מזכרונות הרב נחום גורלניק ע"ה

בילדותי קודם שלמדתי בישיבת תומכי תמימים בעיירה ליובאוויטש אצל הרבי הרש"ב, למדתי בישיבה בעיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק). רב העיר היה אביו של הרבי, ר' לוי יצחק.

באותו זמן חגגו בישיבתנו את חנוכת הבית לרגל הישיבה החדשה שנבנתה אז.

חנוכת הבית חגו ברוב פאר, הוזמנו כל המי-ומי של העיר והורשו להיכנס אך ורק אלו שהיו להם כרטיסי הזמנה מיוחדים.

בראש השולחנות המלאים כל טוב ישבו הרבנים - ר' לוי יצחק שניאור ור' פנחס הלמן, גם הרב מטעם הי' ביניהם. ספרו שבס"ה נכחו כאלף אנשים.

בעת ההכנות לחנוכת הבית החליטו הרב הלמן והמנהלים של הישיבה שצריכים להראות משהו מה טובה של הישיבה לאורחים הנכבדים המנדבים תושבי העיר יקוטרניסלב, וביניהם הרבה ציונים שכמעט ולא או לא ידעו כלל מה זאת ישיבה ומה לומדים שם ומה זאת תורת ישראל בכלל. מבין האורחים היו גם תושבים נדבנים בני תורה אשר רצו כמובן לראות בעיניהם את פעולותיה של הישיבה.

למטרה זו נבחרו שני תלמידי, האחר - נער לערך בר מצוה - בשם שוסטקוויץ. עליו הי' מוטל לנאום בפני הקהל מענייני דיומא בעברית צחה. והשני – (ר' נחום גורלניק) כותב הטורים האלה. היות כי הי' אז בן שתים עשרה שנים ולמד בכתה הכי גבוהה בין בחורים מבוגרים, ביניהם גם בחתימת זקן. עליו הי' מוטל לומר פלפול קשה במסכת בבא בתרא, פרי יגיע של מגיד השיעור הרב מסתיישטש (את שמו איני זוכר).

כמובן ששני הנאומים האלו היו פרי עמלם של התלמידים ועלינו - עלי ועל שוסטקוויץ הי' לחוזרם בעל פה ולומר אותם בקול רם ובבירור האפשרי. את תוכן הנאומים איני זוכר כלל.

כשבא התור שלי, ואני הייתי נער קטן קומה, לבוש במכנסיים קצרים וגרביים על הרגליים. אז שטחו שטיח על השולחן אצל הרבנים, העמידו אותי על השטיח הזה ופני אל הקהל אשר לפני. מובן הדבר שמראה אלף הראשים אשר שמו בי את עיניהם ריגש אותי מאד וכמעט שלא יכולתי לפתוח את פי.

מגיד השיעור "הסמייאטשי", לחש לי: אל תיבהל, חכה מעט, תירגע! כן עשיתי, חיכיתי איזה זמן ופתחתי בפלפול. את הפלפול ידעתי היטב, כי נבחנתו בו ע"י הרב הלמן פעם ושתיים, עד שמצא כי לא אקלקל את הרושם הטוב שעלי הי' לפעול על השומעים. וכן הי'. הי' עלי לפתוח את פי ולהתחיל את מאמרי תומ"י, נרגעתי מכל וכל והדיבור קלח מפי ברהיטות ובסדר גמור במשך 35 דקות בלי הרף.

ואם כי לא היו אז רמקולים והחדר הי' גדול והשומעים מרובים שרר כל הזמן שקט מוחלט, ומי שרצה שמע אותי היטב.

ירדתי מהשולחן תחת רעם של מחיאת כפיים. אחר שנגמר כל הטכס קרא אותי אליו הרב ר' לוי"ש (אביו של הרבי) ע"ה, הוציא מכיסו איזו מטבע קטנה, מסרה לי ואמר: 'תבוא אל ביתי באחד הערבים ואני אכיר את בני (הרבי) עמך', כ"ק אדמו"ר הי' אז בן תשע שנים ואני כבר שמעתי אודותיו.

בקהל הלומדים אמרו שאצל הרב שניאורסון גדל גאון אדיר, כבר היום הוא יודע על פה שבעים דפים גמרא. כמובן שהייתי מאד מסוקרן להכיר את העילוי הזה. וכך אמנם עשיתי. באחד הערבים בחורף תרע"ב הגעתי עפ"י הכתובת שנתן לי הרב, וקבלו אותי בסבר פנים יפות, וזוגתו הרבנית חנה - שניהם היו אז צעירים לימים, יפים בהדרת קדש נפלאה על פניהם.

אודה ולא אבוש כי מאד התרשמתי מכל המראה הנגלה בפני - הבית המרווח והיפה. הריהוט הסדר, הפלא זה - שלא זכיתי לראות אצל משפחת - משפחת רב - כן בילדות וכן בנערותי, והעיקר המארחים - הרב והרבנית אשר היו אז צעירי ימים מאד יפים ונהדרים, מלובשים ברוב פאר כאילו בימי שבתות וחגים, אנשים טובי לב ומארחים אצילים כמו שרוח הקודש שרתה בבית.

לצערי הגדול לא הי' בנם בכורם (כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) אז בבית. הושיבו אותי על יד השולחן. וכיבדו אותי בכוס תה ודברים מתוקים כנהוג., הרב דרש וחקר אותי, שאל אותי ע"ד ביתי, איפה ומה למדתי ועוד דברים כהנה. מימין הרב ישב כנגדי ילד כבן חמש, כרוע על הכיסא, ראשו בין ידיו, ומתעמק באיזה ספר, עד שלא שם לב אלינו כל הזמן.

תמהתי מאד לראות דבר נדיר כזה ואמרתי לרב שבפעם הראשונה בחיי אני רואה משחק מוזר אצל פעוט...

- משחק? - ענה לי הרב בצורת השאלה, הרכין עצמו ולקח מהילד - זה הי' הבן הצעיר שלו לייבל - את הספר שהתעמק בו, והנה הוא ספר... – מנחות!

***

מוגש לרגל היארצייט ח׳ אייר של כותב השורות ר׳ מנחם נחום גורלניק ע"ה, חתנו של הרב דכפר חב״ד הרב שנ״ז גורליק

(תודה לנכדו ר׳ יעקב כהנא שיחי' מכפר חב״ד על הבאת הדברים).