בנימין ליפקין

שיגם ושיחם של הניצבים על מפתן הדור הבא של חב"ד-ארץ-הקודש, הלא המה תלמידי התמימים, חיילי בית דוד – אחד הוא בימים אלו. עיניהם צופיות לעבר הכתובת הנכספת, בית חיינו, לקראת שנת 'הקְבוּצֶה' המיוחלת ולבם ניתר ונקרע בו זמנית.

מצד אחד, חדוות רננה כובשת את ישותם. ככל שנוקפים הימים והשבועות הם יודעים אל נכון כי הנה, עוד מעט קט, יוכלו גם הם להגות כמו כל הבוגרים שהכירו עד כה את המילים: "בקְבוּצֶה שלי", "אצלנו בקְבוּצֶה", "הייתי אז בקְבוּצֶה" וכל שאר ההטיות התחביריות של התיוג הגילאי הזה שבבת אחת מנתק את הנמנה עמו מהווית בחור הישיבה בן שש שנות ישיבה קטנה וגדולה ומשייך אותו לפלנטה אחרת.

ואם בעידית שבעידית עסקינן, ברור שהתכונה הנרגשת האופפת אותם מזוגה בבערה חסידית, התקשרות אמיתית, דבקות באילנא דחיי. הם הספיקו לשמוע ולקרוא, לקלוט ולהפנים, כי שנת הקְבוּצֶה היא השנה שבה ניתנת להם הזכות ללמוד ולהסתופף באוהל הקדוש, ד' אמותיו של הרבי אבינו רוענו; להשתתף וללמוד בשיעורים קבועים ובהתוועדויות תכופות מפי החוזר, הגה"ח רבי יואל כהן שליט"א; להקדיש את שנת העשרים או העשרים ואחת בחייהם בלתי לרבי לבדו.

מנגד, בכיית אימה אופפת-מרחפת על המיועדים לנסיעה המיוחלת. לפני הכל, זו אותה תחושת יתמות מייסרת שאינה נותנת מנוח. הצו הקדום (תנא דבי אליהו, פכ"ה) שלפיו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, מקבל בשנים אלו, מאז שהחושך כיסה ארץ ונוטל כבוד מבית חיינו, משמעות אמת מוחשית שיכולה להיות מובעת במחשבה, בדיבור ובמעשה של כל תמים הניצב בבית הנתיבות, בין אם הוא נוסע לחצרות קודשנו בכל עת מצוא ועל אחת כמה וכמה בנוסעו ל'קְבוּצֶה'. מתי אבוא וְאֵרָאֶה פני אלוקים.

כמו לא היה די בכך, בימים אלו מרחף סימן שאלה נוקב וסמיך על עצם האפשרות שתינתן, אם תינתן, למאות תלמידי התמימים שיעפילו בסוף שנת הלימודים הנוכחית לישורת האחרונה של תום ישיבה-גדולה וכמנהגה של תורה, יתכיפו סיום להתחלה ויעלו ל'קְבוּצֶה'. נכון לנקודת זמן זו, בין פסח לעצרת, אין לכך מענה ברור וחד משמעי.

קטונתי מלהביע דעה באשר לדרך האמורה להינקט על מנת לסלול את דרכם של תלמידי התמימים אל בית חיינו, כמימים ימימה. לנגד עיניי מתנוססות הוראותיו הקדושות של הרבי שנחרטו כבציפורן עט ברזל עשרות אם לא מאות פעמים, על דא ועל כגון דא. בהוראותיו הקדושות, בכתב יד קודשו ובמו פיו הקדוש, מעניק הרבי את מלוא הסמכויות באשר לדרכם והתנהלותם של תלמידי התמימים "להנהלת הישיבה" כלשון קודשו ובד בבד חרץ כי "תוקף והנהגת וענין אנ"ש שיחיו באה"ק הוא בידי אגודת חסידי חב"ד ובראשם (ועד) רבני חב"ד". ואם כנים הדברים בכל עת, על אחת כמה וכמה, כשגבה טורא בין הרבנים, אל לי ולשכמותי לפצות פה באשר למוצא מן הסבך.

בשורות הבאות לא אחתור אפוא אל ליבת הפתרון המיוחל בהותירי אותו לגדולים וטובים ממני אלא אתן דרור לתחושות המבעבעות מתחת לפני השטח, לא של העסקנים הנכבדים שה' הטוב יצליח דרכם וימלא משאלות לבם לטובה, אלא של מחמל עינינו, שכרנו בכל עמלנו, תלמידי התמימים, עתודת ה'קְבוּצֶה'.

•

כך מתארים חז"ל (ירושלמי, תענית, ה,ה ומכילתא בשלח) את בני ישראל היוצאים ממצרים, נסים מפני פרעה וחילו, כשלפניהם ים סיני, מאחוריהם המצרים ומשני צדיהם המדבר הגדול.

ארבע כיתות נעשו ישראל על הים. אחת הייתה אומרת: ניפול לים. אחת הייתה אומרת: נחזור למצרים. אחת הייתה אומרת: נעשה עמהם מלחמה. ואחת הייתה אומרת: נצווח כנגדם.

בחשכת הגלות הגדולה, הכפולה והמכופלת, מתייצבות להן ארבע כתות של תמימים בבית הנתיבות. כל אחת דבקה בתנועת הנפש המוליכה אותה אל המחוז שאליה היא יוקדת ושואפת.

אחת אומרת: ניפול לים. מדובר בבחורים נחושים, חדורים באמונה וביטחון ומשוכנעים כי כל רוח שבעולם, אף לא רוח בלתי מצויה, קל וחומר לא מערבולת מסוכנת של הסתבכות עם השלטונות, לא תערער את רוחם ואת להטם. נקום וניסע לקְבוּצֶה, משוכנעים המה. אל לנו להתחשב, לא בהיתר-יציאה ולא בסכנת עריקות. רצוננו לראות את מלכנו. ואם מפני חטאינו לא זכינו לראות, לכל הפחות להתראות נזכה עם השוהים בבית חיינו, מסתופפים באוהל רבנו. ולה' הישועה. אחת שאלתי: שבתי בבית ה' – יודעים הם לצטט, אם בהכרה ואם בתת ההכרה המנחה את החושים ומדריכה את הרצון והיכולת.

אחת אומרת: נחזור למצרים. זוהי חבורה ריאלית שהמאכלסים אותה נמנים עם טובי המנתחים את ההתפתחויות, העדכונים והחדשות הטריות ביותר. הם יודעים לקרוא את המפה. הם גם לא מנסים להלך בגדולות ובנפלאות מהם. השפה שלהם פשוטה וברורה. צריך להכיר בעובדות. זה לא מה שהיה פעם, הם אומרים ביבושת. צריך להתרגל למציאות ולהתארגן על אלטרנטיבה לימודית בארץ. האמת, בגשמיות וברוחניות, קשה להאמין שיש בחורים שמדברים או חושבים כך. סביר יותר להניח שבחלק הזה של האנלוגיה, שייכת כת זו לקבוצת ההורים מאשר לתלמידים עצמם.

אחת אומרת: נעשה מלחמה. הללו אינם נמנים עם הקיצוניים המבקשים לנסוע בכל מחיר מבלי הבט על ההשלכות שיהיו לכך, אף לא עם האדישים שמיהרו להשלים עם מר גורלם ולהסתפק באפיקים גלותיים אחרים, משל לא הייתה הגלות כשלעצמה קשה ומרה בלאו הכי. אבל הם גם לא טומנים ידם בצלחת. יומם ולילה הם עסוקים בשיחות לוהטות, ויכוחים מרים, שיחות נוקבות עם חברי ההנהלה כמו שיחות טלפוניות עם הרבנים. הם לא יעמדו מנגד. הם יעשו הכל על מנת לוודא שבימים הסמוכים לח"י אלול הבעל"ט, בידיהם יהיה כרטיס הטיסה החד כיווני בואכה 'קְבוּצֶה'.

ואחת אומרת: נצווח כנגדן. לא כל אחד ניחן ביכולת להפוך עולמות. נכון יותר אולי, לא כל אחד חי באשליות שעם כל הברק בעיניו והלהט בפניו יכול הוא להפוך את העולמות. אבל אם אין עליך המלאכה לגמור, אין זאת אומרת שאתה בן חורין להיבטל הימנה. אדרבה. במקום זאת, מקדישים המה התמימים הנמנים עם אסכולה זו את תפילתם ותורתם לזכות קיום משאת נפשם הטהורה. הם משוכנעים באמת ובתמים כי יש בכוחה של פעולה שמימית זאת להתדפק ולפתוח שערים נעולים. הם שולחים במאורגן פ"נ אל האוהל הקדוש עם בקשת תחינה. יראה אל עבדיך פעלך, מתחננים המה. שנזכה לקְבוּצֶה.

•

ואתה עומד ומתבונן בכל אחת מקבוצות גדיי הצאן הללו שנעשו זה מכבר לתיישים, ולבך מתרחב ומתכווץ בו זמנית. ואת עיניך אתה נושא למרום ומייחל: כיצד זה ניתן להישאר שווה נפש לנוכח ארבע כתות אלו של תלמידי התמימים, על סף פרשת הדרכים הגדולה בחייהם.


אימתי תישמע כבר הקריאה: דַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָעוּ!