו, הסדר נשמר אצלם למופת...

"ברגע הראשון נדהמתי. תיארתי לעצמי שמדובר בתיק עב-כרס, והנה הוא מגיש לי רק שני דפים בודדים. בראשו של הדף הראשון הופיעו שמותיהם של שבעה אנשים שנאסרו באותו יום, ביניהם היו מלבד אבא, החסידים ר' בערל באברוב ובנו ברוך, ר' אברהם קצנלסון, חסיד בשם גורודצקי, ועוד שניים שאינני מכירם. מעניין שדווקא חסיד דגול כמו ר' דוד הורודוקער לא נאסר. ולא שהוא היה מנותק מהפעילות ה'אסורה'. אני עצמי הייתי הולך עם אבא פעם בשבוע לביתו של ר' דוד, שם מסר ר' דוד שיעור בחסידות לפני קבוצה מאנ"ש. אולי משום שהתגורר ממש בקצה העיר לא שלטה בו עין השלטונות".

בקיץ תשנ"ג לא היה ניתן להשיג מכונת-צילום בכל רחבי גומיל, והרב שגלוב נאלץ להסתפק בהעתקת קטעים מה'תיק' של אביו. בדף הראשון, לאחר מספר נתונים אישיים, נכתב שהוא נשאל על מה הוא מדבר עם יהודים בבית-הכנסת, ועוד שאלות בקשר להחזקת היהדות בגומיל. בדף השני, שהיה בסך הכול בגודל של גלויה, נכתבה החלטת ה'טרויקה' (בית-משפט מהיר ואכזרי שהיה נהוג ברוסיה הסטליניסטית): "הנאשם דיבר עם אנשים על זה שסטלין הוא בנדיט ואי-אפשר לחיות איתו, ולכן צריכים להרוג אותו. נמצא שהנאשם בגד במולדתו, ולכן אחת דתו להמית. לא תינתן לו הזכות לערער על גזר הדין". ההחלטה היתה זהה לגבי כל חמשת החסידים הללו – מוות בירייה (השניים האחרים קיבלו עונש קל בהרבה: עשר שנות עבודת-פרך בסיביר).
כאמור, ב'תיק' נרשם שהרב יצחק-אלחנן הלוי שגלוב ז"ל נרצח בתאריך הלועזי המקביל לכ"ה בטבת תרח"ץ, הי"ד.

70 שנה בדיוק אחרי, מגלה הבן ר' בן-ציון, השגחה פרטית מופלאה באפיזודה קטנה שאירעה בקשר ל"חגיגת" הבר-מצווה שלו, לפני חנוכה באותה שנה. "לאחר שאבא נאסר, חשבתי איך אתכונן לבר-מצווה בלעדיו. השגת תפילין לא היתה בעיה בשבילי, פשוט הנחתי את התפילין של אבא (בעת שנאסר לא התירו לו לקחת עמו את הטלית והתפילין). אבל העלייה לתורה כן היתה בעיה, לא היה מי שילמד אותי לקרוא את ההפטרה. החסיד היחיד בגומיל שהיה מסוגל להכין אותי לבר-מצווה היה ר' הלל אזימוב ז"ל. הבעיה היתה שמיד לאחר מאסרם של אבא ויתר החסידים, הוא ברח מהעיר. בסוף אזימוב חזר לגומיל ואימא ביקשה ממנו שילמד אותי את ההפטרה של השבת הקרובה. זה היה לפני פרשת שמות, וההפטרה שקראתי היתה הפטרת שמות, 'הבאים ישרש יעקב'. מעולם לא ידעתי למה נפלה בחלקי ההפטרה הזאת, רק לאחר 55 שנה גיליתי שזוהי ההפטרה בשבת שלפני היארצייט של אבא!...".

 נוצות ושרוכים

הרבה לא הספיק בן-ציון הקטן לקבל מאביו הגדול, שהיה טרוד רוב הזמן בהחזקת היהדות בעירו. אחד הזיכרונות מבית-אבא קשור ל'מלמד' נוסף שלימד אותו בקטנותו. "הוא היה שוחט קשיש, ולמדתי בביתו, בחדר ששימש מחסן לעצים להסקה. שם היה שוחט תרנגולות כדי שלא ייתפס חלילה על-ידי השלטונות, ושם היינו לומדים. אני זוכר שהוא היה אוכל 'מעדן' שהיה נפוץ אז: תפוח-אדמה עם שמנת... פעם ה'מלמד' הזה שאל אותי: 'מה היה קורה אילו כל האנשים היו חיים לנצח? מהיכן הקב"ה היה מוצא תפוחי-אדמה בכמות שתספיק לכולם?...' בתור ילד קטן לא מצאתי תשובה והפניתי אל אבא את השאלה הקשה. אבא ענה לי שיש שתי אפשרויות: או שבזמן שכל האנשים יחיו לנצח הגופים שלהם יהיו מזוככים ולא יזדקקו כלל למזון, או שהקב"ה יעשה שבמקום עשרה קילוגרמים של תפוחי אדמה, השדה יצמיח אלף קילו...".

זיכרונות הילדות של הרב שגלוב ממשיכים להתעורר סביב 'מלמד' אחר שאצלו למד מגיל קטן. "הוא היה יהודי גוץ שהיה מגיע אלינו ומלמד אותי תורה. ארוחת הצהריים שלו היתה לחם ותפוח ואני זוכר שהיה משאיר חתיכה מהתפוח לסוף ה'סעודה', כדי שיוכל לברך על התפוח ברכה ראשונה בתור 'קינוח סעודה'. המצב הכלכלי בביתנו היה קשה מאוד, ואני משער שהשכר שאבא שילם לו היה זעום, אבל למדתי אצלו הרבה תורה. בגיל 12 כבר למדתי אצלו מסכת פסחים, ובתנ"ך הגענו עד ספר ישעיהו".

ר' בן-ציון לא היה בן יחיד במשפחתו. היו לו שני אחים, ר' שניאור-זלמן ור' יעקב ז"ל, ושלוש אחיות, מרת קייזן, מרת מרוזוב ומרת ליברוב. אבל מבחינת חברים, מתברר שבילדותו לא היה בכל גומיל שום נער חסידי בן גילו. "החבר היחיד שהיה לי היה ר' הירשל ריבקין (לימים בכפר-חב"ד), שהיה מבוגר ממני בשנתיים. חבר נוסף היה בערל קייבמן (ז"ל), בנו של החסיד ר' דוד הורודוקער. אבל שניהם, בערל והירשל, היו מבוגרים ממני והיו משחקים לבדם. חוץ מזה, בשבתות אבא היה מתפלל באריכות, ובצהריים היה חוזר הביתה בשעה מאוחרת. ובשעה ששניהם שיחקו בחוץ, אני עוד חיכיתי עד שאבא יחזור ויעשה קידוש..."

אבל הימים ה'יפים' הללו תמו בחורף תרח"ץ. "זמן קצר אחרי שאבא נאסר, אימא נקלעה למצב כלכלי קשה והתחילה לחפש מקור פרנסה. האפשרות לעבוד בבית-חרושת לא באה בחשבון, שהרי זה כרוך בחילול שבת חס-ושלום. לכן אימא הביאה סחורה הביתה והיתה עובדת בבית כשאנו הילדים מסייעים לה. היינו קולעים נוצות ומייצרים שרוכים לנעליים. הרווחים בקושי הספיקו, כמו שהיו אומרים אצלנו, בשביל מים לבישול דייסה. אבל מה עדיף? שגם לחם לא יהיה בבית?...".

ר' אלחנן מסר את נפשו למען חינוך ילדיו, ובשום אופן לא הסכים שילכו ללמוד ב'שקאלע' (בית-הספר של הגויים). לאחר שנאסר, המצב החמיר. "בליל-שבת אחת הגיעה אישה זרה לביתנו וביקשה לדבר עם אימא. אני חששתי מפניה ומיד התחבאתי. האישה ראתה את הנרות הדולקים על השולחן ואמרה לאימא: 'אוי, הרי את אישה מודרנית! האם את עדיין דבקה בשטויות הללו?!' אחר כך אמרה לה: 'האם את יודעת שלפי החוק כל ילדייך חייבים ללמוד ב"שקאלע"? אם לא תשלחי לשם את ילדייך, יוציאו אותם מידייך ויעבירו אותם למוסד פנימייתי'. אימא ענתה לה כך: 'בתי בת ה-16 נסעה למוסקווה וגם בני בן ה-13 נמצא במוסקווה' (לגביי, זאת לא היתה האמת, כמובן). האישה שאלה: 'ומה עם יתר הילדים הקטנים?'. ואימא הבטיחה לה שבקרוב היא תשלח אותם ל'שקאלע'...".

האלמנה הצעירה, שאפילו לא ידעה שהיא אלמנה, לא היססה אף לרגע. מיד עם צאת השבת ברחה עם כל ילדיה מגומיל. היא עצמה נסעה עם הילדים הקטנים אל אחיה ר' לייב גרליק (דודו של הרב גרשון-מענדל גרליק), ואת הבן בן-ציון שלחה לביקובה, נאות-דשא ביער שמאחורי מוסקווה, מרחק של כארבע ק"מ ממלחובקה. בביקובה התגורר בן-ציון עם אחותו הגדולה, וניסה ללמוד קצת תורה עם אנשים שונים באופן מזדמן.

 לא נשאר ביד

בן-ציון בן ה-13 כאילו נהיה בבת-אחת אדם מבוגר. בעוד שחבריו זכו ללמוד במחתרת ב'תומכי תמימים', הוא ידע שההשגחה העליונה ייעדה לו תפקיד שונה. מוחו הצעיר קלט שהמשימה העליונה והבוערת ביותר היא כרגע מציאת מקור תעסוקה, כדי לסייע לאימו לשאת בנטל הוצאות המחיה של המשפחה, תוך כדי קביעת עיתים לתורה. תחילה ניסה להסתדר במסגרת ארגונית של קבוצת פועלים שנקראת 'ארטעל'. זה כמו מפעל ממשלתי, אבל חברי המפעל עובדים כל אחד בביתו, מה שאיפשר לחסידים להימנע מחילול שבת ח"ו. אבל החסידים טענו שהוא צעיר מדי ואינו מתאים לעבודה. "בסוף הקב"ה סידר לי פתרון אחר: ה'ארטעל' הזה התבטל ונותרה אצל הממונים ערימה של סחורה ישנה. הם התכוננו לזרוק הכול לאשפה ואני שכנעתי אותם שישאירו לי את זה. הלכתי בעצמי אל ה'נאטשאלניק' והצעתי לו שאעבוד עבורו. למרבה הפלא, הוא הסכים מיד. היום אני חושב על זה ומתפלא: איך הוא הסכים לסדר לי, נער בן 13, עבודה קבועה אצלו? אין זאת אלא שכך רצה הקב"ה. משאריות הערימה הייתי משתכר. היה שם חומר גלם לייצור סיכות ראש. הייתי לוקח סחורה של אלף ברזלים לסיכות שמחירה 30 רובל והייתי מוכר את אלף הסיכות המוכנות ב-60 רובל".

עד מהרה התברר שלשגלוב הצעיר יש חוש מפותח ביותר בתחום המסחר, חוש שהלך והתחדד כאשר אימו הגיעה עם הילדים לאזור מוסקווה והמשפחה התאחדה מחדש והתגוררה בכפר קאשירה, מרחק 100 ק"מ ממוסקווה. גרו שם חסידים כמו ר' דוד הורודוקער, ר' שמואל-איצ'ה רייצעס ור' חיים-בנימין ברוד, וגם ר' ישעיה דענברג, גיס של ר' ניסן נמנוב, שהיה למדן גדול ובן-ציון למד אצלו לפרקים.

"בקאשירה כבר עבדתי והרווחתי היטב. היינו מייצרים צעיפים ואני התמחיתי בעשיית החוטים הבולטים מהצעיף לאחר סריגתו. אבל כמו שכולם נאלצו לעשות ברוסיה כדי לשרוד, עיקר הפרנסה היתה מהעלמת חלק מהסחורה ומכירתו בשוק השחור. אחרי חצי שנה כבר היה אצלנו קיר שלם שהיה מלא בסחורה כזו, ואני הייתי מייצר מזה צעיפים ומוכר בשוק השחור. היו נותנים לי חמישה רובלים עבור כל צעיף, בזמן שמהנדס במוסקווה היה מרוויח 200 רובל לחודש, הכנסה יפה למדי. כך חיינו שם עד שפרצה המלחמה והגרמנים התקרבו".

לצד הסיפורים על הרווחים הנאים שעשה במסחרו, הרב שגלוב יודע לספר גם שאימו קיבלה מאנ"ש עזרה כספית, חלקה בצורת הלוואות לטווח ארוך, ובשנים הבאות היתה צריכה להחזיר את ההלוואות. לצורך חלק מההחזרים היתה נעזרת בבנה בן-ציון. "כך שלמרות שתמיד הרווחתי כסף ברוך ה', ולמרות שכבר מגיל 13 התחלתי לנהל עסקים – הרבה כסף לא נשאר לי מזה ביד...".

 רעבים ללחם

כשהדי הקרבות של מלחמת העולם השנייה התקרבו למוסקווה, נטשה משפחת שגלוב את האזור ועברה לטשקנט, שם נמצא ר' חיים טאשקענטער. "ר' חיים התגורר בחורבה קטנה, ממש 'חור'. כינים לא חסרו שם, אפילו יותר ממה שהיה במצרים... ושם שהינו זמן קצר. האמת היא שברוסיה היה אסור לך לשהות בעיר למשך זמן ללא רישיון, אלא שבדיוק אז חלה אחי יענקל ואושפז, ולכן הורשינו להישאר שם לתקופת מחלתו".

אחרי שהאח יענקל החלים, היתה המשפחה אמורה לעזוב את טשקנט. וכאן באה לידי ביטוי מידת אהבת-ישראל שהחסידים ניחנו בה במידה מופלגה. "מישהו אמר לי שיוכל לסדר פספורט רשמי עבורנו, אבל זה עולה כסף. אמרתי לו: 'אין לי כסף. כשיהיה לי, אשלם לך'. אך הוא אמר לי: 'אם לא תשלם, לא תקבל פספורט'. ואז שמעתי לראשונה על ר' זלמן סודקביץ. אמרו לי שהוא עוזר ליהודים נזקקים. באתי לר' זלמן ואמרתי לו: 'עשה לי טובה. אני מבין שזה עולה כסף, אבל בינתיים אין לי. כשיהיה לי אשלם לך'. אומר לי ר' זלמן: 'מי מבקש ממך בכלל כסף?' אמרתי לו: 'ככה אמרו לי, בלי כסף – אין פספורט'. אומר לי ר' זלמן: 'מה פתאום? זה בכלל לא עולה כסף!'. ר' זלמן הוא איש חסד אמיתי, שעשה טובות להרבה ליהודים בטשקנט והציל רבים. מאז נהיינו ידידים טובים ביותר".

באותם ימים הגיעו הרבה פליטים לעיר, והשלטונות ערכו מידי פעם חיפושים אחרי שוהים בלתי חוקיים. בערב יום-הכיפורים תש"ב הגיעו לטשקנט ר' פרץ מוצקין ומשפחתו, ר' אהרן-אלעזר מוגילובסקי ומשפחתו, וחסידים נוספים. "כולנו היינו בדירת חדר אחד. בליל היום הקדוש הגיעה המשטרה לערוך חיפוש בדירה. השוטרים ביקשו שנדליק נר כדי שיוכלו לבדוק מי נוכח בדירה. אמרנו להם שהיום יום קדוש ליהודים, ואסור להדליק נר. בחשיכה הם לא יכלו לגלות דבר, ולכן השאירו בידינו צו: כל באי הדירה הזו חייבים להתייצב מחר בבוקר ב'גום' (=המשרד המרכזי של העירייה). אני זוכר את הדבר כאילו אירע היום. למחרת בבוקר אמרתי לאימא: צריכים ללכת ל'גום'. אבל אימא התנגדה ופסקה: 'היום יום-כיפור וכולנו הולכים לבית-הכנסת'. שום דבר לא עזר לי והלכנו לבית-הכנסת. בבית-הכנסת פגשה אימא רופאה יהודייה והתיידדה איתה. אחיה של אותה רופאה היה מפקד המשטרה המקומית, ובעקבות המפגש ביום-כיפור שכנעה הרופאה את אחיה שישתיק את הפרשה. כך ניצלנו כולנו".

בטח תשאלו: ומה באשר לחיים הרוחניים? ובכן, כשנמצאים בעיר חסידים כמו ר' שלמה-חיים קסלמן, אין מקום לדאגה. "הרבה פעמים ישבתי במחיצתו בהתוועדויות", נזכר הרב שגלוב בערגה. "אני זוכר שפעם הוא התוועד בטשקנט ותבע מהאברכים לקבוע שיעור בתורה. אחד האברכים אמר: 'נו, השיעור יחזיק מעמד שלושה חודשים ואז יתבטל!'. אמר לו ר' שלמה-חיים: 'ואז נעשה עוד התוועדות, ושוב נדבר על הצורך בחידוש השיעור'...".

אלא שבמשך שנות המלחמה הגיעו לטשקנט שני דודיו של ר' בן-ציון – ר' חיים-מאיר ור' משה-נתן גרליק – ונוצר צורך דחוף להגדיל את ההכנסה כדי לספק מזון לכולם. "כיכר לחם אחת עלתה אז מאה רובל, והיו אז זמנים שעבדתי כעשרים שעות ביממה!".

ובאמת חיי החסידים בטשקנט היו קשים מאוד, ממש עד כדי מסירות-נפש, ולא פלא שהצעירים התקשו להתמיד בלימוד התורה. המצב הכלכלי הקשה אילץ אותם לצאת לעבוד. "בהתחלה כמעט היינו רעבים ללחם בטשקנט, אחר כך התחלתי לעבוד בייצור גרביים והרווחנו כדי קניית לחם ועוד משהו. כפי שאמרתי, תמיד הרווחתי יפה באופן יחסי ואנשים אפילו חשבו שאני גביר. וזאת, גם כשלא היתה בכיסי אף פרוטה, משום שאת הכול העברתי לאימא. הרבה פעמים הייתי קונה סחורה, ולא היה לי כסף לשלם עליה. אנשים חשבו שאני גביר ונתנו לי באשראי. בסוף תמיד הייתי משלם, אבל כסף מזומן לא היה לי".

הבעיה היותר קשה היתה החשש מפני גיוס לצבא. באותן שנים היתה המשטרה עורכת מידי פעם באמצע הלילה 'אבלאווע' (חיפוש בבתים). כשמצאו מישהו שמשתמט משירות צבאי, היו שולחים אותו מיד לחזית, ללא שהיות יתרות. גורלו של בן-ציון הצעיר שפר עליו. במשך תקופה די ארוכה הצליח לשחק משחק כפול: בעירייה לא נרשם כלל, אבל בפנקס הדיירים בבית כן נרשם. וכשהמשטרה היתה מגיעה לערוך חיפוש, היה מצליח תמיד להתחמק.

לבסוף הוזמן בן-ציון בן ה-18 ללשכת הגיוס בטשקנט. וכאן באה לעזרתו הצלה מופלאה מיד ההשגחה העליונה...

(המשך הכתבה המרתקת ושלל כתבות נוספות – השבוע במגזין 'כפר חב"ד'. למגזין מצורפים בכל שבוע מוסף 'משפחה חסידית' לנשים ומוסף 'קינדערלאך' לילדים. אל תחמיצו)