מערכת COL
|
יום י"א אייר ה׳תשע״ו
19.05.2016
להנצל מן הכעס ● רבקה ערנטרוי
מיוחד לימי הספירה: COL מגיש את 'להנצל מן הכעס' - קטעי הגות עפ"י תורת החסידות לימי הספירה, מאת רבקה ערנטרוי למאמר המלא
קטעי הגות לימי הספירה - להינצל מן הכעס...
(ספר הליקוטים דא"ח "צמח צדק" ליקוט כעס)
רבקה ערנטרוי
מתמיה כ"כ להיות עד למצב התהפוכות המשתלט על האדם, כשחלות בו תמורות תכופות, קיצוניות ומנגדות כ"כ החולפות מתנועה של חמימות ידידותית ולבבית המתפשטת לה בנועם בתוכי הלב של האדם - ההופכת מקור מאיים נורא של רוגז... של עברה...
והאדם עובר למצב קוטבי מתחלף מכיסופים וערגה ועונג לרגשות דחיה של קצף ורתיחות והכל יראים וחוששים מפניו מאימת אבדן הצלילות של דעתו הנטרפת...
ומעניין שדוקא החמימות הנעימה הזו היא, אומנם, המקור לתחושות העונג השוקקות בו אך דווקא היא אף השרש לחימה ולחרון התוססים בו. (ניחר - יבש מחום) הכיצד?
כשהאדם נתון בתנאים של דעת מצומצמת וצרת אופקים, היא זעירה אז מהכיל רגשות סוערים וביחוד כאלה שמנגדים לו ומאיימים לערער את עמדתו - הוא נעשה אז פגיע, דרוך ומופרע מאוד וכוחות מזיקים, מזנקים עליו ומבקשים לשסוע בו והוא מאבד שליטה..
אותיות מחשבתו נשלטות אז במידת הדין והן חולפות במהירות במוחו כמו היין התוסס והן רוגזות - מקפצות מעלה ומטה כמו אותם מים מורתחים, המעלים קצף בשל האש המקציפה אותם... המחשבות נעשות מבולבלות, סותרות ומבוהלות...מחשבה עולה ומחשבה יורדת ונעלמת כמו אותן בועות המקציפות.
ובנוסף להיותן פגיעות כ"כ בשל היותן רגישות וקולטות כל קו מנגד ומקומם בשל אור השכל שלהן, הרי גם בשל היות אותיות המחשבה מקור המשכיות של השכל המגיע לידי בטויו המילולי - עליהן, הרי, גם לתפקד בתור כלי מצמצם ומכווץ את הרעיון האינסופי , כדי שיתאפשר מצב בו יבוא המושכל למבע מילולי מוגדר... מותחם.. וגם עובדה זו שהן מתפקדות כגוף מגביל וסוגר - עוד מגבירה את שליטת מידת הגבורה עליהן והיא מטה אותן לזעוף ולקצוף...
שהרי בשעה שלאדם אין חופש מרחב להתנוענע בבקלילות וכשהוא נטול אפשרויות להתקדם הלאה בדילוג ובמרוצה, אך שומה עליו להצטמצם ... הוא חש אז דחוק, מכווץ, עצוב ונדכא והדבר מגרה את עצביו והוא עשוי להגיע למצב של בו האנרגיה הדחוקה מתפרצת..ממש כמו תינוק בעל הדעת הצרה והמצוממת, המקפיד, זועף וזועם בכעס וכאב נורא, כשמנגדים למלא מבוקשתו, היות וכלי שכלו זעירים הם כ"כ ואינם יודעים מהו רגש של סבלנות, היות וקו האופק של תחום חייו סוגר אך על האינטרסים שלו ועסקיו האישים מבלי להבין לצרכיה של בזולת...
לעומת אותיות המחשבה המתמודדות במידת הגבורה והצמצום ולכן הן רוחשות רגש של קפידה עזה כי השכל הנאור, הוא הוא הכח שנפגע כ"כ כשמנגדים לו, הרי שאותיות הדיבור הם כלים רחבים יותר ומגמתם היא לאחוז ברגש ולהביאו לתנועה של התפשטות, של התבטאות...
וכשהאדם שח את ליבו, הוא חש הקלה, רווח ותחושה של פורקן, כי הוא שחרר את הלחץ ותנועה זו של שחי מביאה את האדם למצב של ישוב הדעת, שהרי, כשהאדם משיח את הרחש שבליבו, הוא "מסיח" - מסיט אותו מגורמי הכעס, שלא יתמקד ויתרכז בהם עוד.
הוא עשוי, אומנם, להתבטא אך הוא מסוגל אף לעצור ברוחו ולא לאמר מאום... היכולת הזאת להתאפק ולבלום נעוצה בעובדת היות אותיות הדבור כלים רחבים ומשוחררים מקו של גבורה וצמצום, שהרי, הדבור מתבצע ע"י תנועה של התפשטות ובשל חרות זו הוא זוכה ביכולת של שליטה עצמית ברוכה, כשהוא עוצר בעצמו ובשעת הצורך הוא אינו מביע דבר ומתבטא, שמא הבאת מחשבות הקפידה שלהן לגילוין עשויה להיות מזיקה ומסוכנת ואת הנעשה לא יהיה ניתן להשיב... לכן בשל החופש שבתנועת הדיבור שלו הוא שולט ברוחו והוא סותם ובולם.
ועיתים כשהוא משוחח אודות הכאב... אודות מה שפוגע בנימי נשמתו - הרי, מלבד העובדה שהוא פורק את האנרגיה השלילית באופן בונה ויעיל , הרי, שלפעמים עשויים לפתע לנצנץ במוחו רעיונות הגיוניים של השכל הישר, והם עשויים להביא פתרון למצב, משום שהקול מעורר את הכוונה שבלב והיא ממשיכה אורות מחודשים של חכמה אל המוח, (דבר שאינו מתרחש כה כשהאדם מתבודד ושקוע במחשבותיו מבלי שהוא משיחן) ואז אין האדם עוד מתמקד במרכזים של כעס וחימה אך הוא תר אחר פתרון לייצב את המצב וליישב אותו...
והשכל על אף היותו רגיש ומקפיד וכח מצמצם ומהווה כח משיכה לגבורות ודינים, ועלול להתבטא בהתראות ואיומים לענישה ומשם הוא מסוגל להגיע למעשה תוקפני שיביא אחריו חרטה ואת הנעשה אין להשיב... בכל זאת, דווקא ברגעים נוקבים ומכריעים אילו בעוד טרם הביא קפידה זו לגילויה ההרסני, לפתע מנצנץ בשכלו אור המאותת לו שלא להחפז... לשמור על איפוק ולהימנע מתרחישים ותקריות בלתי צפויים, ובשל האור שבתבונתו הוא מסיק במהרה כי עליו להשתלט על הדחף הזה ודוקא בכח הגבורה המצמצם שבו, הוא גובר עתה על הנטיה הזו והוא עוצר בה ושולט ...
וכל עוד שמר הוא את רגש הקפידה בליבו - הוא עשוי להתחלף בקרבו לתחושה של אהבה ורחמים, היות וכשהוא מתבונן במניעיה של הזולת כשפעלה אולי, באופן מנגד לו, הוא נוכח שנקודת המוצא נבעה מסיבות ומניעים שונים שלא היתה להם כל כוונה דווקא לפגוע בו, ובשל האור שבהגיונו, רחמיו נכמרים עתה והוא מתעורר בתנועה אצילית של סלחנות וסובלנות ובכך נמנעה יציאתה לפועל של תנועה קטלנית, הרסנית ומסוכנת!
האדם עשוי לעשות אז חושבין באותיות מחשבתו ולהסיק כי הכל מתגלגל ע"י ההשגחה העליונה והנסיון שבא עליו מיועד, למעשה, ללטש את מודעתו... להרחיב ולהעשיר אותה ולחסן אותה ביכולות של איפוק ושליטה והוא לומד עתה על בשרו האישי כי כל כח פוגע ומנגד שנקלע אליו - הוא למעשה אות וציון לשבט ה' המכוון אל האדם בשל מניעים ונסיבות שאינם ברורים לפעמים...
היכולת של האדם להיות סובלני ולשאת דעות מנוגדות וסותרות את עמדתו היא עדות חותכת לבריאותו הנפשית, שהרי, אין גישתו מיועדת להוכיח את עמדתו, אך היא תוהה וחוקרת באמת ובתמים את מהותו האמיתית של המניע המסתתר מאחורי להשקף סותר זה...
ואז מידת הקצף בעוד טרם התפרצותה... לפני שהתגלתה, כשהיא עדיין סמויה ונעלמת - היא מסוגלת לשנות כיוון קוטבי מנוגד ולהתחלף מרטינה, זעם וקפידה למידה נעלית וסולחנית של תפארת, היודעת לאחות קצוות קוטביים ומנוגדים ולהביא הלום שלום ושלימות...
ואף אם המניעים של הדמות המנגדת אינם טהורים, אין האדם השולט ברוחו מניח להם ליטול ממנו את שלוותו הפנימית, ולא כל שכן לאפשר להם למצוות את מרצו לתוהו ולהפנות את תשומת ליבו אל ההבל..
ודוקא רגעי הנסיון הקשים האלה והעמידה שלו בשלום בהן - עוד ירחיבו לו את הדעת...וככל שהיא נעשית רחבה יותר הוא עשוי לשלוט יותר וחוזר חלילה...
"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס... שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם"....(" אגרת הרמב"ן)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
