"שלומי אמוני ישראל לא זקוקים לתזכורת אודות השואה"

רבה של קרית מוצקין, הרב דוד מאיר דרוקמן, נשא נאום נוקב בטקס יום השואה שהתקיים אמש בבית הכנסת המרכזי בעיר בארגון עמותת "סרוגי מוצקין" ● "שלומי אמוני ישראל, לא זקוקים לימים של תזכורת אודות השואה", אמר הרב במהלך נאומו ונימק את דבריו ● לידי COL הגיע הנאום המלא נאומו של הרב דרוקמן

טרם דבריו, ביקש הרב דוד-מאיר דרוקמן שליט"א להבהיר, כי המושג "דעת חכמים נוחה הימנו" לא חל בדיוק על "יום השואה", הן עקב העיקרון המקודש כי עניינים כגון דא – הינם אך בסמכותם ועל פי קביעתם של גדולי הדורות זצ"ל/שליט"א, מה גם שהיום נקבע בחודש ניסן שלפי ההלכה אין מעוררים בו צער, אין מספידים בו וכו'.

ולהעיר, שלדעת הרבנות הראשית לישראל "יום הקדיש הכללי" לעילוי נשמת קדושי השואה הי"ד נקבע לעשרה בטבת (גם על כך יש עמנו דברים, ברם, לא בעיתוי הנוכחי).

אלא שהיות ו"האהבה מקלקלת את השורה" – אהבתנו ורגישותנו ליהודים תמימים לא מעטים, ובמיוחד אלה השרידים אשר ה' קורא, בתוככי בני משפחות שליט"א של קדושי השואה הי"ד, אשר אי התייחסות מכובדת ליום זה עלולה לפגוע ברגשותיהם ואף להתפרש לא נכון – עקב כך, גם אנו נוטלים חלק, ולעיתים פעיל, גם באירועים כגון דא. והמבין יבין.

מורי ורבותי, אחי ורעי!

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמיך חיי" זו אחת התובנות העולות מסדר ליל הפסח אותה קיימנו לא מכבר.

ברם, תובנה נוספת עולה מליל הסדר, והיא: מצינו, בכמה וכמה הנהגות של ליל הסדר, אותם צריכים לקיים ב'הסיבה'. אכילת 2 זיתי המצה, שתיית ארבע כוסות, אפיקומן. וכל זה, כדי לבטא "דרך חירות" אותה אנו מצווים לשדר בליל התקדש החג.

מאידך, את ה"מרור" אנו לא אוכלים ב"הסיבה".

וכל כך למה"? כי "מרור" - כשמו כן הוא – מרור-מרירות, מה שבא להזכיר עבדות, שעבוד.

עבדות ושיעבוד אינם סתדרים עם ה"הסיבה דרך חירות".

ברם, לאמיתו של דבר, יש קטע בליל הסדר שגם את המרור אנו אוכלים בהסיבה.

היכן?

זה, אשר אנו אוכלים את המרור ביחד עם המצה, בעת קיום מצות "כורך".

מדוע אז אנו כן מסיבים?

כי המצה מבטאת אמונה, "מיכלא דמהימנותא" כהגדרת הזוהר. אמנם, כמו שאמרנו המרור מבטא שעבוד, צרות ייסורים, אבל כשזה "נאכל" ביחד עם אמונה – המצה, או אז, עם אמונה קל יותר לשרוד את הצער של השיעבוד.

השואה האיומה הייתה שיא המרור והמרורים. ברם ראה זה פלא: עם ישראל שנמשל על ידי חז"ל כ"עכשה אחת בין שבעים זאבים", כאשר בדרך הטבע אין מצב שכבשה אחת בתוככי דיר של זאבים תייוותר בחיים, הנה חרף כל זאת, עם ישראל חי! וכל זאת, עקב המיוחדות של עם ישראל, שאוכל אמנם מרורים, והרבה, ברם ביחד עם זה הוא גם רווי אמונה. יהודי כורך את המרור עם המצה-האמונה יחד. וזה סוד קיומו; "כורך מצה ומרור"!

ולכן, ב"כורך", אנו מצווים להסב, כי המצה-האמונה שבכורך, מעניקה לנו עוצמות לעמוד בנטל "המרור"-השעבוד.

וכשמדובר על אמונה, זה גם כולל, את האמונה בדבר רבי שמעון בר יוחאי (שאת יום פטירתו נציין בקרוב בל"ג בעומר), כי "בהלכה היא שעשיו שונא את יעקב".

רבים תוהים ושואלים; "מה הסיבה לאנטישמיות?", אנחנו כיהודים מאמינים יודעים שלאנטישמיות אין צורך בסיבה; האנטישמיות היא עצמה סיבה, כמו שאמרנו "הלכה היא שעשיו שונא ליעקב".

בתחילת ימי המדינה היה הציבור לרבות מנהיגיו שרויים באופוריה מסויימת; "אילו הייתה לנו אז מדינה לא היה אושוויץ", הכריזו בביטחון רב.

והנה, ב"ה, יש מדינה, יש צבא, ולמרות כל זאת, האנטישמיות שוב מרימה ראש, וכל זאת למרבה האבסורד, דווקא, הפוך על הפוך, תירוץ נוסף לשנוא אותנו.

ושוב, בלי האמונה בבורא עולם, בלי אמונה בדברי עבדיו הנביאים, חז"ל הקדושים, לא היינו מסוגלים להסתדר עם "המרור" הזה, לא בתודעה ולא בהרגשה!

לאמיתו של דבר, שלומי אמוני ישראל, לא זקוקים לימים של תזכורת אודות השואה. כמעט מידי שבת אנו אומרים את תפילת "אב הרחמים" ומזכירים את "החסידים והתמימים והישרים אשר מסרו נפשם על קדושת השם". העולם היהודי מלא בישיבות ובתי מדרש הקרויים על שמות של קהילות קדושות בישראל ישראל שהתקיימו טרם השואה, שלא לדבר על החצרות החסידיות על ענפיהם – ממשיכי אותן קהילות. יהודים שורשיים משתדלים להעניק ליוצאי חלציהם שמות על שם הסבים והסבתות, או על שם רבותיהם, בחלקם כאלה שנספו על קידוש השם. ה' יקום דמם.

כך שאנו לא זקוקים לתזכורת. אנו חיים יום יום, שעה שעה, את דור העבר.

ושמא תאמר, שאם העולם יזכור את מה שהתחולל בשואה יישתנה משהו, בתגובתו - גם זה בערבון דיי מוגבל: הנה נרצחים בסוריה מאות אלפים, והעולם הנאור עומד מנגד ומחריש.

האם ההיגיון אומר, שכאשר, היה לא תהיה, ובל נפתח פה וכו' – יקום צורר יהודים ויזמום שוב לעשות בנו מה שעשו הצוררים הנאצים ימ"ש – האם זה יזיז למישהו בעולם? דומני שהתשובה ברורה...

מי כן זקוק לתזכורת? הלא הם חלק מעמנו ובתוכם חלק מאלה המתיימרים להיות המנהיגים, הסבורים עדיין לתומם, כי ניתן להישען על "משענת הקנה הרצוץ" של נאמנות אומות העולם.

יהודים יקרים פליטי חרב הדליקו כאן הערב 6 נרות לזכר ה-6 מיליונים ה' יקום דמם.

היו כאלה בקהל, שמכח האנארציה, כנראה, איחלו להם בחום; "תזכו לשנה הבאה".

ואני, ברשותכם קהל קדוש, אומר לא כך:

אני מברך ומתברך, כי בשנה הבאה כבר יתקיים "והקיצו ורננו שוכני עפר" וקדושי השואה יקומו מעפרם ואפרם, ומי שאמר לעולמו די, יאמר לצרות ישראל די, ונזכה לראות במהרה בנחמת ציון ובבנין ירושלים!

הצטרפו עכשיו לכל החדשות החמות של 'קול חב"ד' בווטסאפ

למקרה שפספסתם

הוסף תגובה

0 תגובות

נצפה באתר

עוד באתר