רבקה ערנטרוי


אם בחוקותי תלכו... (ויקרא כ"ו ד') - אותיות של חקיקה

סוד נעלם

הליכה היא צעידה רגלית... עיתים היא מתבצעת ע"י התקדמות והנעה החוצה, אל החרות... ואולם, מה מדהים כי החרות הנצחית, חרותה - חקוקה בעמקי נפשותינו, ועלינו לצעוד פנימה... לתוככי אותו סוד נעלם, רז המסתתר בקרבנו...

התבוננות

אך יש וההתקדמות נעשית מתוך התבוננות מסביב בפסוקי דזמרה, מתוככי זמרת הלוויים, והאש פורצת בוקעת מקרבם בהמולה בולטת ובשאון רב, והיא מגיחה מתוך המסגור ובוקעת בלשונות אש אדומה... כהה, מלחכת בעצמה בשסתומי הלבב... היא מזמרת עריצים וכורתת את הזוהמה... את גסות הרוח, מחליקה וחוקקת את חיצוניות הכלי...

אך עדיין הכרה זו, מודעות זו אינה מהווה בחינת כלי קולט את סוד האור. את רז הזה ניתן להשיג ע"י אותו חלק סודי סמוי ונסתר בלבב... זוהי בחינת האש הבהירה שמעלה אהרון בנרות המקדש, והיא מהבהבת בדומיה... בלאט ובחשאי היא חורטת... חודרת ויוצרת שקיעה...

היא חורטת בתוכי הלב את נקודת החכמה... את אות הי' שבאישה (אש- י') והמודעות נעשית בחינת כלי קולט, בסמל של אישה. והשפע הזה מביא עימו רוגע, שלוה של שליטת המוחין ברגש הסוער.

ואזי "נאוו לחייך גבי צואריך בחרוזים.."


אזי נחרט חריץ, שקע בלב האבן,

ובתוכו נשחיל חוט המחבר את האבנים הנוצצות... הן משוות נוי של זריחה, של רוך ועדנה הנזרה על הלחיים. ומתוכי חריצי האבן, על הצואר בוקע קול של תפילה, מעורר את הכוונה, ומביא להתקשרות של דבקות...

ומבינות לחריצי הסלע שבעמקי הלבב... בסתר המדרגה נגלית יונה תמימה... הומה...
כל תנועה של בליטה, מעוררת עמה שקיעה.... אותה תנועה גלויה והתעוררות ממשיכה אחריה גלויים שהם חיצונים. הם אינם חודרים ואינם מותירים רשמים ואותות לצמיחה.

ואולם, כל שקיעה ותנועה רכה של דומיה, של צניעות בחשאי ובלאט בדרך של ענוה ויראת ה', היא הממשיכה על האדם את האור שבמעמקים... את האור הנעלם... את הרז המתגלם בכנפי אהבה אופפות... חובקות ומגוננות... ונחשפת לפניו חרות, הוא טועם שלווה, עונג, מעין נשמה יתרה...