הגיגים לפרשת קדושים - "שלש שנים יהיה לכם ערלים" (י"ט כ"ג)

רבקה ערנטרוי

להיות מקודשים? הכיצד?

הוא חש קוצר רוח נוראי ותש כוחו להתמודד עוד בסגור הזה...הוא שואף לפרוק מעליו את עבותות העול... לפרוע ולפרום את כל מה שקושר עליו מבפנים... לבקוע את הסורגים ולפרוץ את הבריח ולהגיח מתוכי השחור... ולהתקדם הלאה במהירות ... לפרוש כנפיים ולפרוח אל מרחבי הדרור אך הוא שומע קול קורא לעברו : "עצור... המתן"! "מדוע?" הוא תוהה וסבלנותו פוקעת...

לו רק יכול היה להתמודד בצו הזה במתינות... (המתן) בנינוחות שכזו ומתוך רוגע - כי אז היה, אכן, חש על בשרו מה זו הרווחה... מהי תנועה של התפשטות ודרור.

דווקא מתוך הצמצום הזה... בינות הכיווצין ומתוך תחושה של היותו בחינת "פארקוועטשט"... דווקא משם הוא יבחין באור...(תורת מנחם תשי"ז - שבועות)

לו רק היה האדם עוצר ברוחו בסבלנות ומתוך רוגע והיה ממתין שלש שעות (לכניסת השבת) לפני שנגס בפרי - כי אז בשל הקדושה האדירה של השבת היו פירות העץ "פירות הילולים" (הילה - אור) ולא היה עוד שחור ואפרורית של פגיעת כוחות הטומאה בעולם...

"והייתם קדושים" (שם) היא הוראה התובעת מהאדם לשמור על איפוק ולהבליג... לא להתפרץ... לבלום שיח מיותר ושאינו נחוץ...להתקדש - מדוע?

גרעין הנטמן באדמה לא יתחבר עימה ויעורר את כח הצמיחה שלה להניב עצי פרי אם האדמה אינה חרושה...

התקדשות היא עמידה של חרוף נפש נועז... של מסירות והקרבה לא להניח לייצר להפיק את מאוייו שאינם יודעים גדר וגבול... הוא מבקש להשתחרר... לפרוץ... לפרוע... לבקוע אך הגבורה הנועזת יותר הבוקעת מתוכי עצם הנפש... מפנימיותה - תתנצח ותכריע את תנועת החמס הזו ותניח לגרעין לגרות את כוחות הצמיחה של האדמה... שתפרח ותצמיח... הכיצד?

***

הגרעין הזה טומן בתוכו הדר והוד אך לו יחשוף אותם בבואו אל האדמה - פן תסתנוור ותדעך...
וכשהוא מבקש לגונן עליה ולהעלים על הפאר הנוצץ הזה שלו -וכשהיא אינה נאותה להיות נחרשת, אך היא אומרת להפגין עמדה עריצה ועיקשת של גוף של מציאות נוקבת... של ישות - החושך והקדרות עוד יגברו וימשיכו להאפיל על העונג שהגרעין אמור היה להביא עליה....

מאותה רמה אצילית ונשגבת ביותר האלוקים המשיך לעולם את אורו המבהיק והזוהר אך הוא צמצם אותו והעלים עליו כדי שלא יבער את העולם בזריחה המכלה שבו. הוא הליט את האור בענן וערפל...

ואולם האור המשיך להשתפל מטה יותר ולהעשות קודר יותר וכשהאדם נגס בפרי עץ הדעת טוב למאכל בטרם פרוס השבת -החלו לכסות עליו ג' קליפות של טומאה המכונים במרכבת יחזקאל :"רוח, סועה וסער" המה מהווים סמל לחושך, לתוהו ובוהו...

כאן כל מידה נוקשה ועיקשת.. אין התמזגות של תפארת... אין כאן יכולות ושאר נפש להעריך... לשבח ולפאר ואלוקים ציווה את בניו של האדם לתקן את ההרס ולהמתין שלוש שנים... מדוע ומדוע דוקא שלש?

האור האלוקי ברדתו לארץ הוא ממשיך לעולם את כח המעשה (בדיבור - העשרה מאמרות) ואת הרגש -המידות ח"גת נה"י - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) ואת המוחין - חב"ד... (חכמה, בינה ודעת) וכשהיהודי מתחבר עם הקדושה הזו - הוא מפאר את ה'. ככל שהשבח תופס את החלק הפנימי...את התוכיות של האדם - הוא מדרבן יותר ומעורר להביא כח זה להתבטאותו...שבח לאדם על כלי שיצר אינו מגיע להשג של שבח על רוך ליבו והטוב שלו - הדבר יגע בעמקי נזשמתו ויעורר אותו להשפיע מטובו עלאף שברגעים אילו הוא היה כעוס ומידה זו נעלמה, נסתרה בקרבו...

ואולם עתים נעלמת מעימנו מודעות על גדלותו יתברך וזאת בשל היות האור האלוקי נמשך מרמות אדירות ביותר , הוא מבהיק ביותר ועשוי לסנוור בזהר שבו, לכן מעלים ה' על התוכן האדיר והוא מסתבר כבחינת חושך, כהעלם...

הדבר מדומה לגרעין נטול הטעם והריח ודמות של פרי הנשתל באדמה... החשיפות של הזריחה המבהיקה תביא להרס וחורבן ... כמו כן, כוחות הרגש האלוקיים נעלמים עמוק בקרבו של אור זה המתגלם בפרי עץ הדעת והם אינם נקלטים ונתפסים במודעותו הצרה והמצומצמת של האדם ובהשתפלם מטה... מטה ביותר - הם מקבלים צביון של כוח טומאה... ממש כמו ששורש האריה במרכבת הקודש האלוקית, הנשפל לעולם החומרי ומקבל כאן את התדמית של גוף טמא... טורף...

המסוגלות של היהודי להתקדש... להתאפק ולהימנע משס"ה מצוות לא תעשה - היא שקולפת את המעטה הגס כ"כ והטמא החופף על כל מה שנערם ליהודי בדרכו בחיים ומבקש להכשילו!

שלש השעות שלפני השבת הראשונה של בראשית היוו את העידן בו טרם יכול היה האדם לחוש במידת התפארת שבאור שנמשך לעולם ונתגלם בעץ הדעת... היות והרגש שבלב אינו נכסף להיכלא בתוכי לב הבשר אך מבקש להסתלק ומה שאכן נותר בתוכי הלב - מצטנע מאחור ונותר רק חלקו הרדוד של הרגש... החיצוני..

פירות העורלה אינם זוכים להנות מאור גלוי של קודש ואין בהם התמזגות של היסודות המרכיבים אותם... לכן הם צנומים ונטולי טעם ויוקרה... הם חסרי חיים במקביל לאור ששכן בעץ הדעת בשלש השעות הראשונות בטרם כניסת השבת, ורק שלש מידות הנצח, ההוד והיסוד שהן למעשה לא עיקר הרגש רק החלק הסופי - מוחשים כאן וכל מהות עצם הרגש חסר כאן...

האור הזה נטול חיים ונופל קרבן ליניקת החיצונים... הם שואטים עליו ועטים על הטרף... היו אילו שלש שעות של סיכון להתעמת עם האור שהתגלם בעץ הדעת ולאכול מפריו, היות וכוחות הטוב לא הורגשו שם וכוחות השלילה היוו התראה ואיום...

ומאחר והאדם הוא סמל ל"עץ השדה" נדרשת ממנו, אפוא, המתנה של שלש שנות ערלת פירות העץ (ולא פירות האדמה היות ופירות האילן נפגעו בחטא עץ הדעת ולא פירות האדמה)וההמתנה הזו מהווה בחינת תיקון לחטא האדם שלא המתיו שלש שעות בטרם השבת.

הדבר מהווה סמל עבור היהודי לתנועה של הישמרות מעבירה על שס"ה מצוות לא תעשה באופן של התקדשות - היות ובאופן של הקרבה ואיפוק - היהודי ממיס את קליפות הטומאה , מפרק אותן ומכניע אותן לבל יפגעו בו והאור מרמת סובב שהיה עצור בכלי הטומאה ושאינו עשוי להתלבש בכלינו - בשל העוצמה האינסופית שבו, שב עתה למקורו ושוב מקבל את הצביון של העונג המקורי שלו ובשלב מאוחר יותר נזכה אף אנו להנות ממנו (מהעוקץ שבו.... שעור זעיר)
ואין למעלה מעונג ואין למטה מנגע...

וע"י שהיהודי מקיים את רמ"ח מצוות העשה - הוא ממיס את הערפילים הדקים יותר והענן המכסה על האור והוא ממשיך לעולם אור אלוקי, המסוגל להצטמצם ולהתיישב בכלי....

תנועה של הימנעות מהרע... של הסתייגות מתגלמת ב"הודיה" - לך דומיה תהילה... זהו מצב בו האדם אינו מבין ואינו יורד לעומקו של אור - הוא נודם... הוא בטל ואינו מניח לגאווה שבו לתפוח ולהחמיץ ולהשמיע מלל שהוא צורמני וחוצץ... פוגע בטוהר של האור ומפריע להתגלמותו... אך אדרבה, היהודי המודה - מתבטל ונכלל בתוך הכח האלוקי, האדיר הזה!

וכשכוחות הטומאה כלים - מתעוררת באור ומורגשת בו תחיה של רגש..של מידת "התפארת" והוא מתגלם באור שבעץ הדעת... בתוכי הנפש של היהודי בסמל של "כי תבואו אל הארץ ונטעתם עץ פרי..." (שם)

לאחר שלש שנים של ערלה כשמתרחשת מאידך ההבלגה של היהודי מהרע והירתעות שלו בהם נדמו צללים של שלש המידות נצח, הוד ויסוד בקצה הרגש - מתעוררת בשנה הרביעית (נטע רבעי) מידת התפארת שהיא הרביעית בסדר הספירות מלמטה למעלה...(יסוד, הוד, נצח ותפארת)

היא מכוונת את המוח, את הרגש ואת המעשה של האדם... היא מביעה את הרצון והכוונה שבתנועה.. מהי הפניה והמגמה של כיוון התקדמות זה כך שהזולת תבין את היעד ותחוש את היוקרה בשל בטוי זה של מידת התפארת ותעריך ותפאר...

היהודי מבין עתה וחש במידת התפארת המבהירה לו את המגמה של האור האלוקי שירד מרמתו הנשגבת והשתפל לעמקים אדירים לטובת האדם בתחתונים...

האור הזה, אמנם התפזר לאין סוף פרטים שנפרדו בינהם בתדמית לעץ בעל הפריטים השונים של שרש, גזע, ענפים, עלים, ניצנים... פרחים.. פירות, אך נוהג המתנהל בהתאם ליעד היהודי מביא את התאגדותם, התאחדודם והתייחדותם של פריטים פרודים אלה בעולם בו חי היהודי להרמוניה ושלימות אחידה של עולם אדיר המתופעל ומונע ומונשם ע"י הכח האלוקי!!!

היהודי בבחינת עץ השדה מתפעל כ"כ מהיצירה הנשגבת הזו והוא מפאר את ה' בסמל של פירות הילולים של נטע הרבעי...

ולכן בשנה הרביעית לצמיחתו של העץ - הוא מפאר... משבח את ה' על מעשי הבריאה...והפירות הם "הילולים" וההלל הזו מסב "הילה" - אור ונגלית האמת.. הטוב והחסד של ה' בבוראו את העולם למען התועלת של האדם עלי האדמה...

האדם חש אז "תפארת " - רחמים על נשמתו שנשפלה לעולם של קדרות החומר...יש כאן הרמוניה בין מידת החסד בה הוא חש את הצער של נשמתו הכלואה בנבכי הנפש הבהמית ומאוויה הנפסדים ומחת הוא עומד להתמודד במידת הגבורה שלו במכשולים שמערימים עליו כוחותיה של הנפש הבהמית... נוהג זו היא תפארת לו!

מידת התפארת מפארת את המעשה האלוקי ביצירת הטבע והשכנת האדם בקרבו אך שבח זה אינו מגיע לעצם המהות האלוקית, לעונג האלוקי והרי אין לך ערך נעלה יותא מעונג ונשפל יותר מנגע...

וממש כמו שמהללים אדם על מעשה ידיו אך מחטיאים את התפיסה במהות נפשו שעולה לאין ערוך על המעשה, כמו כן שבח למלך על רוב עושרו תחת הלל על מידותיו העילאיות וכשרונות מוחו המופלגים...

ואולם בשנה החמישית לאחר כל סדר הההתרחשויות שקדמו לה מתממש "תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו..." (שם) יש כאן המשכיות של זיו מהעונג האלוקי מרמתו העצמית... המקורית... העונג הוא השיא של רצונותיו והתגלמותם...

השנה החמישית עבור היהודי מהווה סמל לחיים מעשיים בעולם של חומר, המיועדים לשלול עמדה שהעולם מתנהל בכוחות עצמו כגוף נפרד אך יש כאן הצבעה על הכח האלוקי המחיה את העולם וקודמת לה השנה הרביעית בה הפירות היו מקודשים ונאכלים רק בירושלים... (או שהם נפדים)
בשנה הרביעית האור האלוקי, אכן, נגלה בפרי אך לא לחלוטין... ולכן, בשל התגלותו - ניתן, אמנם, לאכול מהפרי אך מאחר והגילוי הוא אינו מוחלט וטרם נמשך מפנימיות ה'... מהעצם של אור ה' - יש עדיין להישמר ולאכול זאת רק בירושלים, היות ובה שוררת חסינות העומדת מבעד וגוברת וחולשת על כוחות הטומאה..

בשנה החמישית ישנה "תוספת" - (ותאכלו את פריו להוסיף לכם...)נמשך זיו מאור העצם... מהפנימיות של אור ה'... כך פגה לחלוטין ההתראה של כוחות הטומאה והיהודי משוחרר לאכול את פירות העץ בכל מקום אשר יחפוץ...

הוא חש את העונג האלוקי המקורי, שנשמט לקליפות הטומאה בהשתפל האור לתחתונים, בשל עמידתו הנחרפת והנועזת של היהודי להתאפק... להבליג... לא להיכנע ליצר אך להתקדש...

והוא מתקדש עוד יותר ונמנע אף מהגורמים שאינם אסורים באופן של "קדש עצמך במותר לך" היות וככל שהאור זוהר יותר - כל חציצה קלה ולו הדקה ביותר פוגמת, ממש כמו שסיג עדין ביותר במתכת זהב טהור פוגם בזריחתה ומשווה לו את גוון הדרקון...

זוהי הסיבה שהמנורה המסמלת את היהודי עשויה זהב טהור... הוא עדין כ"כ וטהור וכל תנועה שיש בה מן הגסות ולו הקלה ביותר - פוגמת בזריחתו...וזו הסיבה כל פגימה ןלן הזעירה ביותר במוח הבהמה - היא איה כשרה... כל תפיסה פגומה וקלוקלת בפילוסופיה היהודית -מטמה.. הורסת!

והוא אינו חש עוד תשישות ווקוצר רוח...העבותות שהיצר קשר עליו נבקעו והוא מגיח מתוך האפלולית לתוכי עולם של טוהר...של רוגע... של נינוחות... והוא שומע הדים עולים מתוכי נשמתו "והייתם לי קדושים"!

(עפ"י לקוטי תורה "קדושים" אור התורה "קדושים" פרשת קדושים אייר תשכ"ח ופרשת פקודי ליקוטי תורה)

***

המאמר מוקדש לעילוי נשמת מרת איטה דבורה ע"ה בת פיגא רבקה